יום חמישי, 4 באפריל 2019

על גופתו


מה שכל כך יפה בבחירות זה שהן גורמות לדברים לקרות, דברים שלא היית מאמין. למשל הגופה של זכריה באומל שנפל בקרב סולטן יעקוב, ששלושים ושבע שנים לא מצאו אותה. פתאם, בדיוק ששה ימים לפני הבחירות מצאו אותה והביאו אותה לארץ. לא ששים יום לפני הבחירות או ששה ימים אחרי הבחירות, אלא בדיוק ששה ימים לפני הבחירות, בעיתוי כל כך מושלם. כמו ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל על רמת-הגולן, שהגיעה בדיוק שבועיים לפני הבחירות, וטראמפ אפילו לא ידע שיש בחירות בישראל, הוא בעצמו אמר שלא היה לו מושג על זה, ולגמרי במקרה הוא הודיע שבועיים לפני הבחירות שהוא מכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן. וכל זה בזכות מי? למי תודה, למי ברכה? לבנימין נתניהו הקוסם, שבדיוק לפני הבחירות צצים לו כל השפנים מהכובע, וכולנו אמורים לכרוע ברך ולנשק את כפות רגליו בהערצה, ומי שלא יסכים יוציאו אותו להורג. טוב, בישראל עוד לא רוצחים את מתנגדי המשטר כמו אצל החבר פוטין, שעזר להחזיר את גופתו של זכריה באומל, כי הוא ונתניהו ודונלד טראמפ באותה קבוצת פייסבוק, והם דואגים זה לזה ומביאים מתנות איש לרעהו. וזאת רק אני שיש לי פתאם כל מיני מחשבות לא לעניין. למשל אני חושבת שאם לפני שבוע, כמו שקראתי, נתנו פקודה להביא את הגופה, יכלו לעשות את זה גם קודם, למשל לפני חודש, או לפני מספר חודשים, ושאולי כל מה שצריך בשביל שדברים יקרו זה שנתניהו ירגיש שמאיימים על שלטונו, שיותר ויותר לובש אופי מפחיד ונכלולי. מזל שראיתי בערוץ כאן את הכתבה על העולים מרוסיה שחזרו אליה, וכמה מהם שמתנגדים לפוטין בסכנת חיים, אחד נרצח ואחד נמלט לישראל לפני שירצחו אותו גם, ובאמת לעומת רוסיה של פוטין ישראל נראתה פתאם מדינה למופת, מדינה שממש שוה לחיות בה. אבל אולי אחרי הבחירות, כשנתניהו יעביר את החוק שאסור להדיח ראש ממשלה מושחת, אולי אז נהיה אפילו יותר דומים לרוסיה מאשר עכשיו, ואולי גם אני אצטרך לברוח לאנשהו, לפני שימצאו אותי תלויה על חבל או מתה בצורה אחרת. לפעמים אני שואלת את עצמי: באמת מישהו יכול להאמין לתרגילים כל כך שקופים, כל כך שקופים שילד בן שלוש יכול להבין שמדובר בתרגיל, ושאם חושבים על זה, זה די מזעזע, שהחזירו לארץ את הגופה של זכריה באומל, לא ברור מתי, אבל הודיעו להורים ששה ימים לפני הבחירות, כדי למקסם את היתרון הפוליטי של האיש במעיל היוניקלו. וכל זה כל כך מבחיל, וכל כך דוחה, שאי אפשר להאמין שזה עובד, אבל לאנשים פשוט לא נעים. מאד לא נעים ממשפחת באומל שסובלים כבר שלושים ושבע שנים ושמחים בשבילם שיהיה להם לפחות קבר לבכות עליו, שזה מה שהמשפחות של אורון שאול והדר גולדין חולמות עליו, שיהיה להם קבר לבכות עליו, ובינתיים זה לא נסתייע, אבל אולי בעוד שלושים שנה, כשנתניהו יחוש באיום כלשהו על שלטונו, אולי יביאו לארץ את הגופות שלהם. וכולם שותקים כי לא נעים, אבל בא לצעוק שברו את הכלים ולא משחקים, לא משחקים עוד בגלל כאב ראש ובחילה עמוקה, למרות שבמשחק הזה, אפילו הקהל משתתף בעל כורחו, וגם משלם את החשבונות.   

יום ראשון, 31 במרץ 2019

טיול עם דין


היתה שבת אחר הצהרים. שבת חמימה למדי. ראיתי באינטרנט שבירושלים קר ויורד גשם. היה מוזר לחשוב שחם יותר באקסטר מאשר בירושלים. כבר טיילנו בעיר לפני הצהרים. בצהרים היכתה בי העייפות והלכתי לישון, אבל במקום לישון קראתי את הפרק הראשון של "אוליב קיטרידג'". רק בזכות סדרת הטלויזיה הנפלאה התוודעתי לספר של אליזבת סטראוט. בפרק הראשון שנקרא כמו בפרק הראשון בסדרה "בית מרקחת", הנרי קיטרידג', הבעל של אוליב, הוא הגיבור, ומוזר בכלל שהספר על שמה ולא על שמו. הנרי הוא אדם שקל לאהוב, למרות שבעיני אשתו הקשוחה הוא רכרוכי מדי, דתי מדי וידיו שמאליות מדי. הוא מתואר בספר מפיל בקבוק של קטשופ ומתיז על מפת השולחן ועל עצמו קטשופ. חשבתי שזה ממש לא הגיוני שרוקח מדופלם יהיה בעל ידיים שמאליות כאלה. אולי רק בספר הנרי הוא רוקח. כנראה האיש האמיתי שתרם את אישיותו להנרי לא היה רוקח בכלל אלא בעל מקצוע אחר. עם השנים למדתי שאין באמת בידיון באמנות. כל האמנים שמתארים אנשים מתארים אנשים אמיתיים, ורק את הפרטים הביוגרפיים הם משנים במידה כזו או אחרת, כדי להרחיק עדות, והנרי הוא אדם מאד אמיתי. בפרק הראשון הוא הרבה יותר אמיתי מאוליב, שלא מופיעה הרבה ולא מדברת הרבה, בעיקר כועסת על שטויות. בסדרת הטלויזיה צריך שהצופים יבינו מה הם חושבים, אז הם מדברים יותר מאשר בספר. בספר הם בעיקר חושבים דברים לעצמם. אני חושבת שהייתי מתקשה לכתוב מחזה או תסריט, כי אני אוהבת לתאר מה אנשים חושבים, ופחות את מה שהם עושים ואומרים, כי מה שאנשים רק חושבים ולאו דוקא אומרים או עושים הוא הרבה יותר מי שהם באמת.
כשסיימתי לקרוא את הפרק הראשון כבר לא באמת התחשק לי לישון וירדתי למטה. ראיתי שגיא נרדם על הספה. הוא ישן שינה עמוקה למרות שנאלץ לקפל  את רגליו הארוכות כי הספה היתה קצרה ממנו. דין השתולל ובכה לסירוגין ואמרתי לניצן שכבר נחתי היטב ועכשיו אוכל לקחת אותו לטיול בגן של הטירה העתיקה של אקסטר, שהיא טירה שבנו עוד הרומאים וחלק מהמיבנה המקורי שלה נשמר עד היום, וגם נשמר עוד חלק שהוסיפו בימי הביניים, אבל מה שאני הכי אוהבת בטירה זה הגן של הטירה, שהוא בעצם גן עירוני שבתוכו נמצאת גם הספרייה הציבורית של אקסטר שמיועדת לכל הגילאים ויש שם מחלקות לנוער, ילדים ופעוטות עם ספרי ילדים ומשחקים. אבל חשבתי שדין עייף מדי, אז אטייל איתו בגן ונהנה מקרני השמש האחרונות. כשרק יצאתי מהבית לשדרה הדרומית דין נרדם וישן שינה עמוקה כל כך שקירבתי את אוזני לאפו לוודא שהוא נושם. הוא קצת השתעל ונחר קלות. עלינו לטירה והסתובבנו בגן של הטירה שעמד בשיא פריחת האביב ועציו היו מכוסים פרחים לבנים גדולים שראיתי כמותם רק באנגליה. כשעמדנו לצאת משם דין התעורר אבל המשיך לשבת בדממה, אז הלכתי איתו הלאה למרכז העיר ולמדשאה של הקתדרלה של אקסטר, שהיא קתדרלה ענקית מימי הביניים שמוקפת במדשאה גדולה שאנשים צעירים משתזפים עליה והכמרים עוברים בשבילי המדשאה בגלימותיהם האפורות ומעמידים פנים שאינם רואים את המשתזפים בלבוש מינימלי. טיילנו קצת במדשאה ואז פנינו לדרך הרומית העתיקה המרוצפת אבני בזלת כדי ללכת הביתה. ליד הגדר שחוסמת בפני המכוניות את הכניסה לדרך הרומית ישב קבצן רזה מאד וארוך מאד בבגדים שחורים וניגן בחמת חלילים. אני לא יודעת להסביר מדוע, אבל הנגינה בחמת חלילים תמיד מרגשת אותי, אולי מפני שהיא דומה לבכי. חיטטתי בארנק למצוא מטבעות לשים לו בכובע. התמהמהתי מעט והקבצן הביט בי ואמר: "אל תתני לי את כספך, גברת יקרה, את זקוקה לו יותר ממני". לא עניתי לו, רק חשבתי לעצמי שאם הקבצן חד-העין הבחין בכך שהפרוטה איננה מצויה בכיסי הרי שהצדק עמו, ובכל זאת הוצאתי מהארנק שני מטבעות של עשרים פני ושלשלתי לכובעו. "תודה אהובה," הוא אמר, ודין הסתכל אחורה לראות שזאת אני, סבתו, מטיילת איתו ולא אמו. נדמה לי שהוא יכול להבחין בין אחיזת ידי לאחיזת ידה. אבל הוא היה שליו, נשען אחורה בעגלה והביט נכחו. 

יום שישי, 29 במרץ 2019

הגן הסגור


יש בדרום לונדון גוש בניינים אחד שמצדו האחד דירות מגורים פרטיות ומצדו השני דיור ציבורי למעוטי יכולת. בין הבניינים יש גן מוקף גדר עם מדשאה ונדנדה, אבל רק לילדים בדירות הפרטיות מותר לשחק שם. לכן הקיפו את גן המשחקים בגדר ובחומה, כדי שהילדים מהדיור הציבורי לא ייכנסו. שלחו להם מכתבים שאסור להם להיכנס. לילדים מהדיור הציבורי יש מגרש משחקים קטן מכוסה גזרי עץ. ההורים מתלוננים שלפעמים הילדים נפצעים שם. הילדים מהדיור הציבורי רואים את הגן היפה עם המדשאה והנדנדה מחלונות בתיהם שמשקיפים עליו, אבל אינם רשאים להיכנס לשם. לפני שלוש שנים שלחו להורים שלהם מכתבים שעבורם הכניסה לגן המשחקים אסורה, למרות שקודם הבטיחו להם שגני המשחקים בפרוייקט יהיו פתוחים לכולם. בדיור הציבורי יש אנשים עם שמות ספרדיים. אולי הם חלק מדור ווינדראש שכתבתי עליו כאן, ואולי הגזענות משחקת כאן תפקיד ולא רק הפערים הכלכליים. אבל לא רק. יש אנשים שהם פשוט עניים ויש להם צרות אחרות, למשל אמא עם ילד שסובל משיתוק מוחי ומתנייע בכסא גלגלים, שלגן היפה עם המדשאה והנדנדה אסור לו להיכנס ולמגרש המכוסה גזרי עץ הוא לא יכול להיכנס עם כסא הגלגלים. כל זה איננו סיפור בדיוני אלא מציאות שהגיעה עכשיו לעיתונות הבריטית. בהתחלה כתבו על כך ב"גרדיאן" ואחר כך בכל העיתונים. ב"סאן" הוסיפו לסיפור הרבה תצלומים ושרטוט שמראה איך הדיור הציבורי משקיף על המדשאה המוקפת גדר וחומה. בתצלומים זה נראה אפילו גרוע יותר מאשר כשקוראים על כך. רואים ילדים עומדים משני צדי החומה שמפרידה ביניהם. ניסיתי לחשוב מתי שמעתי בישראל על משהו דומה. בדרך כלל בישראל אלו מושבים מבוססים שמוקפים חומה מפחד השכנים, שבדרך כלל הם ערבים, ובדרך כלל הם גם עניים, ואז המושבים גם מתלוננים על גניבות ועל העדר ביטחון. אינני יודעת אם יש גם בישראל בניין של בעלי דירות פרטיות שבנוי מול דיור ציבורי. אין בישראל הרבה דיור ציבורי. די חיסלו אותו, והתורים לדיור ציבורי ארוכים בלי קץ. הרעיון הבריטי לשלב בין דיור פרטי לדיור ציבורי במתחם אחד נראה על פניו כרעיון טוב, אבל בסופו של דבר מתגלה כרעיון נורא, שמציב ילדים שמותר להם וילדים שגרים ממול ומשקיפים מהחלון על חבריהם שמשחקים במדשאה שהכניסה אליה אסורה להם. ואני חושבת על הסיפור של אוסקר ווילד "גנו של הענק", על הגן שהתייבש וקמל בגלל שהילדים לא הורשו לשחק בו. זה קורה בסיפורים. בחיים האמיתיים הגנים שרק ילדים מבוססים מורשים לשחק בהם ירוקים ומלבלבים, והגנים של העניים מוזנחים ועצובים, כמו הילדים שמורשים לשחק רק בגני העוני, אבל בעיקר מביטים מהחלון או מציצים מאחורי הגדר על חבריהם המשחקים וחולמים שיתנו גם להם להיכנס. אולי בגלל זה יש בספרות הבריטית כל כך הרבה גנים סודיים עם דלת סודית שמתגלה דרך נס רק למעטים. אולי אגדות צומחות מתוך מציאות עצובה שאיננה ממהרת להשתנות.  
  

יום שלישי, 26 במרץ 2019

הרחק מוושינגטון, קרוב לכפר-סבא


עבור דונלד טראמפ מדינת ישראל נמצאת באותה קטיגוריה כמו ונצואלה, מקוטלגת תחת מדינות נחשלות בעולם השלישי שארצות הברית צריכה להחליט מי ישלוט בהן, לפי טעמה והאינטרסים שלה. ההבדל בין שתי המדינות מבחינת טראמפ הוא שבוונצואלה שולט בפועל המנהיג הלא-רצוי לארצות-הברית, שהאוריינטציה שלו סוציאליסטית, והמנהיג שארצות-הברית בחרה לוונצואלה לא באמת שולט בה, אבל מבחינת דונלד טראמפ הוא שליט ונצואלה החוקי. בישראל המצב הפוך: לישראל יש כבר שנים רבות מנהיג שמתאים לדונלד טראמפ ככפפה ליד: גזעני, מושחת, ידיד מושבע של נאצים, פאשיסטים ואנטישמים ורווי שנאה חולנית לערבים ומוסלמים, ועל מציאה כזאת דונלד טראמפ לא מוכן לוותר. לכן הוא עושה הכל כדי להשאיר את נתניהו בשלטון, ומה רצונם של אזרחי ישראל הרבה פחות מעניין אותו. מכיוון שדונלד טראמפ בטוח שאזרחי ישראל הם חבורת ילידים נחשלים בקצה השני של האוקיינוס, הוא משוכנע שאם איש דגול כמוהו ירעיף על בנימין נתניהו כיבודים, כל אזרחי ישראל יתעלפו מהתרגשות. הוא גם בטוח שהחלום של כל אזרחי ישראל הוא לשלוט במזרח ירושלים וגם ברמת הגולן. נכון שאזרחי ישראל רוצים לבקר לפעמים בכותל המערבי, אבל זה פחות או יותר המקום היחיד במזרח ירושלים שבאמת חשוב ליהודים להגיע אליו. מכל שאר מזרח ירושלים רוב היהודים מדירים את רגליהם, אם בגלל פחד ואם בגלל חוסר עניין. המצב של רמת הגולן גרוע עוד יותר. האיזור אמנם יפהפה אבל רחוק מהמרכז, ורוב הישראלים לא ביקרו בו מאז התיכון או הצבא ולא מאד משנה להם. אתר החרמון הוא קטנטן וסגור רוב ימות השנה. קשה ויקר להגיע אליו, ומעט אנשים מוכנים לנהוג שעות כדי לראות את הכנרת מלמעלה למטה. כששמעתי על ההכרה האמריקנית בשלטון ישראל ברמת הגולן, נזכרתי בכתבה נדמה לי של אמיר גרא בערוץ 1 על האיזור המנומנם שישראלים מעטים בלבד עברו להתגורר בו. נדמה שהמקום הכי מפורסם ברמת הגולן איננו ברכת רם בלוע הר געש או בריכת המשושים, אלא תאי השירותים בבית הספר בקצרין שמככבים בטלויזיה מאז הרצח המחריד של הילדה תאיר ראדה, ומספקים לישראלים סדרת פשע בלתי נגמרת מהחיים. מאז מלחמת האזרחים בסוריה לאיש לא אכפת שישראל שולטת ברמת הגולן. הרבה מדינות מעדיפות שישראל תהיה שם כמחסום נגד דאע"ש וקבוצות דומות של איסלם רדיקלי. אולי היה עדיף פשוט לשתוק על השלטון הישראלי ברמת הגולן ולא להעיר שדים רדומים. אבל נתניהו רוצה לנצח בבחירות בפעם החמישית, בתקוה למצוא במשרת ראש הממשלה מקלט מאימת הדין על מעשי השחיתות שלו, ומכיוון שגם הוא חושב שאזרחי ישראל אינם חכמים במיוחד, ומוכיח את זה כמעט כל יום בסיפורי לא יהיה כלום כי אין כלום שלו, אז החבר דונלד טראמפ, שאיננו בדיוק חבר אלא סוג של סנדק, אירגן לו אירוע הצדעה עם הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן שהיא עובדה שלפחות מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה איש לא התכוון לשנות, ולמרות שהחמאס קצת הפריע להצגה של נתניהו וטראמפ, ונתניהו חשב לחזור לארץ ולעשות אולי הצגה אחרת שהוא אוהב, הצגת נתניהו חזק מול החמאס שכבר היתה להיט בעבר, בסופו של דבר הוחלט שההצגה של דונלד טראמפ ונתניהו בוושינגטון חייבת להימשך. כי השקיעו הרבה מאמצים להכין אותה ולהעלות אותה. אבל נדמה לי שהקהל המיועד פחות מתלהב מכפי שציפו. אולי זה בגללי שמוטרדת עכשיו מדברים אחרים ולא מתחברת די הצורך לרחשי לב העם כמו שנתניהו וטראמפ מתחברים אליהם, ואולי זה בגלל שההצגה של החמאס היתה יותר חזקה בתפאורה ובפעלולים, אולי מפני שיותר אנשים חיים בטווח הרקטות של החמאס מאשר ברמת הגולן, ואולי מפני שרוב האנשים יותר רואים טלויזיה ופחות הולכים להצגות. נראה שלמרות הקדימונים המוצלחים, התפאורה הקלאסית של חצר הבית הלבן והדיבורים על רגע היסטורי, נראה שהבית המופצץ במושב הצנוע משמרת, שעד אתמול בבוקר לא ידעתי על קיומו, וקראתי בויקיפדיה שהקימו אותו בשנת 1946 יוצאי הצבא הבריטי מהפלוגה הארץ-ישראלית של הסווארים ועובדי הנמלים, ומגדלים בו תרנגולות ופרחים, ואף אחד שם לא רצה להיות בחדשות, בוודאי לא ככה, הצליח מבלי לעשות דבר ומבלי להכין דבר להיכנס לאנשים ללב ולראש יותר מההכרה האמריקאית בשלטון הישראלי ברמת-הגולן, אולי מפני שהוא יותר קרוב לכפר-סבא מרמת-הגולן, אולי בגלל שאנחנו כל כך עייפים כבר, עייפים מהצגות ועייפים מפיצוצים ועייפים מחלומות גדולה של מנהיגים, ורובנו מסתפקים בבית קטן ושקט ובחיים אלמוניים ובלבד שלא יפלו לנו טילים על הראש ויפילו עלינו את הבית.   

יום שישי, 22 במרץ 2019

להתחפש זה כיף



בזמן האחרון לא הייתי שמחה במיוחד, גם לא בפורים, וכשניסיתי לחשוב על משהו משעשע עלו בי דוקא זיכרונות עצובים, אז חשבתי שאולי עדיף לא לכתוב בפורים משהו עצוב, אולי עדיף לא לכתוב בכלל, אבל אז קראתי את רוגל אלפר ב"הארץ", למרות שאני בכל פעם אומרת לעצמי שלא צריך לקרוא אותו ובוודאי שלא צריך להגיב, אבל הטור שלו החמוץ כלימון בשלהי קיץ, בגלל מנהגם של אנשים חילוניים להתקשט בפורים בכובעים מצחיקים, פאות וקרניים וזנבות וכיו"ב אביזרים, שהעלה את חמתו מפני שהם לא באמת דתיים ולא באמת מתחפשים, ולפיכך לדעתו אין לחג הפורים משמעות עבורם, וכמובן בהזדמנות זו שהוא חובט בחילוניים ששמחים להתחפש ולהשתעשע בפורים הוא חוזר ומתאר את הדתיים כאנשים שעולזים בלאומנותם השמיימית, כי הרי העולם שלנו הוא דיכוטומי, יש בו או אנשים שהם דתיים ולאומנים ועולזים בלאומנותם השמיימית, או אנשים שאינם לאומנים ואינם דתיים והם רק מתרפסים לפני הדתיים באימוץ סממנים עליזים של חג הפורים שלא אמורה להיות לו שום משמעות עבורם. הרי לא יכול להיות לדעת אלפר שהאנושות קצת יותר מגוונת משתי קטגוריות מוחלטות של בני אדם, ושדוקא אנשים דתיים יודעים שמקורו של חג הפורים מפוקפק משהו, למרות המגילה הנאה שנכללה בכתובים, שלא כל חכמינו ששו לכלול אותו במניין החגים, ואהבת הפורים והשמחה והשתייה וההתחפשות באו דוקא מלמטה, מהמוני העם שהתאהבו בחג שמזכיר כל כך את הקרנבל הנוצרי, ודוקא באותה גלות שהוא מזהה איתה את הדתיות היה חג הפורים הזדמנות נפלאה מאין כמוה לשמוח קצת, להתחפש ולשיר ולרקוד ולהינות מהחיים, והרי גם על כך מתלוננים לא פעם כתבי "הארץ" החמוצים, שיש ליהודים יותר מדי מועדי אבלות ופחות מדי שמחות, והנה דוקא ביום שכולו שמחה עולה מדפי העיתון חומצת הלימון הזו, שאין לה אפילו ריח הדרים. התדע, רוגל אלפר, הפלא ופלא הדבר, אבל גם אנשים דתיים אוהבים לרקוד ולשיר ולשמוח ולשתות יין וללבוש בגדים מצחיקים, וגם אנשים חילוניים נזכרים בחג הפורים בילדותם ובאוזני ההמן שאפתה להם סבתא שלהם ובתחפושות שתפרה להם אמא לבית הספר, ויש לזה המון משמעות בשבילם, משמעות שספוגה בזיכרונות הילדות ובשמחות המשפחתיות, ובאנשים שכבר אינם איתנו, וכשהילדים שלנו גדלים מזכירים לנו הקטנים בתחפושות את ילדינו שלנו שצעדו לגן בגאוה בתור אינדיאנים ונינג'ות ומלכות אסתר ומה לא. שרון שלי רצתה להיות דוקא נילס הולגרסן, וגזרתי לה ברבור מקרטון, ופעם היא התחפשה לוופל בפיג'מה שתפרתי עליה פסים שתי וערב לילות רבים, ואני בעצמי התחפשתי אחרי מלחמת המיפרץ לסדאם חוסיין עם מדים ישנים וכומתה של בעלי שמצאתי בארון ושפם מודבק והלכתי ברחובות עם דגל לבן, וכל האנשים שישבו חודשיים בחדר האטום הביטו בי וצחקו ומחאו כפיים, ולפעמים הייתי מתחפשת למנקה עם חלוק ישן ומטפחת ראש ומגב עם סמרטוט רצפה. זאת היתה תחפושת די דומה לחיים ובכל זאת או אולי דוקא בגלל זה היא היתה מאד מצחיקה. והיה כיף. וגם השנה היה לי כיף לעבור ברחובות ולראות את הצעירים רוקדים בשפע תלבושות ותחפושות, ואת מלכות אסתר הקטנות עם הכתר והאינדיאנים הקטנים, והחתולים והנמרים והקרנפיות נוסח נטע ברזילי שבזכותה גם ילדות שאינן רזות ויפות מרשות לעצמן גם כן ללבוש תחרה ורודה ולרקוד ולשמוח וזה כל כך נהדר שאנשים פשוט צוחקים ושמחים, וגם מי שעצוב ומסתובב בין המתחפשים והשמחים נהיה לאט לאט הרבה יותר שמח, לא בגלל לאומנות, ולא בגלל שמיימיות אלא בגלל העולם הזה ומה שנקרא אנושיות, שזה להבין את לב האדם שקודם כל רוצה להינות מהחיים ולשמוח, ועושה מועדים לשמחה.  

יום שלישי, 19 במרץ 2019

ארבעים ושבעה אחוז נגד


ביום ראשון שעבר (10.3.19) התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר של יוסי ורטר על סקר של הפרופ' קמיל פוקס שמאד החמיא לנתניהו: בכותרת היה כתוב שגנץ מאד נחלש וגוש הימין חזר להוביל, שזה כמובן נותן הרגשה שהליכוד חוזר להוביל, אבל בעצם הסקר הראה שהליכוד נחלש יותר מגנץ וקיבל רק 28 מנדטים – בסקר, כמובן. אבל לא על זה רציתי לכתוב, כי התנודות בסקרים הן הרבה פעמים בתוך טעות הדגימה שהציבור הרחב לא מודע לכך ואני לצערי כן מודעת, וכותרות מטעות ולפעמים הפוכות מהאמת הן דבר שגרתי כמעט בכל נושא ועניין. רציתי לכתוב על שאלה אחת שנשאלה בסקר הזה ולא זכתה להתייחסות – האם אתה רוצה שבנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא?, ועל השאלה המאד חשובה הזאת ענו 47% מהנשאלים "לא", ורק 37% ענו "כן". אני חשבתי שזה הנתון הכי משמעותי בכל הסקר, גם אם לא בטוח שהוא יתורגם למנדטים או להפסד של נתניהו. זה הנתון הכי משמעותי כי כל התעמולה של נתניהו מבוססת על מה שהוא מציג כאקסיומה: שהציבור רוצה אותו ורק אותו כראש ממשלה לנֶצַח, ולכן כל מה שימנע ממנו להיות ראש ממשלה אחרי הבחירות הוא עיוות של רצון העם והדמוקרטיה, סוג של הפיכה ותפיסת שלטון בכוח נגד רצון העם. חבר הכנסת דוד אמסלם אפילו אמר שמיליונים יצאו לרחובות אם נתניהו יודח מראשות הממשלה בגלל העבירות שהוא נאשם בהן. אבל לפי הסקר הזה של פרופ' קמיל פוקס, יש יותר מיליונים שממש לא רוצים את נתניהו כראש הממשלה הבא, בערך חצי מהמיליונים שגרים בישראל לא רוצים את נתניהו כראש הממשלה הבא, ורק מעט יותר משליש הבוחרים כן רוצים את נתניהו כראש ממשלה, שזה מיעוט בעם ולא רוב. הנתון של 47% שאינם רוצים את נתניהו כראש הממשלה הבא הוא נתון יציב, שחזר על עצמו במשך שבועיים. בשבילי זאת היתה הפתעה גדולה, כי בתור שמאלנית קיצונית שרוצה לחלק את ירושלים בין היהודים לפלשתינים, אני רגילה להיות במיעוט, ופתאם ראיתי שאם הסקר הזה נכון, וללא ספק הוא סקר מאד מקצועי, אני בכלל לא במיעוט, זאת אומרת, בעניין חלוקת ירושלים אני כנראה מאד במיעוט, אבל בעניין אי הרצון שלי שבנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא אני דוקא חלק מרוב גדול ומוצק שהוא כמעט חצי העם, וכמובן הוא לא כולל רק שמאלנים כמוני ששיח הגזענות והשקרנות של נתניהו מעורר בהם בחילה עמוקה, כי השמאל בישראל לצערי הוא קטן מאד, אולי 17% ולא 47%, מה שאומר שהרבה מאד אנשים שהם בעלי דיעות לא שמאלניות, או אפילו ימניות, לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה, אולי מפני שהוא כבר המון שנים בשלטון ובדמוקרטיה צריך להחליף את ראש הממשלה מדי פעם, גם אם הוא ראש ממשלה טוב ואהוב ולא ראש ממשלה מפלג ומסית כמו נתניהו, שמלבה שנאה בין יהודים וערבים ובין ימנים ושמאלנים, ואולי מפני שהם רוצים ראש ממשלה נקי כפיים ולא ראש ממשלה שמיליונרים מגיעים אליו לבקש עזרה עם ארגזים של שמפניות וסיגרים ותכשיטי זהב לאשתו, כמו בימי הביניים, שאז כל מי שהיה צריך עזרה מהאדון הפיאודלי ידע שחייבים לבוא עם כמה אווזים שמנמנים וכמה פרוות שועל יפות ותכשיטי זהב – הזהב הוא כידוע נצחי ולא משתנה, השאר משתנה בהתאם לנסיבות, אבל העיקרון דומה, וכנראה גם אנשים שבניגוד לי הם נגד מדינה פלשתינית ובעד התנחלויות רוצים ראש ממשלה עם התנהלות צנועה שמתאימה למשטר דמוקרטי שבו הנבחרים הם שליחי ציבור ולא אדונים על הציבור ומקבלים מתנות. גם אנשים שהם לא שמאלנים כמוני רוצים שבית ראש הממשלה יהיה מקום שאנשים באים אליו עם צרות ובקשות אבל בלי משלוחי מנות, שהם מנהג מאד יפה בין איש לרעהו, אבל פחות מלבב כשמציצים ללשכת ראש הממשלה ורואים שם שיירת סלינו על כתפינו, שזה משפיל לא רק את הנותנים אלא את כולנו שחיים במדינה כזאת עם ראש ממשלה כזה, וכמובן יש דברים הרבה יותר גרועים, כמו החשש שניקנו צוללות מגרמניה רק משיקולי רווח לראש הממשלה ומשפחתו, כאילו כל מדינת ישראל וצרכיה הבטחוניים היא חנות המכולת של משפחת נתניהו. בעצם לא משנה הסיבה, משנה העובדה שכמעט חצי העם לא רוצה את נתניהו כראש הממשלה הבא, ושאם הוא בכל זאת יצליח להמשיך לעמוד בראש הממשלה בזכות התככים והמניפולציות והשקרים שהוא אמן בהם, הרי המשך עמידתו בראש הממשלה ולא הדחתו היא העיוות של רצון העם, שאני לא יודעת מה הוא רוצה במקום נתניהו, אבל את נתניהו רובו הגדול לא רוצה כראש ממשלה לקדנציה נוספת, ואני לא יודעת אם הרצון הזה או ליתר דיוק האי רצון הזה שנתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה באמת יצליח לבוא לכלל ביטוי בבחירות המאד קרובות, בעוד שלושה שבועות בדיוק, אבל מי שמאמין באמת בדמוקרטיה מבין מה צריך וראוי שיקרה.       


יום רביעי, 13 במרץ 2019

בית הוריי הישן


אתמול ראיתי את בית הוריי הישן, ומאז אינני יכולה כמעט לחשוב על משהו אחר. בחדר המדרגות שהיה עמוס כולו בעציצים שאמי טיפחה, אין כבר עציצים, רק טיח מתקלף, כאילו כבר שנים לא גר כאן אדם. בחצר עלו עשבים, ומאחורי השער הסגור לחניה שבה עמדה פעם מכוניתו של אבי משתרך סבך קוצני שאיש לא יוכל לעבור בו. אני נזכרת בנחש הצהוב ששכב פעם על המדרגות ללא נוע, ואני חשבתי שמדובר בענף יבש. למזלי אחי תפס אותי בזרועי וצעק: אל תלכי, זה נחש! ובאותו רגע התפתל הנחש וזינק במהירות לתוך השיח הסמוך. האם עוד יש בחצר הבית נחשים ארסיים שעולים מן העמק שמאחורי הבית? עץ החרוב במרכז החניה עדיין עומד, אבל ענפיו פשוטים, כמעט קורסים מטה. פעם אחי טיפס עליו ונפל וסדק חוליה בעמוד השדרה. בגלל זה הוא שירת בצבא שירות של כ'ל', כלומר בעל כושר לקוי. כל מקום שאחי שירת בו היה גיהנום ומקום השירות הבא שהוא ביקש לעבור אליו היה גן עדן, לפחות עד שהגיע לשם, ואז מיד הפך המקום החדש לגיהנום. רק פעם אחת הוא היה מרוצה באמת, כשהעסיקו אותו בעבודות רס"ר: הוא ניקה את המחנה, צבע את הגדרות והרג את כל העכברושים במקל של מטאטא, עיסוק שהצטיין בו במיוחד, כי הוא התאמן בהרג עכברושים עוד בבית הוריי, שם הרג אותם בעזרת כרך של הי"ד החזקה מספרייתו של אבי. היו לאבי ספרים שלקח מבתים נטושים בקטמון במלחמת השחרור, והיו בהם כנימות שהדביקו את הספריה, ואבי חשב שזה עונש משמיים. אינני יודעת מה קרה לאלפי ספריו של אבי כשאמי עברה לדירתה החדשה, שנים רבות לאחר שאבי נהרג בתאונה. אני מקוה שלא השליכו אותם לרחוב. אני תמיד חושבת על אבי שוכב במיטה שעון על הכר וקורא, ועל הקיר שעון העץ המוזהב מתקתק את הדקות. מהחלון בחדר העבודה של אבי רואים את הים. רק רצועת ים צרה, למרות שהים מאד קרוב, והאוויר תמיד רטוב. ומחלון חדר השינה מתוחים חבלי כביסה. אבי תולה את הכביסה כשהוא לובש את מכנסי החאקי הקצרים שלו וגופיה. בחלוף השנים קנתה לו אמי מכנסיים קצרים חדשים וצבעוניים, אבל את מכנסי החאקי הוא העדיף, למרות שהתאמצה להחביא אותם בתחתית סל הכביסה. במטבח אמא שותה קפה ומציצה מעבר למעקה המרפסת. פעם זרקה גרעינים של שסק וצמח מהם עץ שסק מניב שמפירותיו היא בישלה לנו לפתנים. גם עץ הזית עדיין עומד בחצר, ענפיו ארוכים: איש איננו גוזם את ענפיו והוא גדל פרא. אבא נהג לקטוף את הזיתים ואז היה מנקב אותם בפטיש על קרש עץ וכובש אותם במי מלח, והם היו מרירים וטובים. אבל כשכבר עזבתי את הבית חילקו הוריי את המגרש בינם לבין השכנים, אינני יודעת מדוע התעקשו לחלק את המגרש, ועץ הזית המניב נפל בחלקם של השכנים. בחלקם של הוריי נשארה חלקת הדשא ובמרכזה עץ המחט היפני הענק שהבאתי לאחד מימי ההולדת של אמי כשתיל קטן בתוך עציץ. בהתחלה הניחה אותו אמי במרפסת והוא צמח עד התקרה, ואז שתלו אותו הוריי בגינה והוא המשיך לצמוח ולצמוח. כשעזבתי את בית הוריי לפני שנים רבות חשבתי שהוא גדל דיו, אבל הוא הוסיף ומוסיף כנראה לגדול. זה היה כששירתתי בצבא ובאתי לשבת ואז קניתי את העציץ בתחנה המרכזית בבת-גלים שעכשיו היא לגמרי שוממה ונראית כמו בית רפאים. צלצלתי לאבא שיבוא לאסוף אותי עם העציץ, והוא הביט בו וחשב ששילמתי יותר מדי כסף. אחר כך כשהייתי מגיעה מירושלים עם הבנות היינו יורדות בפינת דרך הים ומצלצלות מהקיוסק שאבי יבוא לקחת אותנו. אני עדיין מעדיפה לצלצל מקיוסקים או מתחנות פיס, אבל כבר אין בהן טלפונים ציבוריים, רק מרשים לי להתקשר מהנייד שלהם. הורי היו כל כך מיושנים לזמנם וגם אני כל כך מיושנת לזמני. הבנות שלי תמיד התעצבנו מהנסיעות עם אבי, כי הוא רצה שכולנו נשב במכונית ואז היה מתחיל לנקות את השמשות עם דלי מים קטן וסמרטוט. הוא תמיד נזף בבעלי שלא אהב לנקות את המכונית, ואמר לו שהוא היה מוריד אותו מהכביש עם החלונות המלוכלכים שלו. הבנות שלי רצו שאבי יסיים קודם לנקות את החלונות ואז יקרא לנו לרדת. אני ואחי תמיד ישבנו בשקט במכונית וחיכינו שאבי יסיים לנקות את החלונות ולא מחינו. אמא היתה מגיעה אחרונה, ירדה במדרגות בריצה לא מסורקת ולא מאופרת, ורק במכונית היתה מסתרקת ומתאפרת לעבודה, ואבא היה מתעצבן עליה שהיא תמיד מאחרת, ומאיים שייסע בלעדיה, אבל הוא חיכה לה ולא נסע. אחרי שאבי נהרג גיסתי לקחה את המכונית והיא נהגה, כי אחי לא אהב לנהוג ואני מעולם לא הוצאתי רישיון. אבא שלי חשב שיש לנו איזה פגם גנטי. אחרי שאבי נהרג חשבתי לפעמים אם הוא ידע שייהרג מפגיעת מכונית של נהגת שיצאה מחניה. זאת היתה מחשבה מאד טיפשית אבל הרבה פעמים נדמה היה לי שהוא פשוט ידע שזה יקרה, מה שלגמרי לא הגיוני. אתמול פגשתי אשה שהיתה ידידה טובה של הוריי והיא סיפרה לי שהיא הכירה גם את האשה שדרסה את אבי למות, ושהיא דוקא היתה אשה טובה, ואולי היא השתגעה מזה שהרגה את אבי. אני לא יכולה לרחם על האשה הזאת. אף פעם לא רציתי לראות אותה, אז אף פעם לא הלכתי למשפט, ולא היה אכפת לי כל כך מהמשפט הזה. אנשים שמישהו הורג את אבא שלהם בכוונה רוצים לפעמים נקמה, אבל אני יודעת שזה לא היה בכוונה, ובכל זאת אני לא יכולה לרחם עליה, כי בגללה אבא שלי נהרג ובגלל זה קרו עוד הרבה דברים רעים וגם אחי מת מסרטן בטרם עת, ותמיד הרגשתי שכל האסונות קשורים זה בזה, למרות שזה בכלל לא הגיוני. הרבה פעמים אני מנסה לדמיין מה היה אם הם היו בחיים. הוריי היו עוברים דירה בכל מקרה, כי אמא שלי נהייתה נכה, אבל אולי אבי היה שומר טוב יותר על הבית ועל הגינה ואולי אחי היה נהנה לטפל בגינה בעצמו. אולי זה טיפשי לחשוב מה היה קורה לולא כל האסונות שקרו לנו בחיים, אבל אני אוהבת לחשוב על זה, לדמיין שאבא שלי עוד מנגב את שמשות המכונית ומעצבן את כולם, ושאחי יושב במושב לידי ושנינו מסתכלים בטיפות המים שמטפטפות על החלון, כמו טיפות של חול בשעון הזמן של חיינו, שכבר אי אפשר להפוך בחזרה, רק להתבונן בסבך הקוצני שפעם היה החניה של אבי ולהרגיש איך הלב מתכווץ עד כלות.