במשפחתי השתייך כיסוי הראש הנשי לשני מקומות שונים מאד זה מזה: בית הכנסת ובית הקברות. כיסוי הראש הנשי היה שייך לאלהים, ואלהים הוגבל לבית הכנסת ולבית הקברות, מקומות ששניהם התבדלו היטב מחיי היומיום, בית הכנסת משום שהנשים מיעטו לפקוד אותו, ולמעשה ביקרו בו רק בחגי תשרי המכונים "החגים", מראש השנה ועד שמחת תורה, ומלבדם הגיעו לבית הכנסת רק לעליות לתורה של נערי בר-מצוה מבני המשפחה או לימי זיכרון לעילוי נשמת קרוביהן, שהמתים ביניהם, מטבע הדברים, היו מרובים. מכנה משותף אחד היה לאותם ימי זיכרון עם חגי תשרי, שהם היו קבועים וידועים מראש, שהרי יום השנה, בשונה כל כך מיום המות, גלוי וידוע. וכך נכנס לבית הכנסת בדרך עקיפין גם המות, שבשאר הימים שכן בבית הקברות, והגיע לביקור במועדים שתמיד הפתיעו, למרות שתמיד היה צפוי, כי פקד לרוב את בני המשפחה לאחר ימים רבים של חולי ובגיל מופלג למדי. כיסויי הראש שיועדו לשני המקומות האלה, בית הכנסת ובית הקברות, היו שונים מאד זה מזה: לבית הקברות הקפידו הנשים לעטות על ראשן מטפחות ראש צנועות, לרוב שחורות או כחולות כהות, ואילו לבית הכנסת העדיפו כובעים נאים, גם הם לרוב שחורים או כחולים כהים, ומקושטים בסיכות כובע נאות שבקציהן גולה מבריקה או סרט, שכן לביקור בבית הכנסת בעונת החגים נאה להתייפות, שלא כמו לביקור הבלתי צפוי בבית הקברות, שהאבלות כופה עליו צניעות וקורעת בו קריעה. משום מה מעולם לא קרעו הקברנים קריעה בבגדיי. משהו במראי הרתיע אותם מכך.
אני הייתי הראשונה במשפחתי שנמשכתי לכסות את ראשי בימי חול, ובכך, מבחינתם של קרובי משפחה רבים, עשיתי מעשה שלא ייעשה, שכן הרחבתי את תחומו של אלהים למקומות שכרגיל לא נכח שם במלוא הדרו, ואנשים רבים יכולים להסכין עם האל רק כאשר תחומו תחום היטב ואין הוא מופיע לפניהם פתאם במקום שאינו אמור להופיע בו. אבל בשבילי הכיסוי לא נועד דוקא לכסותני מפני האל שממילא הכל גלוי לפניו, אלא מפני האנשים. השאיפה הזו להתכסות שכנה בי עוד כילדה. כמה אהבתי לכסות את ראשי במטפחת ראש או בכאפיה, ואולי זה היה קשור לכך שבהיותי ילדה קטנה תמיד סיפרו אותי קצר ולא הניחו לי לגדל שיער, ואת השיער הארוך שיכול היה להיות לי ושתמיד חלמתי לגדל החלפתי במטפחות ראש ואהבתי את כנפות המטפחת שנקשרו מאחורי ראשי וצנחו על גבי כאילו היו שתי צמות. המטפחת היתה לדידי המשך השיער או תחליף השיער, מעין תוסף שיער כמו זה ששוזרים כיום בתסרוקות נשים מפוארות. מעולם לא חשתי שהמטפחת כולאת או מסתירה אותי. דוקא בקשירתה לראשי היתה איזו התרסה ואיזו ראוותנות. כזה היה גם הכובע הלבן היפה שקניתי לי לאחר גירושי. מצאתי אותו בחלון ראוה של חנות כובעים נאה והראו לי בחנות שהופיע על שערו של קטלוג כובעים נחשב, על ראשה של נערה צעירה ויפהפיה. הייתי יפה בכובע הלבן הזה, וידעתי את זה. בעלי לא אהב שקשרתי את ראשי במטפחת וכשהייתי נשואה נמנעתי מכך, איפוא. מצד שני הוא מאד לא אהב שלבשתי מכנסיים, ועם השנים ממילא חדלתי ללבוש מכנסיים, אבל לכסות את הראש עדיין רציתי מאד, וכשקניתי לי את הכובע הלבן היפה הרגשתי שחרור גדול וגם איזו גאוה להסתובב איתו על ראשי, כאילו הגביה אותי הכובע. והיו גם כובעי החורף, שבנותיי טענו שהן משוות לי מראה של שוטרת, ואני חשבתי שנראיתי בהם יָפָה ואפילו מסתורית, וכאשה שאין בחייה שמץ מסתורין שמחתי בנופך המסתורין שהעניק לי הכובע.
ואולי בעצם רציתי להתכסות, מפני שבמשפחתי לא היתה לילדות זכות לפרטיות, כל העיניים ננעצו בהן ללא הרף, וכשהייתי כבר אם לילדות בעצמי, עדיין נהגה אמי לאסוף את שערי ולנעוץ בו סיכות. לטעמם של הוריי הייתי תמיד פרועה ופורעת מדי, ומאחר שגופי וחיי היו לדידם תמיד רכושם שלהם, הם תפסו בשערי, אספו אותו או נעצו בו סיכות כאילו הייתי בובה, חפץ. באמצע חתונתי באה אמי ונעצה בשערי לא סיכה אלא מכבנה, היא נעצה אותה בעוצמה רבה שהכאיבה לי אך רק הגבירה את קהות החושים שלי, באירוע שהיה לדידי אחד הקשים בחיי, וכך הסתובבתי זמן מה בחתונתי כשמכבנה גדולה נעוצה בשערי, אפילו צולמתי כך בכמה תמונות, עד שבעלי הטרי הבחין בכך ושאל מה זה ושלף אותה משערי בזעם. כעת אני נזכרת בדברים האלה וחושבת שרק כאשר התגרשתי מבעלי וגם גירשתי מביתי את הוריי שרצו לחזור ולתפוס את מקומו-מקומם בחיי ולנעוץ סיכות בשערי, תמיד לאסוף את שערי ולנעוץ בו סיכות, רק כאשר התגרשתי מבעלי וגם גירשתי את הוריי מביתי זכיתי סופסוף לראשונה בחיי בחירות ובבעלות על גופי ועל שערי, שיותר לא הנחתי לאיש לגעת בו מלבד בנותיי והסַפָּרִים שהתחבבו עליי וסיפרו אותי כפי שרציתי. כמובן שמאז התגרשתי לפני רבע מאה לערך לא הזדמן לי לבקר הרבה אצל הסַפָּר, כי הסַפָּרִים החביבים עליי אינם זולים ומאז התגרשתי וגם גירשתי את הוריי מביתי הפרוטה אינה מצויה בכיסי. וכך היתה מתלוצצת עמי עדנה חברתי, שאף בכיסה הפרוטה אינה מצויה: יש לך כסף, ענת, או שנעשה קוקו? ואני צחקתי ואספתי את שערי במטפחת שקניתי בעשרה שקלים בדרך לשוק, ובחוטי הכסף שנשזרו בה בין חוטי הכותנה הלבנים היתה יפה כמובן כעטרת מלכה.
וכעת אני נזכרת שגם לאחר גירושיי המשיך אבי לומר לאמי כאילו לא הייתי בחדר: היא פרועה, תשימי לה סיכה, ואמי היתה נועצת סיכות בשערי כמו שנועצים מחט בבשר ולא היה לי ספק שהכמיהה לנעוץ סיכות בשערי היתה הכמיהה לנעוץ מחטים בבשרי שמחמת שלא יכלה לעשות כן כחפצה גררה אותי לשפעת רופאים כדי שהם ינעצו מחטים בבשרי או דברים אחרים וגם לאחר נישואי ניסו הוריי בכוח לגרור אותי לרופאים וכשהייתי בהריון הגיעו פעם לביתי ודרשו שאבוא איתם לרופא ואני גירשתי אותם מביתי ועכשיו אני חושבת על הוריי גוררים אותי לרופאים ממציאים לי מחלות גוזזים את שערי נועצים בי סיכות נועצים בי מחטים עושים לי בדיקות דם בדיקות לב בדיקות מוח ממציאים לי מחלות מתעללים בגופי מנסים עוד להתעלל בגופי כמה שנים לא היה לכך סוף עד שאבי נהרג ולא היתה לי מטפחת ראש לבית הקברות רק כובע, ואמי חיפשה במגירה מטפחת ראש שחורה או כחולה כהה עבורי ודודתי שאלה בקול של גננות אבל למה ענתי צריכה מטפחת, כי גופי ושערי היו גם שלה ואני הייתי ילדה נצחית רכוש של כולם רק לי לא היתה זכות על גופי ושערי וקשרתי את מטפחת הראש על ראשי בהלוויתו של אבי ודודתי שאלה אם זה מהאלרגיה שלי אני בוכה ככה וקיללתי אותה בלבי שעוד תזיל דמעות רבות בהלוויות ולא ידעתי מה שאני מנבאת. בדרך ללויה אמי התלוננה שאני לא מסורקת יפה וצעקתי עליה שמספיק כבר. אחרי הלוויה הסרתי את המטפחת וחבשתי את כובעי ונסעתי עם בנותיי לביתי.
שנתיים אחר כך מת דוד-אבי וכשבאתי לביקור אבלים היתה שם אמי שביקשה לנסות את כובעי על ראשה ואשת דודי אמרה לה שלי זה יותר מתאים. אחר כך באה אמי לבקרנו ואמרה שהכובע שלי כל כך מכוער. הלכנו לטייל וכל הדרך היא אמרה הכובע שלך כל כך מכוער הכובע שלך כל כך מכוער ועד שהיא נסעה הביתה היא המשיכה לומר הכובע שלך כל כך מכוער. אני המשכתי לחבוש את הכובע עד שהכלב אכל אותו ולא נותרה לי ברירה אלא להשליך אותו לפח.
כשהתגוררנו בוינה אהבתי את כובעי האנשים שם ואת חנויות הכובעים והייתי מתבוננת שעות בחלונות הראוה שלהן ובכובעים הענקיים ועטורי הנוצות שפיארו אותם. ואז המצאתי את אמא מרובת כובעים שהיתה אני אבל לא באמת אני. אמא מרובת כובעים היתה ענייה כמוני, ובכל זאת קנתה כל הזמן כובעים, במיוחד את אלה שהיו ראוותניים במיוחד, ענקיים ומלאים בנוצות אדומות או כתומות או ורודות, ואמא מרובת כובעים היתה מסתובבת בוינה כל הזמן כשעל ראשה כלוב הצפורים הצבעוני הזה שכולו נוצות אדומות, ורודות וכתומות, והיתה מושכת את לבם של העוברים ושבים שהיו מעירים לה כמנהג הוינאים הערות עוקצניות והיא היתה משיבה להם תשובות שנונות. אמא מרובת כובעים היתה אני אבל לא באמת אני, כי אני לא קניתי בכלל כובעים בוינה. הם היו יקרים מדי עבורי ולא היה לי בכלל כסף, ורק חלמתי להיות אמא מרובת כובעים ולהמם את וינה כולה בכובעיי המופלאים שחלמתי להוציא מחלונות הראוה ולכסות בהם את ראשי. אמא מרובת כובעים לא נותרה עמי זמן רב, כי כפי שהיה צפוי במהרה היא פשטה את הרגל, וההוצאה לפועל באה לביתה שהיה מלא כובעים מפוארים והחרימה את כולם וסידרה אותם על המדפים במרתפיה המסודרים למופת כמנהג הוינאים, ויותר אמא מרובת כובעים לא קנתה שום כובעים, אפילו לא בדימיונה.
בוינה הייתי ענייה כמו בישראל ובעצם יותר ולבשתי בגדים די עלובים אבל הוינאים כאילו לא ראו את זה. בניגוד לירושלמים שתמיד חודרים את עוניי דרך הבגדים, בוינה כאילו לא ראו אותו. ונכנסתי לחנות עתיקות ונמשכתי שם לקופסת בידרמאייר ארגמנית שעלתה הון תועפות אבל המוכרת דיברה עמי בכל הרצינות והאדיבות כאילו יכולתי לקנות אותה באמת, וגם הוציאה מארון זכוכית קטן גביע בידרמאייר מופלא שגם הוא היה בצבעי ארגמן ולבן והעמידה זה ליד זה את הגביע וקופסת התכשיטים כדי להראותני כיצד יוכלו להיראות נפלא יחדיו על שידת המזנון שבביתי שכמובן מעולם לא היתה לי שכמותה וחזרה על מחירי הגביע והקופסה ומחירם הכולל כאילו עמדתי מיד לקנותם וגם כאשר הודיתי לה ועזבתי את החנות מבלי לקנות דבר נפרדה ממני לשלום בחביבות כאילו עמדתי לשוב מחר כדי לקנות גביע וקופסת תכשיטים בידרמאייר אוריגינל לבן וארגמן ויצאתי מן החנות שמחה כאילו יכולתי באמת לקנות וחשבתי שבירושלים דבר שכזה לא היה קורה לעולם ושום מוכר שהיה מבחין בלבושי לא היה מקדיש מזמנו להציג בפניי שכיות חמדה שמחירן כה יקר כאילו יכולתי באמת לקנותן וחשבתי שהאנשים נבדלים זה מזה לא במה שהם יכולים להבחין בו אלא במה שהם יכולים להתעלם ממנו, שזה הרבה יותר קשה, וזה הנימוס האמיתי.
בוינה אמרו לי לרוב שאינני נראית יהודיה ואט אט הלך לבושי ונהיה יהודי. ככל שהוינאים הביטו בעיניי הבהירות ובעורי הלבן ואמרו את לא נראית יהודיה הלכו בגדיי והשחירו ואף את כובעיי הלבנים היפים החלפתי אט אט בשחורים יותר ויותר נראיתי יהודיה יותר ויותר הפכתי יהודיה וכשחזרתי לירושלים כבר הייתי יהודיה לגמרי באופן שאיננו ניתן לשינוי או להסרה.
בגלל שהרביתי לבקר בכנסיות החלפתי תכופות את הכובעים במטפחות ראש, כי בכנסיה מסירים את הכובע ולא רציתי להיות יוצאת דופן וגם לא להלך בראש גלוי וקשרתי מטפחת לראשי והאנשים חשבו שאני קתולית אדוקה וככל שהזקנתי דמיתי יותר לקתולית אדוקה. בוינה נראיתי כאשה מן הכפר ובמזרח אירופה כמו הנשים הזקנות והעייפות ששמרו על אמונתן גם תחת אימת השלטון הקומוניסטי. בבודפשט התנכלו לי לעתים נערים בגלל כובעי כי מנהג בידי הקומוניסטים להתנכל לחובשי כובעים שהם לרוב אנשים דתיים, ומאז ימי השלטון הקומוניסטי ההונגרים שנהגו פעם לחבוש מגבעות בנוסח הוינאים חדלו מכך. וגם בוינה מגבעות ומטפחות ראש נראות הרבה יותר על ראשיהם של הזקנים. ככל שהזקנתי הצטרפתי לקהלם בטבעיות.
בספריה הלאומית של הונגריה הציק לי מאד השומר ודרש שאפקיד את כובעי במלתחה. התחלתי איפוא ללכת לספריה במטפחת ראש, ואז הוא מצא סיבות אחרות לצעוק עליי ולהאשים אותי במיני האשמות. עובדות המלתחה ניסו להגן עליי וביקשו ממני שלא לשים לב. באותו זמן כבר היכרתי היטב את האופן שבו מנסים אנשים טובי לב לגונן על יהודים מפני שונאיהם, אבל שמתי את לבי לכך שלעולם אין מגיני היהודים מתעמתים עם שונאי היהודים פנים אל פנים, אלא מנסים לשכנע את היהודי שלא ישים לב לכך שמתנכלים לו משום יהדותו הגלויה לעין, דבר שמטבע הדברים קשה מאד שלא לשים אליו לב.
מחלון החשמלית בכיכר השוודים בוינה ראיתי מישהו מעיף את השטריימל מראשו של חסיד שעבר במדרכה שממול. השטריימל צנח על המדרכה והחסיד התכופף, הרים את השטריימל, הניח אותו על ראשו והמשיך בדרכו.
פעם איש אחד שקרא מאמר שלי ב"הארץ" אמר שהוא חייב להיפגש אתי. קבעתי להיפגש אתו בבית הקפה הסמוך לביתי. כשהוא ראה אותי הוא התחיל לנזוף בי שאני חיה לגמרי בניגוד למה שאני כותבת. לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי. במאמר שהוא התלהב ממנו כתבתי שישראל צריכה להקפיד בכבודה של רוסיה גם לאחר התפרקות ברית המועצות ולשמור על יחסים טובים עמה, מאחר שגם בחולשתה היא מעצמה גדולה וחשובה. אחר כך חשבתי שאולי בגלל שכתבתי שצריך לשמור על יחסים טובים עם רוסיה האיש שלא הכיר אותי החליט שאני קומוניסטית, ומכיוון שכך אני בוודאי שונאת דתיים ורוצה לפגוע בהם, והוא רצה לפרסם משהו נגד חרדים. זו היתה אחת הפגישות הבלתי נעימות בחיי והרבה זמן אחריה לא רציתי לפגוש אנשים שאינני מכירה היטב, ובמיוחד לא אנשים חילוניים.
עורך דין תל אביבי אחד שאל אותי פעם, אחרי שהתנצל כמה פעמים, כיצד זה אני מגדלת כלבים, והרי אנשים דתיים אינם מגדלים כלבים. משום מה השאלה הציקה לו מאד. הפנים שלו כשהוא שאל את השאלה אחרי כל ההתנצלויות הזכירו לי את חברי הוינאי מיכאל שאהב להפגין ידענות בחיי יהודים: "בפסח אתם צמים, לא?"
פעם פילוסופית אחת כתבה מאמר ב"הארץ" על כיסויי הראש של הנשים הדתיות שהיא כינתה "כופתאות מכוערות". כמה שנים אחר כך גזרה האסיפה הלאומית הצרפתית על כיסוי הראש של הנערות המוסלמיות שלא תוכלנה עוד לבקר בבתי הספר הממלכתיים כשהן עוטות אותו לראשן, ולמען האיזון גזרה גם על הכיפות, שנערים יהודיים לא יוכלו עוד לבקר בבתי הספר הממלכתיים חבושי כיפות. האיזון היה אפילו גדול מכך: על הנערים הצרפתים הקתולים נאסר לשאת על צוארם צלבים גדולים ובולטים לעין, למרות שמימיי לא ראיתי נער או נערה נושאים על צוארם צלבים גדולים ובולטים לעין. צלבים גדולים ראיתי רק על צוארם של כמרים ובישופים במיסה של יום ראשון, וכמרים ובישופים לרוב השלימו מזמן את חוק לימודיהם בבית הספר. ואז נזכרתי בכוכבית ב-612 של הנסיך הקטן. כוכבית זו ראו בטלסקופ רק פעם אחת בלבד. אסטרונום תורכי הוא שגילה אותה בשנת 1909. האסטרונום התורכי הופיע בועידה בינלאומית לאסטרונומיה והוכיח את דבר תגליתו באותות ובמופתים. אך איש לא האמין לו בגלל לבושו המוזר.
למזלה של הכוכבית ב-612 קם בתורכיה מושל תקיף, שפקד על בני-עמו להמיר את בגדיהם בלבוש אירופי, אף הכריז כי כל העובר על חוק זה אחת דתו להמית. בשנת 1920 חזר האסטרונום והוכיח את דבר תגליתו. הפעם הופיע בחליפה אירופית הדורה מאד והכל קיבלו את דעתו.
ומכיוון שנזכרתי בכוכבית של הנסיך הקטן, נזכרתי מיד בציור נחש הבריח של סנט אקזיפרי, שכל המבוגרים חשבו שהוא כובע, ולא הבינו שכובע יכול בעצם להיות נחש בריח שבלע פיל.
