כתבתי לפני שלוש שנים בדיוק, ועדיין הכל נכון:
לבתי הבכורה שרון
לבתי הבכורה שרון
מחר בבוקר ימלאו שלושים [ושלוש] שנים ליום שבו נהייתי אמא, אחרי הריון ארוך מהרגיל ולידה ארוכה ומסובכת שנמשכה יומיים בערך. זה היה בוקר יום שלישי, הייתי כבר מותשת משתי יממות של צירים, ונזכרתי בדברי חזקיהו, "באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה", וחשבתי איך גבר ידע לומר דבר כזה. אחר כך אמרו לי שרואים כבר את התינוק והתמלאתי כוחות. הילדה נולדה אדמדמה ויפה, כאילו עלתה מן הרחצה, ונראתה לי שלוה מאד. היא היתה תינוקת שקטה ויפה והשכנים קראו לה נסיכה. נראיתי צעירה מאד ואנשים אמרו לי לפעמים "יפה אחותך", ולא תמיד תיקנתי אותם שזאת הבת שלי. חברתי איליין אמרה שכשהייתי בהריון נראיתי כמו ילדה שדחפה כרית לבטן. אבל הבת שלי היתה אמיתית ולא כרית, ואני לא הרגשתי את עצמי ילדה. למען האמת גם כשהייתי ילדה לא כל כך הרגשתי ילדה. אחרי הלידה הייתי עייפה וחלשה מאד, ומאד מאושרת. הרבה זמן שום דבר לא הצליח להרגיז אותי, והרגשתי על גג העולם. אחר כך לאט לאט ירדתי למטה, והרבה פעמים הייתי עייפה, עצובה ורגזנית. אבל אף פעם לא חזרתי להיות האדם שהייתי קודם. התרגלתי לחשוב תמיד פי שניים – על עצמי ועל עוד מישהו, שהיה נפרד וגם מחובר. כשהילדה התחילה ללכת וליפול, גיליתי שבכל פעם שהיא נופלת אני חשה כאב חד, כמו דקירה, בצד גופי הקרוב אליה. הבנתי שאיכשהו ילדים נשארים מחוברים, וכשהם נפגעים, גם הכאב של האם הוא ממשי מאד.
שלושה ימים אחר כך, זה היה האחד בספטמבר, היום הראשון ללימודים, ובשתים-עשרה בצהרים הלבשתי את בתי בבגד התינוק שקניתי לה מראש ויצאתי מבית החולים הדסה על הר הצופים לעבר ביתנו במעונות הסטודנטים הסמוכים. הלכתי לאט לאט, זאת היתה הפעם הראשונה שנשאתי את בתי על הידיים אל מחוץ לבית החולים, ופחדתי מאד מאד להפיל אותה. כשעמדתי לרגע לנוח ראיתי את ילדי כתה א חוזרים מיומם הראשון בבית הספר. הבטתי בהם והבנתי מה פשר "לבי פחד ורחב".
מאז בכל אחד בספטמבר בצהרים, אני מביטה בילדים שחוזרים מיומם הראשון בבית הספר ונזכרת בעצמי עומדת בדרך היורדת מהר הצופים, אוחזת בידיי בזהירות רבה את בתי בת שלושת הימים, ומרגישה שאלוהים בירך אותי.
שלושים שנה אחר כך אני עדיין מרגישה שהלידות וגידול הבנות היו הדבר החשוב ביותר והיפה ביותר שעשיתי בחיי, והדבר שיותר מכל אחר העניק לי את התחושה שחיי חשובים. הרבה פעמים קשה לי מאד לראות נשים מקריבות את חייהן ובריאותן כדי להרות וללדת ילדים, אבל קשה לי לומר שאינני מבינה אותן.
היו זמנים שחשבתי שכשהבנות תגדלנה אולי אסע לעבוד בחו"ל, אולי אוכל להיפרד מהן לתקופות ארוכות יותר. אבל כשהן גדלו היה לי קשה לא פחות להיפרד מהן. כשקורה לי משהו עצוב או שמח אני רוצה לספר את זה להן. כשאני אוהבת ספר או סרט אני מקוה שגם הן יאהבו אותו, וכשהן באות אני מרגישה שהבית מלא ולא חסר איש. ככל שאני מזדקנת אני רוצה להיות עם הבנות שלי יותר, ויש לי פחות צורך לפגוש אנשים אחרים. מורי המנוח אברהם שטאל אהב את הפתגם העממי: "מי שיש לה בת, יש לה חברה". כשבת דודתי תמי מתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים בלבד, אמרה לי אמה אראלה: "איבדתי את החברה הטובה ביותר שלי", ואני הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת.
במשך השנים למדתי הרבה דברים שלא ידעתי ולא יכולתי לדעת מראש. למדתי שהורים צריכים לחשוב על כל מלה שהם אומרים, כי למרות שהרבה הורים מתלוננים שהילדים לא מקשיבים להם, ילדים מאד מקשיבים להורים שלהם, ושומרים את המלים שלהם בלב. המלים האלה יכולות גם לנחם וגם להכאיב במשך שנים רבות, ובגלל זה הורים צריכים להיות מאד זהירים בכל דבר שהם אומרים ועושים. למדתי גם שהורים צריכים לתת אמון בילדים שלהם ולבטוח בהם, ולמדתי שילדים דואגים להורים שלהם לא פחות משההורים דואגים לילדים שלהם, ושהדאגה הזו עלולה להדיר שינה מעיניהם. למדתי גם שלהורים שמגוננים על ילדיהם יש כוח גדול מאד, שמעטים יכולים לעמוד בפניו.
עכשיו אני חושבת שוב על האשה הצעירה שעמדה בירידה מהר הצופים עם התינוקת החדשה שלה על הידיים והסתכלה על ילדי כתה א ששבים מיומם הראשון בבית הספר ואני קצת מקנאה בה על האושר הזה שקשה לשחזר אותו, וקצת לא, כי עוד מחכים לה לילות רבים של דאגה וצער שאני כבר מביטה עליהם אחורה, ובמבט אחורה הכל נראה קצר וקל יותר, ואני חושבת על הסיוט שעינה את האם הצעירה לילות כה רבים, שבו חלמה שוב ושוב שחוטפים את התינוקת שלה והיא מחפשת אחריה בחרדה גדולה. לרוב היא מצאה אותה בסוף החלום, ואחר כך התעוררה וחיבקה אותה בזרועותיה. הפחד והדאגה לעולם אין להם סוף. אבל עם השנים מגיעים גם הביטחון והשקט, האמונה והידיעה שיש לך בנות, ולכן לעולם לא תהיי לבד.
