כמה קל לעשות מלחמה. כמה קל וכמה נמהר וכמה צפוי.
כמה אנשים כבר נהרגו ונפצעו היום, וכמה עוד חס וחלילה ייפגעו, ולמה, לשם מה? מישהו חשב על כך עד הסוף? מישהו תיכנן סוף מעשה במחשבה תחילה?
עוד לא נקברו המתים, עוד לא ידענו מה בדיוק קרה, וכבר – חיסולים בעזה, והפצצות בעזה. מנין ידעו בביטחון שהאשמה בעזה? אולי האשמה במצריים המתפרקת? אולי באירגון אל-קעידה? וגם אם האשמה אכן בעזה, האם חשב מישהו עד הסוף מה התכלית, מה המחיר, מה המטרה?
ואם לא היו ממהרים כל כך להגיב באלימות על אלימות. ואם רק היו נוטלים פסק זמן למחשבה?
ולו רק קברנו את המתים, וטיפלנו בפצועים, וניחמנו את השכולים, וחיכינו, וחשבנו, מה מאיתנו נגרע?
היה עצב והיה צער – והיה שקט. ולא היו עוד נפגעים, ועוד פצועים, ועוד הרוגים, ועוד סובלים. רק שקט.
והיינו חוזרים לשיגרה, לשיגרה המבורכת שאחרי המות, זו של העבודה ואפילו זו של הבילויים. כי אנחנו מדינה חזקה. כוח הוא היכולת להמשיך בשיגרה ולחזור לשיגרה. וזו התגובה הכי חזקה, יותר מכל חיסול או הפצצה.
מדוע תגובה כזו, של אי תגובה צבאית, כל כך איננה עולה על הדעת, מדוע הרפלקס המותנה הזה של החיסולים ללא מחשבה? מדוע בעוד כל הפרשנים טוענים שאיש אינו רוצה בהסלמה, ההסלמה משתוללת מדקה לדקה?
האם בזה רוצים תושבי ישראל, או שגם בעניין הזה, כמו בשאר העניינים, יש מיעוט שמשליט את מטרתו על כולנו? שקובע בשבילנו כי הכוח והמות יהיו דרכנו, וכל פעולת טרור בהכרח תידרדר למלחמה מדממת, לעצירת החיים, לטרגדיה גמורה שאת פצעיה נלקק ללא הפסקה?
לא יהיה שינוי, לא חברתי ולא פוליטי, עד שלא תהיה קריאה ברורה להתנהלות אחרת, לא באלימות, לא בתגמול ולא בהסלמה אלא בהרגעת התושבים ובהמשך חיי היומיום. לא לכוח שאין מאחוריו כל מחשבה. ואסור לפחד מן הפיצול, מן העימות, מהטפות המוסר ומהאשמות הבגידה. כדי לצאת ממסלול המלחמה צריך לצעוק נגדה בכל הכוח. אסור לשתוק, אסור לפחד ואסור להיכנע.
