זבאלד והמלאך

כשקראתי לראשונה את ספרו של זבאלד Die Ausgewanderten , שהתפרסם אחר כך בעברית בשם "המהגרים" – שם לא מדויק, כי Ausgewanderten אינם Auswanderer, מהגרים, אלא "מהוגרים", צורה דקדוקית לא קיימת שבאמצעותה ביטא זבאלד את היות ההגירה הזו הגירה מאונס ולא מרצון – הייתי משוכנעת שזה ספר דוקומנטארי. באותם ימים עדיין לא ידעו בישראל דבר על זבאלד, וגם באירופה הוא רק החל להתפרסם, וגם האנשים שמהם קיבלתי את הספר לא ממש ידעו במי מדובר ולא יכלו להחכים אותי. אני עצמי לעגתי לא פעם לאנשים שקוראים ספר בידיוני ומתייחסים למסופר בו כאילו מדובר בעובדות, אבל ספרו של זבאלד היה בפירוש מטעה, כי היו בו המון תמונות של אנשים, שהטקסט התייחס אליהן כל הזמן כאילו הופיעו בהן הדמויות שבסיפורים. בסיפור השני "פאול בֶּרַייטֶר", שהוא הסיפור שהכי אהבתי בספר, הופיעה תמונה שתוארה בטקסט כתמונתה של הלן הולנדר מוינה, צעירה שנשלחה לפי הסיפור לתרזינשטאדט ולא שבה. בעצם היו כמה תמונות, אחת של הלן לבדה ושלוש תמונות של הלן עם פאול, תמונות מאושרות של זוג נאהבים צעיר שמבלה חופשה ביחד. מכיוון שכמה שנים קודם לכן עבדתי בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בגבעת רם, ומנהלת הארכיון הדסה אסולין לבית קלמן, שסבתה באמת נרצחה בתרזינשטאדט, הראתה לי רשימה של יהודי וינה שנשלחו לתרזינשטאדט, שבה מצאה גם את שם סבתה. הלכתי לארכיון וביקשתי מהדסה לעיין ברשימה וחיפשתי שם את השם הלן הולנדר שלא נמצא שם כמובן, אבל עוד לא חשבתי שמשהו כאן לא בסדר, כי הרשימה כללה רק חלק מיהודי וינה שנשלחו לתרזינשטאדט, ולא היתה בארכיון רשימה מלאה של כולם.

מדוע הייתי כל כך בטוחה שהספר דוקומנטרי? כי קראתי הרבה ספרים בידיוניים שהיו בהם איורים וציורים, אפילו קראתי ספרים שכללו תצלומים מתוך סרטים שנעשו על פיהם, אבל מעולם לא קראתי קודם ספר בידיוני עם תמונות של אנשים אמיתיים, שהטקסט מתייחס אליהם כאל תמונות של הדמויות בסיפור. לא חשבתי שאפשר בכלל לעשות דבר כזה, שמותר לקחת תמונות של אנשים אמיתיים, ולפרסם אותן כתמונות של דמויות בסיפור בידיוני. הרי התמונות האלה שייכות לאנשים אמיתיים, שבניגוד לשחקנים בסרטים לא נתנו לזבאלד שום רשות להשתמש בפרצופים האמיתיים שלהם לדמויות הבידיוניות שלו, ואחרי שנים, כשנודע לי שזבאלד פשוט השתמש בתמונות מאלבומים ישנים שמצא ורקם סביבן את הסיפורים, חשבתי שזה קצת דומה לאנשים שיוצרים לעצמם זהות בדויה באינטרנט וממציאים לעצמם תולדות חיים באינטרנט ומדביקים לעצמם תמונות שהם מוצאים באינטרנט של אנשים אחרים. במיוחד הפריעו לי התמונות שהוא ייחס לדמות של הלן הולנדר שבדיעבד הבנתי שהיא דמות בידיונית, כי נראה לי נורא לקחת סתם תמונה מאלבום של מישהו ולהגיד שזו תמונה של בחורה שנרצחה בשואה. זה נראה לי דוחה ועורר בי תחושת זיוף. תחושה שלא רק התמונות מזויפות אלא גם הספרות של זבאלד מזויפת. רן הכהן כתב על קטע בסיפור הרביעי בספרו של זבאלד שהוא גנוב מנבוקוב. אני מעולם לא קראתי את נבוקוב ולא יכולתי לדעת זאת, אבל הרגשתי שכל מיני דברים לא מסתדרים. נזכרתי בזה שוב כשכתבו על קטע בספר אחר של זבאלד שלא קראתי שבו הוא מתאר את חזיון המלאך של קפקא כאילו הוא נמצא במקומו. טלי קונס שתירגמה כמה ספרים של זבאלד, דיברה על הקטע הזה אתמול ביום עיון על זבאלד באוניברסיטת תל-אביב, והיא חשבה שהקטע הזה מדהים. אני עצמי פשוט לא יודעת איך לאכול את הדברים האלה, איך צריך להתייחס אליהם. תחושת הזיוף שלי היא תחושה לא לגמרי מובנת לי. משהו נורא מפריע לי בסיפורים האלה. כשקראתי את הספר אהבתי מאד את שני הסיפורים הראשונים שנשמעו לי יותר אותנטיים, הראשון מתאר פגישה עם יהודי מוזר באנגליה שמתאבד בסוף, ולמרות שאהבתי את הסיפור חשבתי שהוא נטול חמלה, והשני, שהכי אהבתי, על פאול ברייטר, שמתואר כמורהו של המספר, מספר הרבה חוויות ילדות של המספר בכפר בבוואריה, שאני דוקא מאמינה שיש ביניהן גם חוויות אמיתיות של זבאלד מילדותו האמיתית בכפר באלפים הבוואריים, איזור שדומה יותר לאוסטריה הסמוכה מאשר לאיזורים אחרים בגרמניה, שאין בה הרבה איזורים הרריים. כשהבנתי שאלה סיפורים מדומיינים שהודבקו אליהם תמונות מאלבומים של אנשים לא ידועים הרגשתי בעיקר מרומה. אבל את הסיפורים השלישי והרביעי בספר, במיוחד את השלישי, שנאתי כבר מההתחלה. משהו בו לא הסתדר בכלל. הוא כאילו תיאר משפחה יהודית שמהגרת מבוואריה לניו-יורק שזה על פניו הגיוני, חוץ מזה שלא היו הרבה יהודים שחיו בכפרים של בוואריה, אבל נגיד שהיו יהודים בעיירות הקטנות אז זה לא הכי משנה. מה שהיה מוזר שכאילו המספר מתאר את משפחתו היהודית, ומצד שני לגמרי ברור שהוא כל הזמן מתאר משפחה קתולית. יש תמונה של התקנת גג חדש לבית הכנסת באאוגסבורג שהדוד שלו לפי הסיפור עבד שם, ואחר כך לא היתה לו עבודה והוא היגר לניו-יורק וחי באיזור של יהודים. אפילו שאלתי בזמנו את מי שנתן לי את הספר אם זבאלד ממשפחה יהודית והוא אמר לי כנראה יש משהו. אני יודעת שגם חלק מהקוראים בישראל שקראו את הספר חשבו שזה יהודי שכתב על משפחתו היהודית ועל חוויות השואה שלה כי קראתי את כל מה שאנשים כתבו על הספר הזה והיתה אפילו מבקרת אחת שכתבה עליו בתור ספר שואה. אבל כמה תמונות אחר כך יש תמונה של ילדי בית ספר שיוצאים לטיול ויש שם צלב, ובמקום כלשהו בסיפור המספר נזכר בתקופת לימודיו במנזר, שזה מאד טבעי למשפחה קתולית בווארית, אבל מאד מוזר למשפחה יהודית, או אפילו רק ממוצא יהודי. בקיצור משהו בספר הזה, שבגלל שקראתי אותו כספר דוקומנטרי קראתי אותו מאד מאד בעיון וניסיתי לסדר הכל במקום ולהבין את כל התמונות שחשבתי שכמו שמתואר בטקסט הן באמת שייכות לסיפורים, הבנתי שמשהו כאן לא יכול להיות.

עבר הרבה זמן עד שהבנתי שלזבאלד אין שום קשר ליהודים. בעצם הוא התוודע ליהודים בעיקר בתקופת לימודיו במנצ'סטר באנגליה. הוא עצמו נולד למשפחה נאצית קתולית בווארית, וקיבל חינוך קתולי מסורתי. באופן עקרוני אני מעדיפה שסופרים יכתבו על המשפחה האמיתית שלהם ועל החיים האמיתיים שלהם, מאשר על חיים של יהודים, ובמיוחד אני מעדיפה שגרמנים ממשפחות נאציות יכתבו על המשפחות האמיתיות שלהם – יש סופרים גרמניים שכותבים על כך בכנות, ואותי לפחות זה יותר מעניין ממישהו שממציא כאילו המשפחה שלו יהודית, או כמו במקרה של זבאלד, מערבב פרטים מתולדות המשפחה שלו עם סיפורים של יהודים ומדביק לזה כל מיני תמונות שהוא מצא. זה אולי נורא יצירתי, אבל חסרה בזה איזו אמת בסיסית שצריכה לדעתי להיות בספרות. אני התידדתי באוסטריה עם בחור קתולי אדוק שהולך בכל יום ראשון למיסה שכבר אין הרבה בחורים כאלה אפילו בין הקתולים האוסטרים האדוקים, והוא אמר לי בהתחלה שהוא ממוצא יהודי, ואחר כך אמר שדודתו היתה נשואה ליהודי או משהו כזה – בכל שיחה נוספת הקשר היהודי התרחק קצת, ולאט לאט הבנתי שהיה מדובר במשפחה מאד נאצית, ולמרות שמאד חיבבתי את הבחור הזה היה בי איזה כעס עליו, כעס כזה שמרגישים כשמרומים, ומשהו מהכעס הזה הרגשתי גם לגבי זבאלד. אחר כך אחי אמר לי מה את לא מכירה את התופעה הזאת, שנאצים מתארים את עצמם בתור יהודים, ואז חשבתי שאני כן מכירה את התופעה הזאת, אפילו מחיי הפרטיים אני מכירה אותה, אבל אף פעם לא נתקלתי בה קודם ביצירה ספרותית, ועוד כזאת שזוכה להוקרה בינלאומית. קראתי המון יצירות שבהן אנשים מתארים חברים יהודיים. קצת יותר חברים יהודיים ממה שבאמת היו להם, אבל מישהו שממציא מחדש את משפחתו בתור משפחה יהודית וכל הכתיבה הספרותית שלו מסתובבת סביב ההמצאה הזאת לא היכרתי. אולי בעצם אני מגזימה, אולי רק חלק מכתיבתו עוסק בכך, כי בעצם לא קראתי את כתביו מלבד הספר היחיד הזה, שהוא גם ספרו המפורסם ביותר. חשבתי בכל פעם שאני צריכה לקרוא אבל לא היה לי חשק, כי כשקוראים ספר רוצים לדעת לאו דוקא שהוא אמיתי, אבל שהוא כתוב מתוך איזו אמת פנימית, שלא יכולה להיות אצל מישהו שגדל במשפחה נאצית ומתאר את משפחתו כאילו היתה משפחה יהודית.

אחר כך התברר לי שזבאלד נהיה במיוחד אהוב ומוערך בגרמניה אחרי סדרת הרצאות שנשא בשוויץ ושם דיבר על כך שהשתיקו בגרמניה את הדיבור על סבלם של הגרמנים במלחמה, ובמיוחד דיבר על סבלם של הגרמנים מהפצצות בעלות הברית שלאומנים גרמנים נוהגים להשוות לשואה. הטענה הזו השתלבה יפה בלאומנות הגרמנית של אחרי איחוד גרמניה שהעיסוק היותר פופולרי שלה הוא לתאר את הגרמנים כמי שעברו שואה דומה לזו של היהודים שהושתקה בגלל שכולם התעניינו רק בסבל היהודי ולא התעניינו בסבלם של הגרמנים. זו טענה שהיא גם אנטישמית וגם שקרית, כי כבר בסוף המלחמה הנאצים התחילו לאסוף ולזייף חומרים על הזוועות שנעשו כביכול לגרמנים, תוך כדי שהם מתארים זוועות שהם עצמם עשו כנגד היהודים כאילו אירעו להם. כבר בשנות החמישים נכתבו ספרים ונעשו סרטים בגרמניה על כמה שהגרמנים סבלו במלחמה, כשאף אחד בגרמניה עדיין לא חשב לעסוק בפשעי הגרמנים נגד היהודים או נגד עמים אחרים. בעצם בגרמניה זבאלד הוא אחד הכוכבים של הלאומנות הגרמנית של אחרי איחוד גרמניה כמו גינתר גראס שכתב בספרו "בהילוך סרטן" על הטבעת הספינה הנאצית "וילהלם גוסטלוף", וספרו של גינתר גראס הושפע בין השאר מסרט שנעשה בשנות החמישים בגרמניה על טביעת הספינה הזאת, אבל לאורך כל הספר הוא מקונן על כך שהגרמנים בכלל לא התאבלו על האסון הזה, כי הם יותר מדי התעסקו באושוויץ במקום להתאבל על עצמם. גינתר גראס היה בעצמו נאצי וזבאלד לעומתו נולד רק בסוף המלחמה ואין לו שום אשמה אישית בפשעי הגרמנים, אבל התפקיד שלו בשיח הגרמני של העשור האחרון הוא תפקיד די מכוער לדעתי, וזה הופך גם את מעשה הכתיבה הזה, שבו הוא מעצב מחדש את משפחתו כמשפחה יהודית עם סיפור של משפחות יהודיות למטריד במיוחד. ישבתי אתמול ביום העיון שהיו בו הרצאות מאד יפות וחשבתי כמה אפשר לומר דברים יפים שבהקשר הפוליטי של יצירת זבאלד נהיים הרבה פחות יפים. למשל דרור בורשטיין בהרצאה יפהפיה על סיפור קצרצר של זבאלד שנרקם סביב תמונה ודוקא לא נגע בכלל ליהודים ולשואה אלא לעיירה אומללה בקורסיקה, דרור בורשטיין אמר שאולי התמונה איננה באמת מה שגיבורת הסיפור מייחסת לה, כי היא תמונה מטושטשת שיכולה להזכיר מקומות רבים, ואני חשבתי לעצמי שכל התמונות ביצירות של זבאלד אינן מה שמיוחס להן, כולן תמונות של מישהו אחר ומקום אחר שזבאלד מצא ומייחס לדמויות בסיפורים. ואז דרור בורשטיין אמר כמה זה נפלא איך שבסיפורים של זבאלד תודעות של שני אנשים שונים נדבקות זו לזו ואני חשבתי איך בסיפורים של זבאלד תמיד יש תודעה של נאצים שמודבקת לתודעה של יהודים או להיפך, וגם הקטע הזה שבו הוא מתאר את עצמו בדמות קפקא שצופה בחזיון המלאך המרהיב המנופף בחרב מתהפכת, שמתגלה כפסל עץ מחרטום אניה, קטע שכתב קפקא ביומנו ביוני 1914 וזבאלד שיחזר אותו בספר שלא קראתי, כפי שטלי קונס סיפרה, הקטע הזה יכול לכשעצמו להדהים ואפשר לראות בו מחוה לקפקא, כמו שקטע הפרפרים שהרגיז את רן הכהן יכול היה להתפרש כמחוה של זבאלד לנבוקוב, אבל אותי אישית המחשבה הזו עיצבנה שזבאלד משתמש בקטע של קפקא שהוא הזיה טיפוסית של קפקא החולה, ששעות קדח במיטתו והיה כלוא בחדרו וטיפס על הקירות בדמותו של חרק, וזבאלד משתמש בה כמין קישוט לסיפוריו, שכולם מלאים במין כאלה קישוטים. בהתחלה זה באמת מקסים ואחר כך די מרגיז, אבל אולי אנשים אחרים רואים רק את המקסים שבזה. אני יודעת שמשהו בזה מאד מרגיז אותי אבל אין לי דיעה נחרצת אם זה נכון או פסול. אולי זה בסדר גמור לכתוב יצירות כאלה, אבל הייתי רוצה שידברו יותר גם על ההקשרים האמיתיים שבהם זבאלד כתב, על ההקשר הפוליטי של יצירתו שהוא כל כך מהותי והוא מעמיד הרבה דברים באור אחר. אולי לחוקרי ספרות זה נראה נחות מדי לדבר על נאצים ולאומנות גרמנית והכחשת השואה, כשאפשר לדבר על המודחק שקורא למודחק. לא שלמודחק שקורא למודחק אין קשר ליצירתו של זבאלד. ישבתי ביום העיון הזה שהיה ברמה מאד גבוהה ומאד מעניין וחשבתי כמה הכל נכון וגם לא נכון, שייך וגם לא שייך. וחשבתי הרבה על הנופים של בוואריה ההררית, של האלפים הלכרטאלים שזבאלד מתאר כל הזמן. בכלל הוא מתאר המון נופים, אבל כשאנשים מדברים על הספרות שלו הם כמעט לא מתייחסים למקומות הממשיים שהוא מתאר בספריו, שזה הדבר שהכי אהבתי בסיפורים כי זה הדבר הכי אמיתי בהם, וקודם כל זאת בוואריה שהיא ארץ יפה במיוחד ונאצית במיוחד, וכל הדיבור על הספרות של זבאלד הוא דיבור ספרותי שמעופף אי שם בתקרה כמו המלאך של קפקא בגווני סגול וזהב עם חרב כסף מתהפכת ואז פתאם מתעוררים ורואים רק פסל של עץ.

פרנץ קפקא, "המלאך":
 http://anatperi.blogspot.com/2012/01/blog-post_07.html

ראו גם רשימתי: "סבא לא היה נאצי"
http://anatperi.blogspot.com/2011/09/blog-post_22.html
וגם:
הסיפור הנאצי של גינתר גראס"
 http://anatperi.blogspot.com/2011/09/blog-post_07.html