היום יום העצמאות ולא יצאתי כלל מהבית. מאז שהכלבה איננה מסוגלת לרדת במדרגות אני יכולה להישאר בימי החופש בבית, לסגור את החלונות ולהרגיש על כוכב אחר, או אולי בחללית בין הכוכבים, כי אני רואה רק את השמיים. הסתכלתי היום על תמרוני המטוסים כאילו נערכו במיוחד בשבילי, מול המרפסת, כאילו הייתי הצופה היחידה. אמרתי ליקיריי שאהיה כל היום בבית ומי שרוצה מוזמן לבוא, אבל איש לא בא, אז שכבתי במיטה וקראתי את Life of Girls and Women של אליס מונרו. אני לא יודעת למה קוראים לזה דוקא חיי ילדות ונשים, כי אלה חיים גם של נשים וגם של גברים, וכולם די עלובים בסך הכל, חיים קטנים של בני עיירה נידחת שמנסים לשרוד ומכירים חלק קטן מאד של העולם שהוא כל עולמם, ומחוצה לו הם חשים כדג מחוץ למים, ולפיכך בדרך מוזרה הם מאושרים למדי בחייהם העלובים. יש משהו מאד מוחשי בספר הזה. אפשר כמעט להרגיש שנמצאים שם, ורוב הזמן זה די נעים להימצא שם, רק הסיפורים על הסבתא שהם בעצם הסיפורים של האמא, לא משהו שהילדה המספרת הכירה בעצמה, כי הסבתא מתה בטרם עת במהלך ניתוח, והילדה הכירה אותה רק מסיפורי האם, שכעסה עליה מאד, מפני שהסבתא היתה מאד אדוקה בדתה וקנתה בכספי ירושה שקיבלה ספרי תנ"ך מהודרים ששלחה את ילדיה לחלקם לאנשים במתנה, למרות שהם היו כל כך עניים. והאמא אמרה לבתה את יודעת מה היא עשתה, וסיפרה שהסבתא ניסתה להחביא עגל קטן בשחת כשבא הקצב לקחתו. לא הייתי צריכה לקרוא על עגל שרוצים לשחוט ביום העצמאות. אני מנסה תמיד להעמיד פנים שרק בשמיים קורים דברים ביום העצמאות. זיקוקים או מטסים. את זה אני רואה ושומעת מביתי, אפילו כשהחלונות סגורים היטב. אני אוהבת לעקוב אחרי המטוסים ופסי העשן שהם משאירים בשמיים. אבל לקראת הצהריים חודר ניחוח הבשר ואני מגיפה את כל החלונות. אני אפילו לא צמחונית. אני מבשלת בשר עוף לכלבה וגם לעצמי, אבל אינני יכולה לראות את כל נתחי הבשר על הגחלים, במיוחד להריח אינני יכולה. הריח הזה ערמומי. תחילה מרגישים את ריח העשן בלבד, ואט אט מופיע בתוכו בבהירות ריח הבשר החרוך. עגל קטן. אני רוצה להחביא אותו בשחת, שלא ישחטו אותו. איך אפשר לגדל חיה קטנה ואז למסור אותה לשחיטה, ולמה כל האנשים שמחים כשהם אוכלים בשר ואוכלים בשר כשהם שמחים. אפילו יין איננו משמח אותם כמו בשר.
פעם הייתי מטיילת עם הכלבים ביום העצמאות וריח הבשר החרוך היה מטריף את הכלב. קילומטרים היה גורר אותי לגנים, ששם הותירו הסועדים שלבם גס כרעי עוף, קציצות, המבורגרים, וגם צלחות פלסטיק, בקבוקי שתייה, שקיות ניילון. העורבים רקדו על הדשא וזללו את הבשרים, ואני בקושי רב הייתי סוחבת את הכלב הביתה, חצי תאוותו בידו. בשר אוהבים כולם. גם הכלבה הזקנה. האוכל הוא ההנאה האחרונה שנותרה לה, אבל די בה. מי שאוהב לאכול אוהב לחיות.
עכשיו כשהכלבה הזקנה כבר איננה יכולה לרדת במדרגות אני פטורה מלצאת מן הבית, ואת החלונות סגרתי היטב שלא יחדור הריח, למרות שמשהו ממנו חדר. למזלי לא ראיתי מעולם את הבשר שאני אוכלת כשעוד היה תרנגולת, או עגל קטן. לא הייתי עומדת בזה. אין בלבי כמובן על האנשים ששמחים. קשרתי דגלים לסורגים בשתי המרפסות ועקבתי אחרי המטוסים שהסתחררו במעגל מעל הבית. ממש מעל הבית. לצאת מן הבית בשום אופן לא רציתי. הכל היה שקט מאד. השכנות בדירה הסמוכה נסעו, הכלבה הזקנה שקעה בשינה עמוקה. אני קראתי את "חיי ילדות ונשים". בפרקים הראשונים נהניתי לקרוא את תיאורי האוכל אצל הדודות הזקנות: קותלי החזיר, העופות הצלויים, הפירות, הריבות, החמוצים. כל האוכל שהכינו ללווייה של הדוד, כי לוויות מעוררות באנשים תיאבון. זה נכון. קרבתו של המוות מעוררת באנשים תיאבון, כי ככה הם נאחזים בחיים. אהבתי את תיאורי האוכל, קראתי אותם שוב ושוב. רק כשקראתי על העגל הקטן הבנתי שהם גם שחטו בעצמם, או הזמינו קצב ששחט לנגד עיניהם את הבהמות שהם גידלו, ומי שלא יכול היה לעמוד בזה, כמו הסבתא הזאת שנחשבה משונה ודתיה פנאטית, זכה לבוז כללי. ואני רציתי להחביא את העגל הקטן בתוך השחת ששם יהא לו מזון כל צרכו ושום קצב לא ימצא אותו לעולם.
בדיוק לפני שנה פתחתי את הבלוג הזה, שאני אוהבת אותו במיוחד, הרבה יותר מאשר את הבלוגים הקודמים. הבנות אמרו לי שנדמה להן שכבר חלף זמן רב בהרבה משנה, ולי דוקא נדמה שהזמן היה הרבה יותר קצר, כי הוא עבר לי מהר. מצחיק שמועד השנה נפל בדיוק ביום העצמאות, כאילו יש בזה מסר מכוון. כן, יש הרבה עצמאות בבלוג משלך, לא בלתי מוגבלת כמו שמדמיינים, אבל ככל שאפשר להשיג. התרגלתי לעצמאות הזאת ואני אוהבת אותה. דוקא עכשיו כשיש לי תמיד איפה לפרסם מציעים לי הרבה לפרסם במקומות אחרים ואין לי כל כך חשק. לעצמאות יש טעם מתוק, לפעמים הוא מתוק אפילו יותר מטעמה של ההצלחה. זו ההנאה שיש לך מקום משלך ופינה משלך וקרן-זווית משלך, ואינך רוצה להחליף אותה במקומות אחרים. יש משהו מושך את הלב בנידחות השמחה בחלקה.
ותודה לכל הקוראים שמלווים אותי כבר דרך ארוכה.
