יום שבת, 28 באפריל 2012

נתן שחם בין קירות דקים


מה היה ספרו הראשון של נתן שחם שקראתי? אולי עד המלך היה הראשון. אבל הראשון שנחרת בי היה סיפור לא ארוך, "קירות עץ דקים", שקראנו כאילו נכתב עלינו.
גרנו אז באסבסטונים על הר הצופים. מין צריפונים דמויי בתי קיבוץ ישנים. שני חדרונים ועוד מחצית החדרון. שתי דירות צמודות בכל מבנה. מצדו השני של הקיר, יותר מחיצה מקיר, גרו זוג ארגנטינאים עם ילד. האשה היתה שמחה ונעימת הליכות. הגבר היה מנומס, אבל נראה מוזר. סיפרו שעונה במרתפי שלטון הגנרלים. חיים סיפר לנו שפעם הגיע הארגנטינאי לשמירת הלילה שיכור כלוט, והוא שלח אותו לישון.
בלילה הוא נחר נוראות. "מה זה, פרה?" שאלתי את בעלי ולא הבנתי מדוע הוא פורץ בצחוק. חשבתי שטעיתי בזיהוי החיה.
"אה", אמרתי, "זה חמור".
מיטתם היתה מצדו של הקיר. כאילו היינו ארבעתנו במיטה אחת. הם בילו הרבה במיטה, ככל הנראה, כי שמענו אותם היטב מצדו השני של הקיר.
לעת ערב היו פוצחים בשירה. תמיד אותם שירים. האינטרנאציונל הקומוניסטי, ו"אוונטי פופולו" שאני קראתי לו "בנדיארה רוסה טריאומוירה". זו השורה שזיהיתי כששרו, הדגל האדום ינצח. את השיר הזה כבר היכרתי מהבית.
"הו", אמר בעלי שניסה להתרכז בלימודיו, "הגיעה שעת שירי הרבולוציה".
באותם ימים בלענו את ספרו של נתן שחם "קירות עץ דקים" כאילו נכתב עלינו. גם אנו היינו עדים מבעד לקיר הדק להרבה דברים שלא רצינו להיות עדים להם, וכל מיפגש עם השכנים הפך למביך משהו. אלה היו האנשים שהיו איתנו במיטה מעבר לקיר, וסודותיהם נפרשו בפנינו, כמו סודותינו בפניהם.
זה היה סיפור על הקיבוץ בימים עברו, אבל זה היה גם סיפור על הרבה מקומות אחרים בישראל, ארץ שמושג הפרטיות זר לה. האנשים בסיפור ההוא היו אז צעירים. וגם אנחנו.
נתן שחם שנולד בתל-אביב, אזרח הארץ במלוא מובן המלה, היטיב תמיד לספר את סיפורם של הגולים שהגיעו לכאן. את סיפורם של מי שהגיעו הנה כעולים, אבל היו גולים מארצם ומתרבותם, וגם בארצם החדשה שרצו לקרוא לה מולדת נשארו זרים. כמו ב"רביעיית רוזנדורף" הנפלא שלו, גם ב"לוח חלק" הגיבורים אינם בני הארץ. הם באו לכאן ממקומות אחרים, ומשהו בהם נותר תמיד זר ונכרי. כל חייהם ניסו לבנות להם בית בקיבוץ, וכעת בזקנתם הם מאבדים את ביתם.
מיוחדת היא כתיבתו של נתן שחם במאמציו, דוקא כיליד הארץ, לספר את סיפורם של העולים-הגולים האלה, ובמיוחד של בני גרמניה, שהטרגדיה של אובדן מולדתם, שפתם, תרבותם, היתה המרה ביותר מבני כל הגלויות. גם במרכז ספרו האחרון "לוח חלק" עומדים בני יהדות גרמניה שבחרו או נאנסו לבחור בציונות.
"לוח חלק" מתרחש בקיבוץ של היום, והוא סיפור על קיבוץ בעידן הקפיטליזם וההפרטה ועל חבריו הזקנים שצריכים להתמודד עם הזמנים המשתנים. "לוח חלק" הוא גם סיפור על שברו של הקיבוץ שדור הבנים עוזב אותו, והוא גם סיפור על שברה של הציונות. על אנשים שעלו לישראל לפני שנים רבות ומעולם לא הגיעו.
תאונת דרכים. לכאורה דבר שיכול לקרות בכל מקום בעולם. אבל בלנקה-בהירה שנפגעה קשה איננה יכולה לשוב עוד לביתה, מכאן מתחילה גסיסתה הארוכה, שבמהלכה אין היא רוצה דבר אלא לשוב הביתה. את הדרך הביתה היא מחפשת, ואת הקיבוץ כפי שהיה פעם וכבר איננו עוד. אבל להשיב את הגלגל אחורה אי אפשר. בניסיונה הנואש לשוב הביתה היא מביאה עליה אסון נוסף.
במחלתה חוזרת בהירה-בלנקה יותר ויותר לשפת נעוריה, לימי נעוריה הקומוניסטים בבולגריה מולדתה, לחברת נעוריה שעמה היא מדברת בולגרית. שנות חייה הארוכות בקיבוץ כאילו מתקפלות, נגללות כשטיח, והיא מתרחקת מבעלה וחוזרת יותר ויותר להיות מי שהיתה במקורה.   
תוך כדי כך נגול גם סיפורה של אשתו הראשונה של הגיבור, חנן הצייר, האשה שהביא איתו ארצה ולא הסתגלה לא לקיבוץ ולא לארץ. את שתי הנשים הוא מנסה לעצב מחדש כישראליות, קורא להן שם עברי, כפי שעיצב מחדש את זהותו שלו כישראלי, הפך מהנס לחנן, אבל סיפורה של האשה הראשונה הוא סיפור של כישלון. ואם בתחילה נדמה כי סיפורה של האשה השנייה, בהירה, שיהסתגלה לחיי הקיבוץ, והפכה מזמרת אופרה למורה למוסיקה, וילדה ילדים וגידלה אותם, הוא סיפור הצלחה, הרי זקנתה ומותה מותירים טעם לא ברור של ספק כישלון. האם הגיעה בהירה אי פעם למדינת ישראל, או חיה את חייה באיזשהו שטח הפקר, ומה לגבי כל בני דמותה. האם זה מיבנה הקיבוץ המתפורר, או זיקנתם של המייסדים, שהציבו את הפרוייקט הכי ציוני בסימן שאלה? ומה מחוץ לקיבוץ? האם הפכנו לחברה אחת של ישראלים, או נותרנו בעצם אוסף של זרים לארץ וזה לזה? האם למפעל הציוני שביקש לקבץ נדחי גלויות יש בכלל סיכוי שלא להתפורר בעידן ההפרטה?
ומצד שני – המות וההתפוררות הם מות והתפוררות בתוך קיום שמשתנה, אבל קיומו הוא כבר ממשות חזקה, ולכן הטרגדיה היא אישית ולאו דוקא כללית. בהוויה שכבר קיימת אין מקום לקנאות וגם לא ליאוש. הטרגדיה היא טרגדיה, אבל איננה טרגדיה שאין לה מרפא. הצער איננו רב. היגון איננו קודר. מה שפעם היה להיות או לא להיות, היום כבר איננו שאלה קיומית. כבר לא להיות או לא להיות אלא להיות כך או אחרת, כלומר אין מנוס מלהיות אחרת. הטרגדיה היא דרך העולם, ולפיכך איננה טרגדיה כה גדולה.

נתן שחם, לוח חלק, זמורה-ביתן, 2010
נתן שחם, רביעיית רוזנדורף, עם עובד, 1987
נתן שחם, קירות עץ דקים, עם עובד, 1977
נתן שחם, עֵד המלך, עם עובד, 1975