היום
מלאו שבעים וחמש שנה לליל הבדולח. השבוע מלאו גם שבעים שנה לשילוחה של ביאטה קראנץ
לאושוויץ, שם נרצחה ב-3 בינואר 1944. ב-21 באוקטובר האחרון, שנים רבות לאחר מותו,
הוכר בעלה תיאו קראנץ ב"יד ושם" כחסיד אומות העולם, שהציל את בני משפחת
אשתו, אך אותה עצמה לא הצליח להציל. אני מביאה כאן את סיפור אהבתם של ביאטה
היהודיה ותיאו הגרמני והדרך שבה קטעו הרוע והרצחנות הגרמניים אהבה תמה זו, כפי שהדברים
התפרסמו בכתבתו של ההיסטוריון אנדריאס קוסרט ב"די צייט".
די
צייט, 17 באוקטובר 2013, מס' 43
אל אשר תלכי
סיפורה
של מודעת אבל קטנה ואהבה גדולה בימי שנאה
מאת אנדריאס קוסֶרט
לייפציג, ינואר 1944, מודעת אבל בעיתון Leipziger Neuesten Nachrichten (ידיעות אחרונות של לייפציג):
באופן טראגי הגיעו לקצם, זמן רב בטרם עת, חייה המלאים אהבה
ומסירות בלתי נלאית של אשתי היקרה, אמא, סבתא, חותנת, כלה, גיסה ודודה טובה
ביאטה קראנץ
לבית אדלר
נולדה 3.6.01, נפטרה 3.1.1944
בשם כל הנותרים אחריה בכאב לב שאין מלים לבטא
תיאו קראנץ
לייפציג, רחוב צשוכרשה 86 כניסה ב' מימין.
מלים
שרומזות למוות בלתי צפוי בטרם עת, אך כאן משמעותן פשע נגד האנושות. הן מודיעות
בגרמניה הנאצית על מות ביאטה קראנץ שנרצחה באושוויץ. חתום עליהן תיאו קראנץ, פועל
בניין מלייפציג. מודעת אבל פשוטה בגודל המקובל אז, אבל שורות אלה הן יותר מאשר
הבעת צער אישי, הן זעקה של אדם כנגד רוצחי אשתו.
זה
היה סופה הנורא של אהבה גדולה, שהחלה באוגוסט 1933 במקרה. תיאו קראנץ פירסם מודעה
שבה חיפש בת לוויה לחתונת אחותו לוטה. למודעה זו ענתה ביאטה אדלר, גרושה צעירה
מבית בורגני. לאחר פגישתם הראשונה הם מתאהבים. שנה מאוחר יותר, ב-10 באוקטובר
1934, נישאים ביאטה ותיאו בעיר מולדתם לייפציג, בת הבורגנים והפועל הלא מקצועי,
היהודיה והפרוטסטנט. זה דורש אומץ. הם מעזים לעשות זאת בדיוק בזמן שבו השלטון החדש
דוחק בכל ה"ארים" להתגרש מבני זוגם היהודים. כמה משרדי נישואין בלייפציג
מסרבים לבקשתם, על פי ההיגיון הנאצי הם חיים ב"נישואי תערובת מועדפים".
זה מעניק לביאטה הגנה מסוימת, אבל לא מציל אותה מנידוי. בצניעות רבה, בשני חדרים
בשכירות מישנה ברחוב דרזדנר בלייפציג הם חיים את אושרם.
עד
הסוף, עד מותו בשנת 1980, נותרה ביאטה מרכז הכובד בקיומו של תיאו. על כך מעידים
זיכרונותיו שחיבר בשנות השבעים עבור עצמו ועבור בתו החורגת ליאוני. הם כוללים
זיכרונות ומחשבות מלווים בציוריו וצילומיו.
תיאו
נולד בשנת 1897 בקירבת הלברשטאדט. לאחר שהפסיק התלמדות אצל אופה, עבד כפועל בניין.
בשנת 1914 התנדב לצבא: בשדות הטבח של צרפת למד לשנוא את המלחמה וערק. לאחר 1918 אהד
את הסוציאל-דמוקרטים, לתקופת מה גם את הקומוניסטים, ותמיד נשאר נוצרי אוונגלי.
בלייפציג
הם נישאו גם בכנסייה, ביולי 1935, ביאטה בחרה לצטט את הפסוקים מספר רות: "אֶל
אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וְאֱלֹהַיְךְ
אֱלֹהָי." [בנוסח הגרמני הדברים יכולים להישמע גם כמתייחסים לגבר, אל אשר תלך
אלך. ע.פ.] היא ממירה את דתה מרצונה החופשי, אבל דבקה במסורת היהודית, כפי שתיאו
זוכר: "בערב שבת היא הציבה את הפמוטים שקיבלה מאמה והדליקה שני נרות, היא
ניצבה לפני הנרות כשראשה מכוסה במטפחת, כיסתה את פניה בידיה והתפללה חרש".
בכל
מקום כבר נוכח הטרור: תחילה חרם ונידוי, לבסוף ליל הבדולח. בימים נוראים אלה מנסה
תיאו להעניק לאשתו חיים נורמליים ככל האפשר. הוא חוסך עבור טיולים קטנים, שיכולים
להביא מזור. פעם הם נוסעים לקולברג בחוף הים הבלטי (כיום בפולין), פעם ליער טורינגיה
ולהרי אֶרץ (בגבול הצ'כי). באוקטובר 1939 מפתיע תיאו את אשתו בטיול לוינה, ומציב
תנאי, שביאטה תתעלם מכל שלטי ההסתה נגד יהודים ותנסה להינות מהחופשה.
תיאו
אינו חש פחד. במסיבה עם חבריו לעבודה באחד במאי 1936 שמסתיימת בריקודים, מאיימות
עליו עמיתות מקורבות למפלגה הנאצית בשערוריה, אם יביא את אשתו. כמו תמיד מופיע
תיאו עם ביאטה ומספר לאיש פלוגות הסער הנוכח במקום על האיום. האיש מופתע:
"איננו נמצאים כאן ביום המפלגה" הוא אומר, "הגברות לא היו צריכות
לדבר כך", והוא מזמין את ביאטה לריקוד.
תיאו
מעורר כעס שוב ושוב ומאבד שוב ושוב מישרות בשל עמידתו ללא פשרות לצד אשתו. הוא
רושם בדקדקנות מה מתרחש סביבו. בשיט עם ביאטה בקיץ 1942 לדירנברג, מקום רחצה קטן
ליד לייפציג, הם עוברים על פני שני מחנות צריפים. מאחורי גדרות תיל גוועים ברעב
עובדות כפייה ושבויי-מלחמה מברית-המועצות. תיאו מתמלא חמלה ומשליך טבק מעבר לגדר
המחנה. "השבויים ממשיכים ללכת במעגל וקורצים לנו בתודה. בכמה מעט אפשר לגרום לאנשים
קצת שמחה."
כמובן
שמגיעות אליהם גם ידיעות על רצח ההמונים במזרח. "איך זה היה אז", הוא
נזכר מאוחר יותר, "כאשר קונרד אופיץ קפץ אלינו לרחוב דרזדנר לביקור לא מתוכנן
מאתר הבנייה בצ'נסטוחובה? לשאלתי איזה כוח עבודה עומד לרשותם באותו אתר בנייה, זאת
תשובתו: "אנחנו מעסיקים יהודים ממחנה הריכוז, אבל רק ששה שבועות בערך, אז הם
הולכים לתנור." למשמע סוף התשובה, ביאטה והוא קפאו כקרח.
מנישואיה
הראשונים היתה לביאטה בת, ליאוני, שנחשפה ישירות לרדיפה. ליאוני עבדה כמורת עזר
בבית היתומים אוורבאך בברלין שהיה שייך לקרן יהודית. שם הכירה בשנת 1940 ליאוני בת
התשע-עשרה את המתלמד היהודי וולטר פרנקנשטיין. הם התאהבו ונישאו בשנת 1942,
כשהגירושים כבר נמשכו זמן ניכר. בינואר 1943 נולד בנם אורי. זמן קצר אחר כך החלה
"פעולת בית-החרושת", גירושם של אחרוני היהודים מברלין. בדרך לנקודת
האיסוף החליט הזוג הצעיר עם התינוק להיעלם ויצאו ללייפציג. מאז מרץ 1943 מצאו כולם
מחסה אצל ביאטה ותיאו ברחוב דרזדנר.
הסכנה
ארבה תמיד. לייפציג קטנה מברלין, קשה היה לשמור בה על אלמוניותם של המסתתרים. אבל
חברים סייעו לקראנץ להגן על המשפחה הצעירה. הוא אירגן מצרכים וחיפש דרכי מילוט.
חלק מהזמן שבו ליאוני וולטר לברלין, ואז שוב ללייפציג, ובחלקו הסתתרו אצל קרוביו
של תיאו במחוז הַארץ.
באוגוסט
1943 הלשינו על ביאטה. כשעמדה בתור בסניף הדואר עמדה באותו תור מכרה שהכירה את
מוצאה היהודי של ביאטה והבחינה שבפנקס בנק הדואר שלה חסר השם "שרה" שכל
יהודיה נצטוותה להוסיף לשמה ודיווחה על ה"עבירה".
ביאטה
נעצרה עקב "ניסיון הסתרה של הגזע היהודי". ללא משפט [איזו הערה מיתממת
של ההיסטוריון הגרמני, כאילו היה צורך במשפט כדי לרצוח יהודים בגרמניה הנאצית, ע.פ.]
היא נאסרה לכמעט חודשיים בכלא של לייפציג. תיאו ניסה שוב ושוב לפגוש אותה, לדבר
עימה, לשחרר אותה – לשוא. ב-6 בנובמבר 1943 היא נשלחה לאושוויץ.
זה
היה סתיו מאוחר. מאחת הסוהרות נודעו לתיאו מועד השילוח ורציף הרכבת. הוא המתין
במעבר תת-קרקעי בתחנת-הרכבת בלייפציג. אחד השומרים התיר לו להיפרד. "רק דבר
אחד עניין אותי", כתב מאוחר יותר, "שאוכל ללוותה בעיניי. התקרבתי ככל
שיכולתי, אבל השומרים מנעו ממני להתקרב יותר". כפי שהבחין בה, היא הבחינה בו,
"בין הצופים האדישים, שכנראה התכוונו לנסוע ברכבת שעמדה בצדו האחר של הרציף
הכפול". כשעלתה במדרגות הקרון "היא הסתובבה שוב למעלה וחייכה ונפנפה לי
לשלום עוד פעם אחרונה. המחוה הזו תלווה אותי עד יומי האחרון."
"שיש
דבר כזה, אתה יודע למה אני מתכוון"
לתיאו נודע יעד הרכבת: אושוויץ. ביאטה אפילו הצליחה לשלוח לו עוד שתי הודעות מהמחנה. אחת מלאת תקוה, השנייה שהיא לא תשרוד. תיאו לא יכול היה לסבול זאת יותר. הוא החליט לנסוע לאושוויץ ולעזור לביאטה. בערב סילווסטר 1943 הוא נסע ברכבת עם חבילת מצרכים גדולה לביאטה. הכל לשוא. בשער המחנה הוא נהדף בגסות ונאלץ לקחת את המצרכים חזרה.
לאחר
זמן ארוך של המתנה מיואשת הגיע אליו הודעה מאושוויץ ש"ב-3 בינואר 1944 נפטרה
רעייתך בבית החולים המקומי כתוצאה מכשל לבבי. הגופה נשרפה בקרמטוריום
הממלכתי." מאוחר יותר הגיעה תעודת הפטירה. איך באמת מתה אשתו לא נודע לו
מעולם.
בצערו
הוא פירסם את המודעה בעיתון – פרובוקציה שלא נשמעה כמותה: בגרמניה הנאצית מודיע בן
זוג אבל במודעה את דבר רצח אשתו. עוצרת נשימה ההשתתפות בצער שזוכה לה האלמן מצד
שכנים, מכרים, עמיתים וחברים. כולם מכירים את סיפורה של ביאטה קראנץ. וגם אם לא
נמצא במכתבי הניחומים רמז מפורש לכך, נראים סימנים של אנושיות בלתי נתפסת תחת משטר
בלתי אנושי.
הכותבים
הם אנשים פשוטים. חבר לעבודה כותב ב-29 בינואר 1944: "ברגע הראשון הייתי
לגמרי חסר מלים. שיש דבר כזה. אתה יודע למה אני מתכוון. תיאו יקר, זה גורם לי צער
מחריד, שאיבדת את אשתך היקרה, שהיתה כל עולמך, כפי שהיכרתי אותה. חסר-ניחומים מה
שכולנו צריכים לסבול."
גם
משפחת שניידר כותבת לו: "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעוֹת עוֹלָם,
דברים ל"ג, כ"ז [בגרמנית תורגם הפסוק במשמעות "מחסה אצל האל העתיק
ובין עניי עולם" ייתכן שהיתה לכותבים כוונה לרמוז להמשך הפסוק "ויגרש
מפניך אויב ויאמר:השמד", ע.פ.] בצער רב שמענו על פטירתה המרה של רעייתך
הנכבדה. האל יעמוד לצדך ולצד אהוביך וקרבתו תנחמך." משפחת שניידר נמנתה על
מעגל הנוצרים שסייעו לספק מצרכים בסתר למשפחת פרנקנשטיין, משפחת בתה של ביאטה
ליאוני, במחבוא.
במכתב
מיולי 1944 מזכירה שכנה את המצב הכללי ואת צערה שלה על בנה שנפל במלחמה זמן קצר
קודם: "נקוה שיבוא סוף במהרה. גם בני הטוב איבד את חייו הצעירים. הוא לא
הספיק בכלל לחיות. בשביל מה מגדלים בחור כזה לתפארת, בכמה צער ומצוקות זה עולה,
ובמכה אחת הכל נגמר, מה שבנית בתשע-עשרה שנה. את התשובה לכך אשמור לעצמי. כעת,
תיאו יקר! אני רוצה לבטא בפניך את השתתפותי בצערך העמוק על האובדן הקשה של אשתך
האהובה. לנחם אותך אי אפשר בכלל, כי אני רואה את זה אצלי. בבקשה ספר לי יותר על
ביאטה והיכן היא קבורה, כדי שאוכל להניח פרחים על קברה. השאר בעל-פה." השכנה
איננה יודעת על השילוחים או איננה רוצה לכתוב על כך, מה שאולי נרמז מהמלים "השאר
בעל-פה".
ב-3
ביוני 1944 חל יום הולדתה של ביאטה. תיאו פרש מפה לבנה על השולחן וקישט אותה
בדגניות ופרגים. לכך הוסיף כרטיס: "ביום ההולדת הראשון לאחר שהלכת ממני, אני
מעלה את זיכרך בכאב! אני מאחל לך שתמצאי מנוחה! ואני מעניק לך עם זר פרחי השדה
הפשוטים האלה את לבי השבור. אני רוצה לבקש ממך, אשתי האהובה, שתסלחי לי על כל הצער
שהוספתי לך! אני מברך אותך עד פגישתנו השמחה!"
בשנת
1960 קיבל 195.25 מארק עבור "כל החרפה, כל הצער"
כבר ב-3 בדצמבר 1943, זמן קצר לאחר גירושה של ביאטה קראנץ, נחרבה הדירה ברחוב דרזדנר בהפצצה. ברשימותיו מאוחר יותר מדגיש קראנץ, עד כמה לא היה אכפת לו מאובדן זה, לבד מן המזכרות מאשתו ששמר תמיד במזודה חסינת-אש.
הוא
עקר לבית אמו ברחוב צשׁוֹכֶרשֶׁה. לאחר רצח אשתו נותרה דאגתו לילדים. הודות לעזרתו
של תיאו ואחרים שסייעו להם בברלין שרדו ליאוני וולטר פרנקנשטיין וילדיהם, אורי
יליד 1943 ומיכאל יליד 1944, את המשטר הנאצי והתיישבו מאוחר יותר בשוודיה. עבור
משפחת פרנקנשטיין נשאר תיאו קראנץ תמיד אבא וסבא.
תחילה
המשיך תיאו להתגורר בלייפציג. המפלגה הקומוניסטית של מזרח-גרמניה הציעה
ל"אנטיפשיסט" מישרת מורה, אבל במהרה פיטרה אותו עקב סטיות אידיאולוגיות.
שוב הועסק כפועל שחור, כעת בסדנה של רשות הרכבות. כאשר ב-17 ביוני 1953 יצאו אנשים
לרחובות גם בלייפציג (בהתקוממות נגד המשטר הקומוניסטי המזרח-גרמני שדוכאה
באכזריות), צייר תיאו כרזות. לאחר דיכוי ההתקוממות הוא עבר למערב. הוא נשא לאשה
מכרה מלייפציג. הוא הגיע למחנה פליטים במערב ברלין ומשם לדורטמונד, ולבסוף התיישב
עם רעייתו בעיירה איבַּך-פַּאלֶנבֶּרג ליד אאכן. מאז 1959 נהגו לבלות את הקיץ עם
משפחתה של ליאוני בשוודיה. יחד עם ליאוני פרנקנשטיין הגיש קראנץ בשנת 1959 תביעת
פיצויים על מעצר ורצח הרעיה והאם. עבור "נזקי אובדן חירות וקידום
מקצועי" קיבל שנה מאוחר יותר 195.25 מארק. תיאו כתב לרשויות בכעס: "במשך
שתים-עשרה שנה רשאי היה כל זב-חוטם לכנות אותי חזיר יהודי בגלל נישואיי. שתים-עשרה
שנה היינו חשופים לכל האפליות, שאיש איננו רוצה כיום להודות בהן. בקיצור, את כל החרפה
וכל הצער חושבים שאפשר לגלם ב-195.25 מארק."
רק
ברשימותיו הפרטיות ביטא תיאו קראנץ את זעמו. הוא אסף דיווחים על משפטים נגד אנשי
מחנות הריכוז ואנשי אס-אס. שיחרורם של הנאצים הזקנים הכעיס אותו: "אז דניץ
(קרל דניץ, אדמירל הצי הגרמני במשטר הנאצי, על פי בחירתו של היטלר מילא דניץ את
מקומו כנשיא גרמניה מאז התאבדות היטלר ועד הכניעה) התבטל עשר שנים ועכשיו חי בוילה
עם גימלה של 4000 מארק לחודש וכך מתמודד עם העבר שלו, שבו הוא הזהיר את העם הגרמני
מפני היהודים." גם אחר הקריירה של אלברט שפאר אחרי המלחמה עקב קראנץ
בשאט-נפש: "בתא הוא כתב את הזיכרונות שלו. עכשיו הוא חוגג איתם רב-מכר."
ההיתממות של בני דורו מרגיזה אותו: "שאף אחד לא יבוא אליי עם התירוץ העלוב שזה
היה היטלר, שהוא עצמו לא ידע על כך מאומה, לא רצה ולא ראה."
באיבך-פאלנברג
חי תיאו קראנץ בבית דירות זול עד למותו בשנת 1980.
