קר

קר לך. למרות שהחורף לא בא והגשם לא הגיע קר לך מאד. את מתבוננת בתדהמה באנשים שמהלכים ברחוב בחולצה קצרת שרוולים וקופאת למראיהם. למרות שהחזאים אמרו שיהיה חם מאד, שלא תאמרו לעצמכם כמה חם כבר יכול להיות בנובמבר, לך ממש קר. את החולצות הקצרות טמנת במעבה הארון ואת עטופה בסוודר. את לא מעזה להסיר את הסוודר, כי כשנסית שטף אותך גל של קור והעביר בך צמרמורת ומיהרת ללבוש אותו שוב. המראה שלך מוזר כשאת עוברת בחצאית הכבדה שלך עם הבטנה והסוודר הארוך בין האנשים המהלכים בבגדי קיץ, כמו מישהי שהגיעה זה עתה ממקום אחר, אבל את מכאן, לא מזמן התעוררת, לא רצית לקום אבל הכלב ליקלק לך את האוזן והיית אנוסה להתעורר. לקח לך הרבה זמן להתרומם מהמיטה, הרגליים שלך היו כבדות כרגלי שיכור, למרות שכבר חודשים לא באה טיפת יין לפיך, רק תה עם דבש בתקוה להניס את ההצטננות המאיימת תמיד, את השיעול המגרד בגרון. אמרת לכולם שזה לא רציני, שאת מקוה להבריא מיד, אבל בפועל המצב איננו משתפר הרבה. את שותה תה ומוצצת סוכריות בטעם דבש וקופאת. את קוראת ספר ומחשבתך נודדת לעניין אחר. את מעבירה בראשך שוב ושוב את רשימת המטלות היומיות, השבועיות, אבל אין בכוחך לעשות דבר, את חוזרת למיטה ומתכסה היטב, אבל גם מתחת לשמיכה רודף אותך הקור ואת מתכווצת ורועדת מתחת לשמיכה, עוצמת את העיניים חזק ומתפללת שיהיה לך חם ושמשהו שמח יקרה לך, שתהיי שמחה וחופשית מדאגות כמו הכלב, אם אמת הדבר שהכלבים חופשיים מדאגות. לפחות הקור איננו מציק להם. את מחבקת את הכלב, נצמדת לפרוה החמה שלו, הוא מלקק אותך. אינך יודעת אם הוא שמח על החיבוק או שאת מפריעה לו לנמנם. את מתכרבלת בשמיכה ומנסה להניס את המחשבות, להפסיק את הרעד, לדמיין את עצמך מתחממת בריבוע של אור שמש שמצייר החלון על הרצפה, כמו שהכלבים שכבר מתו מזקנה נהגו להתחמם על רצפת המרפסת בימי הקיץ, אבל אינך מצליחה להיות חתול או כלב או זיקית, את אשה חולה וקפואה, נעדרת תקוה ונעדרת יכולת להשתנות, וקר לך, קר לך מאד.