טובה ינסן והנוף הנפשי

"זה היה בוקר חורף רגיל, ועדיין ירד שלג. בשום חלון בכפר לא נראה אור. קַתרי כיסתה את המנורה כדי לא להעיר את אחיה בשעה שהכינה קפה והניחה את התרמוס לצד מיטתו. החדר היה מאד קר. הכלב הגדול שכב ליד הדלת והביט בה כשאפו בין כפותיו, מחכה שתיקח אותו החוצה.

שלג ירד לאורך החוף במשך חודש. ככל שמישהו יכול היה לזכור אחורה בזמן, לא היה שלג כה רב, שלג יציב כזה שנערם כנגד דלתות וחלונות ומעיק על גגות ולעולם איננו חדל ולו לשעה. שבילים התמלאו בשלג במהירות שבה גירפו אותם. הקור הפך את העבודה בצריפי הספינות לבלתי אפשרית. אנשים התעוררו מאוחר כי כבר לא היה שום בוקר. הכפר נח דומם תחת שלג לא נגוע עד שהניחו לילדים לצאת החוצה והם חפרו מנהרות ומחילות וצווחו והושארו לנפשם. אסרו עליהם לזרוק כדורי שלג על חלונה של קתרי קלינג, אבל בכל זאת הם עשו כן. היא גרה בעליית הגג שמעל המכולת עם אחיה מאתס והכלב הגדול שלה שלא היה לו שם.  לפני עלות השחר היא יצאה עם הכלב וירדה במורד רחוב הכפר עד למגדלור שעל הצוק. כך עשתה בכל בוקר, ואנשים שהחלו לקום נהגו לומר, עדיין יורד שלג ושוב היא הולכת שם עם הכלב שלה והיא לובשת את צוארון עור הזאב שלה. זה לא טבעי לא לתת לכלב שלך שם: לכל הכלבים צריך להיות שם."

(מתוך טובה ינסן, הרמאית הישרה, 1982, פתיחת הספר)

לכלב שלי יש שם. קראתי לו אושר. הבוקר כשטיילתי איתו בשלג שקפא לקרח קשה מישהו ששמע אותי צועקת לו אושר בוא, אמר לי שעכשיו הוא מאושר כפליים, כי הוא רודף אחרי חתולה. בכל זאת אני מבינה את קתרי. קשה מאד לתת לכלב שם. בכלל קשה לתת שמות. זו נראית מין החלטה גורלית שכזו, כאילו השם יכול להתוות גורל. לולא שאל אותי רופא החיות איך קראתי לו ופתאם יצא ממני "אושר" אולי לא הייתי בוחרת לו שם. הייתי קוראת לו בוא חמודי והוא היה בא והיה חושב שחמודי זה השם שלו, ובעצם גם חמודי זה שם. אני שונאת שאנשים קוראים לכלבים בשמות טפשיים כמו שניצל או ויסקי, ואז הם צועקים בגינה שניצל שניצל איפה אתה וזה נשמע לי כל כך טפשי. לפחות כשאני צועקת אושר אושר אף אחד לא צוחק. ואני צועקת אושר הרבה, כי עכשיו אני לא מצליחה להחזיק אותו ברצועה כי אני צריכה להחזיק את עצמי שלא אפול בשלג שקפא לקרח קשה ולא נמס בלילות הקרים שיורדים על ירושלים, ואנחנו הולכים על המדרכות שמכוסות בשלג שקפא לקרח קשה בין גזעי עצים וענפים שנפלו ואני פוצעת את כפות ידיי ואושר את כפות רגליו, אבל כשאנחנו מגיעים לעמק המצלבה המושלג נפתח לנו האופק וזה יפה. קתרי כמו טובה ינסן שכתבה עליה גרה על אי בים, בעצם בים הבלטי, שבשלג מנותק מהעולם, והנוף תמיד פתוח בו אל האופק. טובה ינסן ציירה על גב עטיפת הספר אשה במעיל ארוך מעל מכנסיים עם כובע וצעיף ארוך לצווארה מטיילת בשלג ליד מעגן ספינות עם כלב זאב שדומה קצת לאושר שלי שגם הוא חצי כלב זאב בלגי ויש לו עיניים חומות ויפות מאד ועכשיו הוא ישן במיטתי על שמיכת הנוצות שלי וכבר לא שוכב על הרצפה הקרה של הבית, וכל כך קר בדירה למרות שבחדרי דולק הרדיאטור החשמלי שעליו אני גם מייבשת כביסה כי אין כל כך ברירה אחרת. בחוץ זורחת שמש אבל השלג שהצטבר על הגג מטפטף כבר יומיים על חבלי הכביסה והטפטוף רק מתגבר והולך, אבל רק עוד שעתיים תזרח השמש, אחר כך ירדו עלינו החושך והקור, והשלג שוב יקפא לקרח, ולרגעים נדמה שגם אצלנו בירושלים השלג יישאר לתמיד או לפחות לכמה חודשים עד שיבוא האביב וימיס אותו כליל ויוציא אותנו לחופשי. נדמה לי שלספר של טובה ינסן על קתרי צריך לקרוא בעברית "הרמאית הכנה". בתרגום האנגלי משוודית שהתקין תומס תיל ובתי ניצן קנתה לי במתנה קראו לספר The True Deceiver, אבל נדמה לי שהשם הזה עלול קצת להטעות. בשוודית קוראים לו Den aerliga bedragaren ואינני יודעת שוודית אבל זו שפה מאד דומה לגרמנית אז אני מנחשת שזה כמו בגרמנית Die ehrliche Betruegerin שזה כמו "הרמאית הישרה" או "הרמאית ההגונה", אבל קצת מוגזם לומר על קתרי שהיא ישרה או הגונה, מה שכן יש בה מידה של כנות כלפי ציירת ספרי הילדים אנה אמלין שמציירת ספרי ילדים על משפחת ארנבונים שחיה ביער שאת הטקסט שלהם כותב המו"ל, שזו בדיחה קטנה של טובה ינסן על עצמה, כי היא הרגישה שרק במקרה נהייתה סופרת כשמומינטרול שהיה מין איור קטן שנהגה לאייר בו את חתימתה הפך לגיבור סדרת הספרים שלה לילדים ועשה אותה לסופרת מאד אהובה ופופולרית. ואולי בתיאור אנה אמלין התמימה שלה, כסופרת שמיטיבה לצייר את אדמת היער אבל מתעקשת לאכלס אותו בארנבונים חמודים שעל פרוותם מצוירים פרחים זעירים, אולי טובה ינסן רצתה ללעוג קצת למבקרים שלה שטענו שהיא מציבה בנוף האכזרי של הים הבלטי דמויות חמודות של מומינים, מומינטרולים חמודים שכאלה, ולכן אנה אמלין מציירת ביער ארנבונים חמודים עם פרווה פרחונית שהילדים מאד מאד אוהבים ועונה בכתב-ידה על כל מכתבי הילדים שהיא מקבלת ולא בודקת כל הזמן את הרווחים שלה כדי לדעת אם לא מרמים אותה, כפי שקתרי עושה כל הזמן. אני היכרתי בהתחלה את טובה ינסן רק מסידרת המומינים המצוירת שראיתי עם בנותי בטלויזיה והתאהבתי בה, ורוב האנשים מכירים את טובה ינסן רק מספרי המומינים המקסימים שלה. את הספרים שלה למבוגרים לא תירגמו בכלל לעברית אבל אולי בכל זאת יתרגמו, אני מקוה כך, למרות שקצת לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. הדמות של קתרי היא דמות קשה ומרגיזה מאד, למרות שהיא קודם כל אשה עצובה שמקדישה את חייה לאחיה הצעיר מאטס שכנראה קצת מוגבל ומשוגע לספינות, ורק למענו היא משתלטת על חייה של אנה אמלין שנוקמת בה בדרכה ואולי שלא במתכוון. בכל מקרה זה ספר די אפל על טבע האדם, שמתרחש באותו נוף שבו מתרחשים סיפורי המומינים, והדבר היחיד שפחות אפל בו הוא שכולם בעצם די מגוחכים ולא באמת מזיקים, אבל בספר הזה שהוא לגמרי למבוגרים בלבד גם הנוף הוא הרבה יותר אכזרי מאשר בספרי המומינים ואין בו שום רחמים על אף אחד, בגלל זה הספר משאיר תחושה קשה, למרות שנדמה שאנה אמלין לא באמת נפגעה מקתרי וכל מה שקתרי עשתה לרעתה של אנה אמלין אולי דוקא הועיל לה יותר ממה שהועיל לקתרי, שיש בזה כמובן מידה של צדק, למרות שגם קתרי היא די מסכנה. הכלב של קתרי תמיד ציית לה עד שאנה קילקלה אותו והוא חדל לציית לה כקודם. הכלב שלי לא ממש מציית לי, רק אם ממש מתחשק לו, אבל לי זה פחות מפריע, אם כי הייתי בהחלט מעדיפה שהוא לא יברח לי בשלג הרחק כשאינני יכולה לרוץ אחריו ולתפוס אותו כי אני כמעט נופלת, מצד שני הוא תמיד חוזר אליי בסופו של דבר ומבקש לשתות וללכת הביתה ולאכול ולישון במיטה. כלב הוא חיה נאמנה ביסודו של דבר יותר מן האדם, ואולי למי שגר במקום שהשלג יורד בו במשך חודשים אין ברירה אלא לגדל כלבים צייתנים, כי בשלג הכלבים נמצאים בתוך שלהם, הם זריזים ויציבים מאיתנו ותנועתם וריצתם איננה מוגבלת כזו שלנו, והם אינם חשים את עצמם כל כך חסרי אונים מול איתני הטבע כפי שאנו חשים את עצמנו, שאולי זה מגיע לנו להרגיש לעתים חסרי אונים, אנחנו נוטים להיות כל כך יהירים כלפי הטבע, וגם אלה שמתיימרים להיות קרובים לטבע לרוב אינם יודעים דבר על הטבע שהוא אכזרי למדי, רק משתמשים בו כדי לומר משהו על עצמם. ואולי איננו יכולים אלא לשקף את תהומות נפשנו, ולכן תיאורי הנוף והקור שלנו הם תמיד מצב נפשי, בראש וראשונה מצב נפשי.