אלזה לסקר-שילר / אבל גבותיך הן סופה

אֲבָל גַּבּוֹתֶיךָ הֵן סוּפָה...

בַּלַּיְלָה אֲנִי מְרַחֶפֶת חַסְרַת-מְנוּחָה בַּשָּׁמַיִם

וְאֵינִי אֲפֵלָה מִשֵּׁנָה.

סְבִיב לִבִּי הוֹמִים חֲלוֹמוֹת

וְרוֹצִים מַמְתָּקִים.

בִּשְּׂפָתַי יֵשׁ שִׁנַּיִּם

רַק אַתָּה שׁוֹתֶה זָהָב לְלֹא פֶּגַּע.

אֲנִי כּוֹכָב

בָּעֲנָנִים הַכְּחֻלִּים שֶׁל פָּנֶיךָ.

כְּשֶׁזֹהֲרִי מְשַׂחֵק בְּעֵינְךָ

אָנוּ עוֹלָם אֶחָד.

וְאָנוּ נִרְדָּמִים מֻקְסָמִים –

אֲבָל גַּבּוֹתֶיךָ הֵן סוּפָה.

Aber deine Brauen sind Unwetter…

In der Nacht schweb ich ruhlos am Himmel

Und werde nicht dunkel vom Schlaf.

Um mein Herz schwirren Traueme

Und wollen Suesigkeit.

Ich habe lauter Zacken an den Randen,

Nur du trinkst Gold unversehrt.

Ich bin ein Stern

In der Blauen Wolke deines Angesichts.

Wenn mein Glanz in deinem Auge spielt,

Sind wir eine Welt.

Und wuerden entschlummern verzueckt –

Aber deine Brauen sind Unwetter.

הוֹ אֱלֹהִים

בְּכָל מָקוֹם רַק שֵׁנָה קְצָרָה

בָּאָדָם, בַּיָּרָק, בִּגְּבִיעַ הָרוּחַ.

כֻּלָּם שָׁבִים הַבַּיְתָה בְּלִבָּם הַמֵּת.

הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁאֲהוּבִי יִהְיֶה יֶלֶד –

הוּא הָיָה יוֹדֵעַ לְסַפֵּר עוֹד מִנְּשִׁימָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

פַּעַם הָיְתָה חֲסִידוּת גְּדוֹלָה בַּשָּׁמַיִם,

הַכּוֹכָבִים הִתְכַּבְּדוּ לִקְרֹא בַּתַּנָּ"ךְ.

פַּעַם יָכֹלְתִּי לִתְפֹּס אֶת יַד הָאֵל

אוֹ לִרְאוֹת עַל אֶצְבָּעוֹ אֶת הַיָּרֵחַ.

הוֹ אֱלֹהִים, הוֹ אֱלֹהִים, כַּמָּה רָחַקְתִּי מִמְּךָ!

O Gott

Ueberall nur kurzer Schlaf

Im Mensch, im Gruen, im Kelch der Winde.

Jeder kehrt in sein totes Herz heim.

Ich wollt mein Liebster waere ein Kind –

Er wueste noch vom ersten Atem zu erzaehlen.

Frueher war eine grosse Froemmigkeit am Himmel,

Gaben sich die Sterne die Bibel zu lesen.

Koennte ich einmal Gottes Hand fassen

Ode den Mond an seinem Finger sehn.

O Gott, O Gott, wie weit bin ich von dir!