לסיכום השנה

עכשיו כששנת 2013 עומדת להסתיים וחייבים לסכם אותה, אני חושבת על כך שהשנה הזאת בכלל לא היתה דומה בשום דבר לשנה שחשבתי שתהיה לי ולמה שחשבתי שאעשה. ציפיתי שתהיה לי שנה שקטה מאד בלי שום אירועים דרמטיים, אבל הכל השתנה כשהתגלתה מחלתו הקשה של אחי, ושנת 2013 הפכה לאחת השנים הקשות והדרמטיות בחיינו. כשאדם קרוב חולה במחלה קטלנית, זה משנה את חייהם של האנשים מסביבו וגורם להם לחשוב על דברים שהם לא חשבו עליהם קודם וגם לעשות דברים שהם לא חשבו לעשות. ראשית כל המחשבות שלי השתנו. אני חושבת כל הזמן על אחי, על החיים שלו, על החיים שלנו, על החיים בכלל, ואני יודעת שאחי כל הזמן מונה את הימים והחודשים מאז שהתגלתה מחלתו, כאילו הוא מביט בשעון החול של חייו, וגם מפני שזה קו השבר של חייו, שהיו חיים מאד יפים, נדמה לי שכך הם היו, בוודאי שאחי רצה מאד להמשיך בהם עוד שנים רבות והיו לו הרבה תכניות. עכשיו הוא רק מבקש להישאר בחיים כמה שאפשר, בעיקר כדי להיות עם ילדיו ונכדתו, שזה הדבר החשוב לו ביותר, המשפחה. לפעמים כשאני מספרת לאנשים על מחלתו הם אומרים רק שלא יסבול וזה קצת מרגיז אותי, כי אחי מוכן לסבול הרבה בשביל להאריך את החיים והוא נלחם על כל יום, ואני רוצה שהוא יחיה, ולא רק שהוא לא יסבול. והכי קשה שקשה לו לדבר ולפעמים גם להקשיב אין לו כוח, ואני רוצה מאד לספר לו דברים, לפעמים ממש בוער בי משהו לספר לו ואני לא יכולה, כי אין לו כוח והוא ישן או נח או סתם אין לו כוח לדבר כי זה מאד מאמץ אותו. בגלל אחי התחלתי לחקור השנה את עברו של אבא שלנו והתחלתי בזה גם למען אחי. קודם לכן לא חשבתי שאעשה את זה. גם לא חשבתי שיש כל כך הרבה דברים שאינני יודעת על אבי ושהוא מעולם לא סיפר לי. אחי סיפר לי שאבינו היה חבר ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" ובסוף שנות החמישים שירות הביטחון חקר אותו בגלל זה, דבר שכבר ידעתי מקודם, אבל לא ידעתי פרטים, אחי גם נתן לי מאמרים של אבי בעיתון הקומוניסטים העבריים "אחדות". אחר כך ביקשתי עזרה מכתבת "הארץ" דליה קרפל שכתבה על שמחה צברי ואחר כך על פרופסור יוסף אגסי, ששניהם גם כן היו חברים באיגוד הקומוניסטים העבריים, והיא קישרה אותי לאנשים אחרים, ביניהם גם לפרופסור יואב גלבר שאמר שיש חומר בארכיון ההגנה וככה התחלתי למצוא מסמכים על הפעילות של אבא שלי ב"איגוד הקומוניסטים העבריים". בהתחלה אחי מאד התעניין בזה ונהנה לשמוע על הדברים שמצאתי, וזה דחף אותי להמשיך בכך, אבל אחר כך אחי הרגיש רע ואמר שאין לו יותר כוח לזה. אני ממשיכה למצוא דברים ואני כל כך רוצה לספר לו אותם, אבל לרוב הוא לא מרגיש מספיק טוב בשביל זה. אתמול שוב הייתי בארכיון ההגנה ולגמרי במקרה מצאתי עוד מסמך שבו נזכר אבי. זה היה דו"ח של הבולשת הבריטית על בעלי התפקידים באיגוד. את התאריך לא יכולתי לקרוא, אולי זו היתה שנת 1944, אבל אינני בטוחה בזה, אבל אבי היה השלישי ברשימת בעלי התפקידים. היה כתוב: "יוסף מרגלית: ראש המחלקה הערבית". אני לא יודעת מה באמת היתה משמעות התפקיד הזה בפועל, אם היתה באמת מחלקה ערבית באיגוד הקומוניסטים העבריים, אבל אני מבינה עכשיו שאבי לא היה רק צעיר שנסחף כמו שחשבתי אלא אחד מן המנהיגים, וזה משנה מאד את כל מה שחשבתי. התואר הזה, "ראש המחלקה הערבית" ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" בוודאי מאד הפחיד את אנשי שירות הביטחון, כשהם חקרו אודותיו וגם חקרו אותו. התרגשתי מאד מהגילוי הזה, וכל כך רציתי לספר על כך לאחי, אבל הוא איננו עונה לטלפון, ואני יודעת שכבר כמה ימים הרגיש רע, ואני רק רוצה שהוא ירגיש טוב וידבר איתי. ביום ששי הוא היה שמח כל כך, כי אחייניתי רוני הודיעה שהיא עומדת להתחתן, ואחי היה כל כך מאושר גם שבתו מתחתנת, וגם שהוא זוכה לחוות את זה. כשהוא אמר לי שהוא כל כך שמח שהוא זוכה לכך רציתי יותר לבכות מלשמוח, וראיתי שהשמחה נתנה לו הרבה כוח. אמרתי לו שהוא יזכה להרבה שמחות ואני מאמינה בזה, כי כשיש משפחה גדולה יש הרבה שמחות. בשבת תהיה לאחי יום הולדת ואני מקוה מאד שהיא תהיה שמחה ושאחי יוכל לדבר איתי ואני אוכל לספר לו דברים ושלמרות הכל שנת 2014 תהיה לנו שנה טובה, וגם לכולכם.