את
הלחם הישן אני מביאה לניקי, שמפוררת אותו לפירורים ומניחה על רצפת המרפסת עבור
הציפורים. בדרך כלל באים דרורים ומנקרים. אם מישהו התקרב הם נהגו לעוף כמה מטרים
ולהתיישב על ענף הברוש הסמוך למרפסת, וחיכו שהוא יסתלק כדי לשוב ולנקר. ביום ששי
באו אנשים עם מנוף גדול וכרתו את הברוש. בכל פעם המנוף התרומם והאיש שבראשו כרת
בול עץ וקשר אותו היטב, ואז הורידו אותו למטה. אחר כך כרתו גם את עץ האזדרכת הגדול
שנשבר מהשלג ועוד כמה עצים. בעצם כל העצים שבחצר נשברו מהשלג, חוץ מעץ הרימון ליד
החלון של גברת גונן שנפטרה לא מזמן. עכשיו אני יכולה לראות מהמרפסת את גינת
המשחקים ואת הילדים מסתובבים על הקרוסלה. שלושים שנה אני גרה בדירה הזו, בערך
מחצית מחיי, וכל השנים התרגלתי לראות מסביבי את העצים האלה. זו לא הפעם הראשונה
שכורתים עצים שאהבתי. גם השכן מהקומה התחתונה שרצה למכור את הדירה בתור דירת גן עם
חצר פרטית כרת את העצים ליד הגדר והדביק במקומם דשא מפלסטיק. הוא אמר שזה חוסך
במים וטוב נגד אלרגיות, ואני רציתי לכרות לשכן את הראש ולהחליף אותו בראש מפלסטיק,
שזה יכול היה לחסוך הרבה עוגמת נפש. אבל עכשיו כרתו את העצים הגבוהים שהקיפו את
החצר כמו חומה ותחמו את שדה הראייה שלי, בעצם הגבילו אותו, אבל אהבתי ששדה הראייה
שלי היה תחום בעצים גבוהים. לפעמים ישב בראש הברוש עורב שחור. אם הקדמתי לקום
והשמש עלתה במזרח, נדמה היה שהעורב מנסה לצוד את השמש במקורו. לאן יעופו עכשיו
הדרורים שיבואו לאכול את פירורי הלחם של ניקי? חשבתי שניקי תצטער אבל היא דוקא
שמחה ואמרה שהברוש היה רקוב ושעץ האזדרכת – היא סתם קראה לו עץ – נפל על מיכל הדלק
שלה והיא פחדה כל השבוע שתהיה שריפה. אמרתי לה מה פתאם שריפה בקור הזה והיא
התעצבנה עליי שאני מדברת שטויות. תארי לך, עץ נופל על מיכל דלק מלא. אבל לא התחשק
לי לתאר לעצמי שריפה. ממש ציער אותי לראות את עץ הברוש נחתך, חלק אחר חלק, ובראש
זימזם לי השיר "אילנות" של ג'ויס קילמר:
לִרְאוֹת
אַף פַּעַם לֹֹֹׁא אוּכַל
שִׁיר
יָפֶה כְּמוֹ אִילָן.
אִילָן
רָעֵב שֶׁפִּיו כָּמַה
לִינוֹק מִשְּׁדֵי הָאֲדָמָה.
אִילָן
שֶׁמַּבִּיט כָּל הַיּוֹם בָּאֵל
וְנוֹשֵׂא
זְרוֹעוֹתָיו לְהִתְפַּלֵל.
אִילָן
שֶׁבַּקַּיִץ עוֹטֶה כְּזֵר
קֵֵן שֶׁל אֲדֻמֵּי-חָזֶה.
שֶׁעַל
חָזֵהוּ שֶׁלַג נָח
וְגֶשֶׁם
לְחֵיקוֹ צָנַח.
טִפְּשִׁים
כְּמוֹתִי יוֹצְרִים שִׁירִים
אַךְ
עֵץ יוֹצֵר רַק אֱלֹֹׁׁהִים.
שתי
השורות האחרונות חביבות עלי במיוחד:
Poems
are made by fools like me
But
only god can make a tree.
קצת
נחמץ לי הלב מהשורה על השלג שנח על העץ. השלג הפיל את העצים, או אולי היתה זו
הרוח. עכשיו החצר חשופה ואני יכולה להביט נכוחה עד לבתים בצדו השני של הרחוב. קודם
בעיקר שמעתי את צעקות הילדים בגינת המשחקים ועכשיו אראה אותם, במעילי החורף
הכחולים והורודים והצהובים שלהם, דוהרים על סוסוני הקפיץ או על הקרוסלה, וגם את הכלבים שיבואו עם בעליהם, ובלילות הקיץ
ירדפו מסביב לגינה זה אחר זה. יש לי עכשיו הרבה מה לראות, אבל אני משתדלת לחמוק
מהמראה. אני רואה בעיקר את החלל שהותירו העצים שכבר אינם, כמו החלל שמותיר מישהו
שמת. חור שקשה מאד למלא.
