אל מי מדבר נתניהו?

הרבה אנשים חשבו שמסיבת העיתונאים של נתניהו באילת על ספינת הנשק שנתפסה היתה אירוע אחד יותר מדי בשבוע שכולו אירועי ראוה, אבל הם לא התיחסו לתוכן דבריו עצמם. האירוע עצמו לא הפריע לי יותר מאירועים אחרים לאחר תפיסת הנשק, שכולם נראו מאורגנים ומתוכננים מדי, מתוזמנים ומיוחצנים מדי, שיחות הטלפון המצולמות מארצות-הברית עם מפקדי צה"ל, הראיונות לשלושת ערוצי הטלויזיה לאחר שנה של שתיקה, הנאום לפני שדולת איפאק שעוד אחזור אליו, ומסיבת העיתונאים על הספינה. עצם עריכת האירועים אין בה פסול לכשעצמה. אבל הדברים שנאמרו בהם היו מטרידים, וככל שאני הוגה בהם הם מטרידים אותי יותר ויותר.

יותר מהכל מטריד אותי מה שהיה אמור כנראה להיות משפט המחץ של נתניהו: מנהיגי העולם אינם מתייחסים כלל להברחת הנשק האיראנית לעזה, בעוד שמכל מרפסת שנבנית בשטחי יהודה ושומרון הם עושים עניין.

אם טען מישהו – ורבים טענו וטוענים כך, בארץ ובחו"ל – שאין איום איראני אמיתי על ישראל, ושנתניהו ממציא איום כזה כדי להצדיק את מדיניות ההתנחלויות שלו ולהסיט את האש ממנה והלאה – הרי דברי נתניהו האלה שיחקו לידי כל הטוען כך. אם נתניהו שואל את מנהיגי העולם באותו משפט עצמו מדוע הם מותחים ביקורת על בנייה בהתנחלויות במקום לגנות את האיום האיראני, אל יתפלא שיהיו מי שיאמרו לו: תפסיק לבנות בהתנחלויות ואל תבלבל לנו את המוח עם האיום האיראני. אם זו ההתייחסות שתקבל תביעתו למנוע מאיראן אפשרות להעשרת אוראניום, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. אין דבר גרוע יותר לישראל מכך שאינטרסים חשובים שלה – כמו מניעת נשק גרעיני מאיראן – ייתפסו בעולם רק כתירוץ למדיניות ההתנחלות. בקשירת קשר בין היחס להתנחלויות לבין היחס לאיראן מושך נתניהו את השטיח מתחת לרגלי עצמו ומתחת לרגלי כולנו.

אבל השאלה שהטרידה אותי למשמע הדברים האלה היא לא רק מידת הנזק שהם עלולים לגרום לעניינה הצודק של ישראל כנגד איראן, אלא מדוע אמר אותם נתניהו. למי הוא כיוון את דבריו אלה? מי לדעתו עשוי להתמוגג מדברים אלה? מרכז הליכוד? המתנחלים? רשת פוקס האמריקאית המייצגת אנשי ימין שמרנים? השאלה הזאת מטרידה כי נתניהו איננו רק מנהיג הליכוד אלא קודם כל ראש ממשלת ישראל, ונשאלת השאלה האם הוא מעניק לכך את המשקל הראוי? האם הוא זוכר שעליו לקדם את ענייניה של מדינת ישראל ולא רק את מעמדו המפלגתי? האם הוא פוגע במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל כדי לשפר את מעמדו במרכז הליכוד?

לא רק מנהיגי העולם מצפים מנתניהו להתייחס ברצינות לשאלת ההתנחלויות. גם אני כאזרחית ישראלית שמקוה להסדר עם הפלשתינים שעיקרו הוא הקמת מדינת פלשתינית בשטחי הרשות הפלשתינית, מצפה מראש ממשלת ישראל, שהתחייב להקמת מדינה פלשתינית, שלא לחתור תחת כל אפשרות להסדר כזה על ידי הקמת התנחלויות מרובות בשטחים שבהם אמורה לקום המדינה הפלשתינית. אחרת אין לי מנוס אלא לחשוד בכוונותיו, כפי שמנהיגי העולם חושדים בהן.

אם נתניהו מדבר רק למרכז הליכוד, משמעות הדבר היא שהוא שוכח את תפקידו כראש ממשלת ישראל ומקעקע את דמותה כמדינה שחותרת להסדר. אבל ישנה גם אפשרות גרועה יותר, והיא מטרידה אותי במיוחד, וזו האפשרות שנתניהו מדבר בכנות ולא מתוך חשבון, שזו אכן תפיסת עולמו, שהוא באמת מאמין שהביקורת על הבנייה בהתנחלויות היא סתם רשעות של עולם שלא מתעניין כלל באיום האיראני על ישראל. זו האפשרות הגרועה יותר, שנתניהו כלל איננו מבין שגם האמינות שלו ושל מדינת ישראל בכללה עומדת למבחן כאשר העולם צופה בו מדבר על שלום אבל בונה במרץ ישובים יהודים בשטחים שאמורים להשתייך למדינה הפלשתינית. זו האפשרות הגרועה יותר, שנתניהו כלוא בבונקר מחשבתי שגורם לו להוביל את ישראל לדרך שבעיני היא מטילת אימה.

על האפשרות הגרועה יותר מעידים דבריו של נתניהו בועידת איפאק: נשיא ארצות הברית לא היה צריך לדאוג יום אחד להישרדותה של ארצות-הברית, אבל לא היה יום שבו לא דאגתי אני להישרדותה של ישראל.

איזו מין ישראל מתאר כאן נתניהו? אנו חיים במדינה של למעלה משמונה מיליון תושבים, מדינה דומה בגודלה לשוויץ, אוסטריה, צ'כיה והונגריה. כל המדינות האלה היו נתונות בעבר לאיומים קיומיים ולעתים אף איבדו את עצמאותן לתקופות ארוכות, אבל הן המשיכו להתקיים ושרדו וכיום הן מדינות עצמאיות ומצבן טוב למדי. מצבה הכלכלי של ישראל כיום פחות טוב מזה של אוסטריה ושוויץ, אך טוב בהרבה ממצבן של צ'כיה והונגריה. ישראל היא מדינה גדולה יותר מנורבגיה, דנמרק, פינלנד ואסטוניה, גם הן מדינות שהיו נתונות לאיומים קיומיים בעברן, אבל שרדו ומצבן כיום טוב. סכנות קיומיות איימו בעבר ומאיימות גם כיום גם על מדינות גדולות בהרבה: פולין נקרעה לגזרים במאה השמונה-עשרה בידי רוסיה, פרוסיה ואוסטריה ואיבדה את עצמאותה למאתיים שנה. אוקראינה, מדינה של ארבעים וארבעה מיליון נפש, בהחלט נתונה כיום לאיום קיומי מוחשי, ולכן ממקדת את תשומת לב העולם יותר מישראל. מדוע טוען נתניהו שדוקא ישראל נתונה לאיום קיומי מיוחד ויומיומי? האם יש לכך קשר למציאות? מי יכול או בכלל רוצה להשמיד אותנו כעת? עיראק המתפוררת? מצרים הקרועה? סוריה הנתונה במלחמת אזרחים? הפלשתינים שגם אם יפייסו את הרשות הפלשתינית של עבאס עם עזה של החמאס עדיין יהיו חלשים בהרבה מאיתנו? איראן שמנסה לשכנע את העולם לבטל את הסנקציות הכלכליות שמאד פוגעות בה? אף לא אחת מהמעצמות הצבאיות והכלכליות הגדולות בעולם מעוניינת או חותרת להשמיד אותנו. רובן תומכות בנו במוצהר ומגבות זאת במעשים, וגם אם יש מי שמייחלים להיעלמותנו בלבם אין בכך כעת איום ממשי על קיומנו.

אי אפשר גם להתעלם מן הסתירה בין הדיבורים על סכנה קיומית יומיומית לישראל לבין דיבורים אחרים שנתניהו מרבה להשמיע כי ישראל תדע להגן על עצמה וכי רק אנחנו נגן על עצמנו. מדינה שיכולה להגן על עצמה איננה מדינה בסכנה קיומית.

ושוב עולה השאלה: אל מי דיבר נתניהו כשטען שבכל יום ויום הוא חרד להישרדותה של ישראל? כאן אולי התשובה קלה יותר, כי הדברים נאמרו בועידת איפאק. נתניהו דיבר ליהודי ארצות-הברית. אולי לא לכל יהודיה, אבל לחלק מיהודי ארצות-הברית, יהודים שמעוניינים לראות בישראל מדינה בסכנה קיומית מתמדת.

לכאורה יש כאן תמיהה: מדוע יהודים שלכאורה מאד אוהבים את ישראל ודואגים לה, רוצים לראות בה מדינה בסכנה קיומית מתמדת? אולי מפני שהאהבה הזאת לישראל של יהודים שחיים בארצות-הברית היא אהבה בעייתית, היא אהבה מלאה רגשי אשמה על כך שאינם חיים בישראל ואינם מעוניינים לחיות בה, על כך שתרבותם היהודית עלובה ושפתם העברית עילגת, על כך שהם קודם כל אמריקאים ורק במקום שני יהודים, ומכיוון שהאהבה הזאת מלאה רגשי אשמה היא מלאה תוקפנות, מודעת או בלתי מודעת, תוקפנות לא נעימה שיהודי ישראל חשים בה היטב.

אצל יהודים משכילים הרואים את עצמם כליברלים לובשת התוקפנות הזו לא פעם צורה של התנשאות על פני "הילידים הבורים", אזרחי ישראל שהם לכאורה לאומנים ונחשלים יותר מיהודי ארצות הברית שמייצגים לכאורה את הקידמה, הנאורות והחכמה. אצל רוב הציבור היהודי האמריקני שמזדהה נפשית עם ישראל וחשוב לו לתמוך בה, לובשת התוקפנות הזו צורה סמויה יותר, של ראיית מדינת ישראל כמועדת לפורענות מתמדת, ספינה קטנה מיטלטלת בגלים העומדת להיבלע בכל רגע במעמקים.

הראייה האסונית הזו של מדינת ישראל מסייעת ליהודים שמסוגלים לחיות רק בארצות-הברית להרגיש טוב יותר עם עצמם וגם מעניקה להם לכאורה תפקיד: הם אינם חיים בישראל, אבל אי אפשר להאשים אותם על כך, כי ישראל היא מדינה מועדת לפורענות בכל רגע שיהודיה נמצאים בסכנה קיומית מתמדת. לעומת זאת הם בארצות-הברית תומכים בישראל ודואגים להמשך קיומה, ובלעדיהם אין לה תקומה. הבעיה היא שלתפיסה זו, שנתניהו, שהוא ספק ישראלי ספק יהודי אמריקני בתודעתו, נותן לה ביטוי בנאומיו, מנותקת לגמרי מהמציאות. אין כיום איום ממשי קרוב לקיומה של ישראל, ואם יש כזה, הוא איננו חמור יותר מהאיום המרחף על קיומן של מדינות רבות אחרות, ובוודאי נמוך יותר מהאיום המרחף כיום על שלמותן כמדינות של אפגניסטאן, עיראק, לוב, אוקראינה וסוריה, מדינות שכולן נמצאות היום בעיצומם של סכסוכים קשים יותר מזה שישראל נמצאת בו, וקיומה של ישראל איננו תלוי בתמיכתה של יהדות ארצות-הברית, גם אם תמיכה זו נעימה לנו מאד. ובמה שנוגע לאיומים קיומיים, הרי חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שכמובן איננו מאוים כלל מבחינת קיומו הפיזי, צפוי להתבולל ולאבד את הקשר לעם היהודי בתוך מספר דורות, תהליך שמתרחש לאטו בהתמדה, במיוחד במגזרים החילוניים של יהדות ארצות-הברית.

ושוב האפשרות הגרועה יותר היא שנתניהו איננו רק משמיע דברי הבל על חרדה יומיומית להישרדותה של ישראל כדי לקנות את לבה של יהדות ארצות-הברית, ולו גם הפלג הימני שלה, אלא מאמין בלב שלם בדבריו שישראל נמצאת בסכנה קיומית יומיומית, ושלכך נתונה דעתו בכל יום ויום. זו אפשרות גרועה יותר מפני שהיא עלולה להצביע על כך שישראל מנוהלת בידי אדם שבמקום להתמודד עם מציאות החיים בישראל: יוקר המחיה, קשיי השגת דיור, שיפור שירותי הבריאות, החינוך והרווחה בישראל,עסוק יום ולילה בדאגה לקיומה של ישראל שדוחקת הצדה כל התמודדות עם בעיה מעשית כלשהי, ומקצה את משאביה של ישראל בהתאם לתפיסתו המעוותת. ראיה לכך היא בזבוזם של אחד עשר מיליארד שקל לצורך התגוננות מהאיום האיראני, סכום שיכול היה לשפר באופן ממשי את חייהם של תושבי ישראל אילו הוקדש למטרות ראויות יותר.

זה לא שראש ממשלה איננו צריך לתת את דעתו על איומים קיומיים. לראש ממשלה צריכות להיות תכניות מגירה למקרים של הפצצה אטומית של ישראל, התקפת טילים קשה על העורף או רעידת אדמה. אבל יש עניין של מידתיות. בדיוק כמו שאדם פרטי צריך לדאוג לביטוח בריאות או להתקנת סורגים בדירתו, להיזהר בכביש ולנהוג בזהירות, אבל אדם שיום ולילה יחשוב רק איך להימנע חס וחלילה ממות לא יוכל לחיות חיים נורמליים. כל אחד מאיתנו עלול להידרס או להימחץ, להיירות או להתפוצץ בלכתו לתומו ברחוב, אבל אם נקדיש את כל משאבינו כדי להימנע מכך, נוותר בעצם על חיינו. מדינה, בדיוק כמו אדם פרטי, איננה יכולה לחשוב ולהתעסק כל הזמן באפשרות לכך שיחריבו אותה וירצחו את תושביה. מדינה צריכה לבחור בחיים ולתפקד כמי שבוחרת בחיים, וספק אם בנימין נתניהו כפי שהינו הוא ראש ממשלה ראוי למדינה שכזאת.