בין רחוב עזה בירושלים שבו אני מתגוררת כבר שלושים שנה לבין רחוב
בנימין מטודלה הסמוך, שכולם קוראים לו בקיצור מטודלה, ישנו מעבר בין הבתים שחלקו
האחד שביל מרוצף המוביל לכניסות הבניין והמשכו מעבר צר לניקוז גשמים בשטח ההפקר
שבין גדרותיהן של שתי חצרות. ככל שהמעבר הזה איננו רשמי, הוא התחבב על תושבי
השכונה וכבר עשרות שנים התנועה בו זורמת. לפני כמה שנים תלה מישהו שלט שבו נאמר: "משעול
בלעם – גדר מזה וגדר מזה". שכך הסיפור בפרשת בלק, במדבר פרק כ"ב פסוק
כ"ד: "ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה: ותרא האתון את
מלאך ה' ותילחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר ויוסף להכותה." היתה זו
הפעם השנייה שבה היכה בלעם את אתונו: קודם היכה אותה כאשר ראתה את מלאך ה' ניצב
בדרך וחרבו שלופה בידו, והלכה בשדה במקום בדרך, ואחר כך היכה אותה בשלישית כאשר
מלאך ה' נעמד במקום צר ולא היה לאתון לאן לפנות. בתנ"ך המלאכים הם די
מפחידים. יש להם חרב שלופה והם דומים ללוחמים חמושים. שלוש פעמים היכה בלעם את
אתונו על לא עוול בכפה, ואז פתח ה' את פי האתון, ללמדך שאפילו חמור כשגורמים לו
עוול שוב ושוב, בסופו של דבר הוא יתבע את עלבונו: "ויפתח ה' את פי האתון
ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רְגָלִים."
אתון היא נקבת החמור, כך מקובל, ואילו נקבת הסוס היא פשוט סוסה, כנאמר בשיר השירים: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי." בילדותנו חזרה אמי וסיפרה על המורה שגידף אותה "שטרסברג, את חמורה", והיא ענתה לו: "מורי, אני אתון", ואנחנו לא נטשנו תורת אמנו והקפדנו לומר חמור ואתון, וסברנו שרק החמורים אומרים חמורה.
לכן התפלאתי מאד לקרוא את דברי מדרש רבה למגילת אסתר, פרק ג' פסוק א': "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו: וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה." אני מאד אוהבת את האמירה הזאת, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". אבל אנחנו בעניין החמורה. וכך אומר המדרש בעניין "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן":
המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו. משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה והיה נותן לחזירה בלא מדה, לחמורה ולסייחה במדה. אמרה סייחה לחמורה מה שוטה זה עושה, אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית נותן לנו במדה, ולחזירה שהיא בטלה שלא במדה. אמרה לה תבוא השעה ואת רואה במפלתה, שאין מאכילים אותה יותר לכבודה אלא לרעתה. כיון שבא קלנדס (האחד בינואר שהוא יום חג בלוח הרומי) מיד נטלו לחזירה ונחרוה. התחילו נותנין שעורים לפני בתה של חמורה והיתה מנשבת בהן ולא אכלה. אמרה לה אמה: בתי, לא המאכל גורם אלא הבטלה גורמת. כך לפי שכתוב וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו, לפיכך "ויתלו את המן".
ואת המלה סייחה מפרש מתנות כהונה "חמורה קטנה", ולא סוסה קטנה כפי שאנו רגילים, ובאמת כיצד קוראים לבת החמור? בן החמור הוא עַיִּר, אבל כיצד מכנים את בת החמור? וכיצד יודעים שאתון היא נקבת החמור? ואולי יש בסיפור גם סייחה וגם חמורה קטנה, או שבהכרח הסייחה בסיפור היא בתה של חמורה? ומהיכן נטלו החכמים סיפור מוזר זה, שאיננו מספר כלל על יהודים, אלא על רומאים, שבחג הקלנדס שלהם נוחרים חזיר לאכילה? ומדוע כל החיות בסיפור הן נקבות דוקא? ואולי נאמר כאן "חמורה" ו"סייחה" מפני שהסיפור תורגם מרומית והמתרגם לא ידע עברית כהלכה? הרי לקחו של הסיפור איננו קשור כלל לעניינו של המן, אלא לכך שאין להתקנא במי שגם מתבטל וגם אוכל לשובעה, ושלא כל כך נורא להיות חמורה.
חג פורים שמח לכל הקוראים
