בגיליון 11 של "די צייט" ( 6
במרץ 2014) התפרסם ראיון של כתבת מדור הספרות איריס ראדיש עם הרמן היידגר, בנו
המאומץ של מרטין היידגר, היסטוריון ומנהל עזבונו של מרטין היידגר, שגם טיפל שנים
רבות בהוצאת כתביו לאור. גם ראיון זה, כמו הפולמוס על האנטישמיות של היידגר שכבר
התייחסתי אליו בשתי רשימות, המחברות השחורות של מרטין היידגר ועוד מחברת שחורה של מרטין היידגר, מתייחס להוצאתם המתוכננת לאור החודש של המחברות השחורות של מרטין
היידגר – מעין יומנים שכתב ובהם התייחס לענייני היום והעלה רעיונות שפותחו אחר כך
בכתביו. הפעם אני מעדיפה להימנע מלהביע את דעתי על תוכן הראיון, והקוראים מוזמנים להסיק
מסקנות בעצמם. להלן תרגום הראיון:
"הוא היה אבא טוב"
(השיחה עם בנו בן ה-93 של הפילוסוף מרטין
היידגר מתקיימת בבית היידגר בשְׁטֶגֶן ליד פרייבורג, הגברת היידגר (רעייתו של
הרמן) אפתה עוגת תפוחים והתערבה בשיחה בהתלהבות רבה מדי. בתוך ימים יופיעו כרכי
המחברות השחורות של היידגר שכבר מראש הציתו את הויכוח על האנטישמיות של הפילוסוף.
זו שבת אחר-הצהרים, בעודנו משוחחים שוקעת השמש במרחקים מאחורי גבעות היער השחור.)
די צייט: מהו הזיכרון המוקדם ביותר שיש לך
מאביך?
הרמן היידגר: הזיכרונות הראשונים שלי מאבי
הם שאני יושב אצלו בסלסלת האופניים ונוסע איתו לטיול. זה היה בשנת 1923.
צייט: איזה תפקיד מילא אביך במשפחה?
היידגר: הוא היה כמו שאבא צריך להיות. הוא
שיחק אותנו, הלך איתנו לשחות בלאהן (יובל של הריין) ולגלוש בסקי.
צייט: אביך התבטא בהרצאותיו שהפילוסופיה
חייבת לערער את כל קיומו של האדם. האם המשאלה הזו לאיכות מיוחדת של הקיום השפיעה
על חיי המשפחה?
היידגר: באופן שאמא דאגה שיהיה לבעלה שקט.
קבעו בדיוק, מתי בכלל מותר לילדים לשחק. לולא אמי, אבי לעולם לא היה נהיה אדם
משמעותי כל כך.
גברת היידגר: מדברים מעט מדי על האשה
שלצדו! היא היתה מאד דומיננטית וחילקה לכולנו פקודות. אבל היא גם דאגה לכולם.
היידגר: עד שהתירו לי פעם לצאת למחנה
אהלים!
צייט: ההורים היו מאד נוקשים?
היידגר: אמא היתה מאד נוקשה. אבא היה אבא
טוב.
גברת היידגר: בעצם הוא לא טיפל בשום דבר.
צייט: איך היתה האווירה במשפחה?
גברת היידגר: היתה אוירה קרירה במשפחה, כשפגשתי
אותה בשנת 1949, אווירה מתוחה.
צייט: והאמא לא יכלה לרכך את האווירה?
היידגר: היא היתה מאד נוקשה. בנעוריה היא
היתה בוודאי שמחה יותר, היא אהבה לרקוד, אבל אבי לא יכול היה לרקוד.
צייט: אביך ראה בביקורתיות רבה את
המודרניות ואת ההתפתחות המטורפת של הטכנולוגיה. האם החרדה הזו מפני המודרניזציה
השפיעה על החיים?
היידגר: לאבי לא היתה שום חרדה מפני
המודרניות!
צייט: לא היית אומר שהוא ניסה להתחמק מן
המודרניות בחייו הפרטיים?
גברת היידגר: מעולם לא היה לו מכשיר
טלויזיה.
היידגר: היה לו כישרון לעבודת כפיים. הוא
יכול היה לנסר, לחטוב עצים, לרעות בהמות. כלכלת הכסף היתה לגמרי זרה לו. לא היה לו
מושג כמה הוא משתכר. אמא נתנה לו דמי כיס, כדי שאחרי ההרצאה הוא יוכל לשתות כוסית.
אמי גם היתה בעלת העניין הפוליטי, היא עקבה אחרי הכל, מדיניות חוץ, מדיניות פנים,
מדיניות כלכלית. היא קראה עיתון.
צייט: אביך לא קרא שום עיתון?
היידגר: בקושי. טענו שמאז שנת 1927 הוא קרא
את הפֶלקִישֶר בֶאוֹבַּכטר, (יומון המפלגה הנאצית Voelkischer Beobacht), זו שטות מוחלטת.
צייט: גם מלבד זאת לא יכולת לחוש בשום אהדה
של אביך לנאציונלסוציאליזם?
היידגר: אסור לשכוח, שבבחירות לרייכסטאג ביולי
1932, מרטין היידגר עדיין הצביע למפלגת הכורמים מוירטמברג. כאשר ב-29 ביולי 1932
היטלר נשא את נאום הבחירות שלו כאן בפרייבורג באיצטדיון מֶזל, אמי צעדה לשם עם שני בניה.
אבי לא בא איתנו.
צייט: כיצד נודעו לו ההתרחשויות הפוליטיות?
היידגר: דרך עמיתיו הפרופסורים – היה חוג
קטן שבו נפגשו פרופסורים חשובים מפרייבורג.
צייט: האם אתה זוכר שיחות פוליטיות מבית
הוריך?
היידגר: כמובן. אחרי 1933 הייתי פעיל נלהב
ב"נוער הגרמני" (ארגון הילדים מתחת לגיל 14 של נוער היטלר – היידגר מציין
שלוש דרגות זוטרות בארגון שהחזיק בהן). מאז 1934 הוריי הפצירו בי: "אל תראה
זאת כל כך בחיוב, זה לא ככה." היו לי מריבות גדולות עם הורי. הם גם יעצו לי
מאוחר יותר שלא להצטרף למפלגה.
צייט: אבל ההורים בעצמם הצטרפו למפלגה בשנת
1933.
היידגר: בשנת 1933 אבי היה משוכנע, כפי
שהוא כתב, ב"נפלאותה וגדולתה של ההבקעה". ולא רק הוא: בכל גרמניה אנשים
היו אז בדעה, שעם מינוי היטלר בידי הינדנבורג מתחיל עידן חדש.
צייט: אבל איך קרה המיפנה המהיר שבעקבותיו
התמנה היידגר בשנת 1933 לרקטור אוניברסיטת פרייבורג?
היידגר: בתור רקטור הוא סירב לתלות את מה
שנקרא "פלקטים יהודים", הוא אסר על שריפת ספרים. המתחים עם המיניסטריון
ועם אגודות הסטודנטים גאו. הוא הבין את טעותו והתפטר, כאשר המיניסטריון דרש את
פיטוריהם של פרופסורים ראויים מבחינה מקצועית, אבל לא רצויים למיניסטריון.
צייט: במיוחד על האם אלפרידה היידגר מקובל
לומר, שנותרה כל חייה נאצית מושבעת.
היידגר: אמי היתה קשורה לארגון הנשים
הנאציות. גם מלכתחילה היא אהדה את התנועה יותר מאבי. אבל מאז שנת 1934 היא התייחסה
בביקורתיות להיטלר ולנאציונלסוציאליזם, בדיוק כמו אבי.
צייט: במבוא למכתבי היידגר לרעייתו כותבת
אחייניתך גרטרוד היידגר, שאמך היתה כל חייה "נאצית ואנטישמית".
היידגר: זהו ניסוח אומלל. אמנם לאמי היה ידיד
נעורים, אבי הביולוגי פרידריך צזאר, שלצערי במשך כל חייו היו לו השקפות מאד
אנטישמיות. אבל עד כמה השפעתו היתה גדולה, קשה להעריך. אמי הלכה אתי לרופא ילדים יהודי. בחופשות היא
שלחה אותי לחברים יהודים באגם שטארנברגר. אחרי מלחמת העולם השנייה היא הסתייגה
בצורה הרבה יותר ברורה מאחרים במצבה.
צייט: מדוע לא פורסמו מכתביה של אמך? האם
אינם קיימים?
היידגר: המכתבים קיימים, אבל ההתמודדות
בעניינם איננה עניין לציבור.
צייט: ההתרשמות שמקבלים מן המכתבים שפורסמו
היא שנישואיהם של הוריך היו מאד טעונים.
היידגר: אני יכול רק להתפעל, איך אמי סבלה
את הבגידות של מרטין היידגר במשך כל השנים!
גברת היידגר: היא מעולם לא אמרה לנו מלה על
זה.
צייט: איך הגיבו הוריך לפרוץ המלחמה?
היידגר: הוריי ראו את המלחמה מלכתחילה
כאסון גדול.
צייט: האם הוריך קיוו לניצחון?
היידגר: אבי הגיב בפיכחון רב, כשרציתי
לשכנע אותו איזה ניצחון מטורף השיג הורמאכט. זה לא הרשים אותו.
צייט: האם היתה עוד הזדמנות לדבר עם אביך
על רדיפת היהודים, כפי שהיא התגלתה בתקופת המלחמה?
היידגר: בפרייבורג רדיפת היהודים לא היתה
גלויה. אני חייב לסתור זאת.
צייט: בשנת 1938 נשרף בית הכנסת של
פרייבורג [בליל הבדולח], וב-22 באוקטובר 1940 קובצו היהודים במקומות איסוף בעיר
וגורשו. האם אביך לא נוכח בכך?
היידגר: אם אבי בכלל ידע על השמדת היהודים
בזמן המלחמה אינני יכול לומר לך דבר.
צייט: אתה עצמך ידעת על כך?
היידגר: אני ידעתי על כך מאז הלילה שבין 21
ל-22 ביוני 1941 כשנכנסנו לרומניה. אז נודע לי לראשונה שיהודים נרצחו. הייתי לגמרי
מבועת. מאוחר יותר סיפר לי בפרייבורג חבר ותיק מהצופים שהפך לקצין אס-אס, שברוסיה
יהודים נרצחים.
צייט: אבל לא סיפרת זאת לאביך?
היידגר: לא.
צייט: וכששבת הביתה מן השבי הרוסי בשנת
1947, דיברת עם אביך על השמדת היהודים?
היידגר: לא דיברנו על כך. היינו כל כך
מוטרדים מגורלנו שלנו. הייתי נתון לרושמו של השבי שלנו, שבו שבויים גרמנים התפגרו
במיליונים. הדור שלך, שלא היה צריך לחוות את זה, תמיד מאד נחפז עם שאלת האשמה.
צייט: השאלה מה חשב מרטין היידגר אחרי
המלחמה על אשמת הנאציונלסוציאליסטים שהתגלתה, מעסיקה הרבה מאד אנשים. קשה לתאר שבחוג
המשפחה לא דובר על כך.
היידגר: בבית היידגר שתקו. שאבי גם נמנע מלדבר
על כך פומבית. רואים מקטע קצר במה שמכונה ההרצאה של ברמן ("מבט במה שהינו").
צייט: כיצד חווית אתה את העימות הפומבי על
תפקידו של אביך במשטר הנאצי שהתרחש אחרי המלחמה?
היידגר: העימות על היידגר ושנת 1933 התרחש
כבר בימי הרייך השלישי. נאום הרקטורט למשל נאסר לפירסום לאחר המהדורה השנייה. בימי
המלחמה לא נמנה היידגר על המחברים, שהנייר המצוי בצמצום הועמד לרשותם. לקלוסטרמן
[המו"ל של כתבי היידגר] עוד היו כמויות נייר פרטיות והוא המשיך להדפיס טקסטים
של היידגר. זו היתה סיבה חשובה לכך שהוצאת קלוסטרמן קיבלה מאוחר יותר את הזכויות
להוצאת כל כתבי היידגר.
צייט: כיצד אתה מעריך במבט לאחור את
מעורבותו הנאצית של אביך בחודשי כהונתו כרקטור אוניברסיטת פרייבורג?
היידגר: החוקים לשיקום הסגל המקצועי כבר
היו בתוקף בטרם נבחר אבי לרקטור ב-21 באפריל 1933. מיד כשהוא נבחר הוא פעל להחזיר
למשרתם את אלה שהחוקים נגעו להם. כבר ב-28 באפריל 1933 בוטלה שוב הוצאתם לחופשה של
ארבעה יהודים בפקולטה לפילוסופיה. גם האסיסטנט שלו חזר למשרתו. הוא גם דאג לכך
שהוסרל יקבל בקיץ 33 בדרך משרדית את ההודעה, שהוא רשאי שוב להרצות.
צייט: למרות זאת נמתחה על אביך בשנת 1945
ביקורת עקב הצטרפותו למפלגה הנאצית. בשנת 1946 נאסר עליו ללמד, והאיסור בוטל רק
בשנת 1949. אפשר לשער שמצב זה הוביל לדיונים משפחתיים.
היידגר: לא היתה לנו הרבה הזדמנות לדבר. גם
לא נגענו בנושאים האלה שוב.
צייט: רבים ציפו להתבטאות של אביך על
תפקידו ברייך השלישי. העניין הרב במחברות השחורות, שעומדות להתפרסם בימים אלה,
מוכיח שאנשים מקווים לדעת על כך יותר סופסוף.
היידגר: המחברות השחורות שמתפרסמות עכשיו
כוללות בהחלט התבטאויות מאד ביקורתיות על התקופה.
צייט: אבל גם התבטאויות אנטישמיות בבירור,
לפחות לפי הקטעים שפורסמו עד עכשיו.
היידגר: צריך לקרוא את הקטעים בהקשר התקופתי
והטקסטואלי שלהם. אינני רואה באבי אנטישמי, לא אז ולא היום.
צייט: מזה שלושים וחמש שנה אתה מוציא לאור
את כתבי אביך. כיצד הגיעו הדברים לידי כך?
היידגר: כששבתי מן השבי, אמר לי אבי:
"הרמן, כשאני אמות, אל תעשה דבר מלבד לחתום ולארוז את כל עזבוני ולנעול
בארכיון למאה שנה."
גברת היידגר: זה היה נחמד בשבילנו!
היידגר: זו היתה בשבילי הוראה מפורשת. היו
לי כבר תכניות לספרים משלי. אבל אז ביקשה ממני ההוצאה לשנות את דעתו של אבי
והצלחתי בכך, אבל רק בתנאי שאני אערוך את כל כתביו. כמו חייל ותיק הצמדתי את ידי
לתפרי המכנסיים והבטחתי לו זאת. מאז 1979 לא הופיע שום כרך שלא הגהתי בעצמי מן
העמוד הראשון ועד האחרון בהשוואה לכתב היד המקורי. כעת חסרים עדיין 15 כרכים, ואז
תושלם המהדורה עם 102 כרכים. אבל אני עצמי כבר אינני יכול להמשיך בעבודה זו. אני
מעביר כעת את המקל לבני.
צייט: האם העיק עליך לפעמים להיות בנו של
מרטין היידגר?
היידגר: העיק זו לשון המעטה. תמיד מדדו
אותי באמת המידה של אבי.
צייט: השם הוא עול?
היידגר: כן.
צייט: ומה היתה התביעה הגדולה ביותר בעבודת
העריכה הארוכה שלך?
היידגר: ההתלבטות מה בכלל ראוי לפירסום.
הרבה גם השמטתי.
צייט: זה אומר שאת יכול גם להתבונן באביך
מתוך ריחוק?
היידגר: מובן מאליו. עם זאת הוא היה לדעתי ההוגה
הגרמני החשוב ביותר במאה העשרים.
צייט: איזה פירסום של אביך מדבר אליך הכי
הרבה?
היידגר: דרך השדה, או על סודו של מגדל
הפעמונים. אני מודה בכנות שאת "הוויה וזמן" אינני מבין עד היום.
צייט: במה הוא הכי הרשים אותך?
היידגר: בנדיבות העדינה שלו כלפי העובדה שאשתו
התקוממה נגדו.
צייט: איזו מין התקוממות זו היתה?
היידגר: זה היה מעשה של יאוש. אני אסיר
תודה לו שאני בכלל חי.
צייט: אתה מדבר על כך שהנך פרי של ליל אהבה
של אמך עם ידיד נעוריה.
היידגר: אני מדבר על כך, שהיא קיבלה מתנת
אל. ידיד נעוריה שב ממלחמת העולם הראשונה והיה מיואש לגמרי, כי הוא היה מאד
לאומני. למרטין היידגר נודע על ליל אהבה זה עוד באותו יום והוא אמר לאמי, שהוא
יקבל את הילד כבנו שלו. אבי באמת לא הבדיל בין שני בניו במשך כל ימי חייו.
צייט: מעולם לא היו מתחים בינך לבין אחיך
הביולוגי יירג, מכיוון שיירג הוא בנו הביולוגי של היידגר?
היידגר: איש לא ידע זאת. לאחי נודע הדבר רק
לאחר המלחמה.
צייט: לך זה נודע הרבה קודם, בשנת 1934.
היידגר: לי בהחלט היו קשיים לעכל את זה.
הכי גרוע היה שאסור היה לי לדבר על כך עם איש. גם אבא לא העלה את הנושא אפילו פעם
אחת.
צייט: עד מותו של מרטין היידגר מעולם לא
דיברת איתו על כך?
היידגר: מעולם לא.
צייט: אביך ציפה למותו בשלוה.
היידגר: בוקר אחד לאחר שהתעורר אמי עוד מרחה אותו במשחה והלכה
לאמבטיה. כששבה הוא נרדם בשלוה.
גברת היידגר: הוא היה בר-מזל במותו. יום
קודם לכן עוד טייל בגינה. הוא ציפה למותו בשלוה. אני לא מאמינה שהוא פחד.
צייט: האם בסוף ימיו שב מרטין היידגר
לאמונתו הנוצרית?
גברת היידגר: בתוך תוכו הוא נשאר תמיד קצת קתולי.
היידגר: כשהיידגר טייל עם אחיו פריץ בדרך השדה
במסקירך (עיירה קטנה בבאדן-וירטמברג, מחוז הולדתם), כשהם ראו את הצלוב הם הצטלבו.
את זה ראיתי במו עיניי.
צייט: התלישות המטפיזית של האדם היתה הנושא
הגדול שלו. בחייו הפרטיים הוא לא היה תלוש. הוא היה קשור למולדתו וליער השחור.
היידגר: הוא שאב את כוחו מהיותו מושרש באדמת
המולדת שממנה צמח.
