לא הלכתי כי לא רציתי

הארץ שאחי אוהב יותר מכל הארצות שהכיר היא ספרד. יופיה של ספרד הימם אותו. הוא חזר לשם כמה פעמים, וצילם הרבה. כשכבר התקשה ללכת והחל להתנייע בכסא גלגלים, הוא התחיל לדבר על ספרד, הראה לי את תצלומיו וסיפר לי על ספרד. אני לא הייתי בספרד מעולם. כשאני חושבת על ספרד אני חושבת על מלחמות שוורים ועל האופרה כרמן, שאותה דוקא ראיתי בכמה ביצועים. אינני יודעת באיזו מידה האופרה כרמן, או הסיפור כרמן של פרוספר מרימה שעליו היא מבוססת, קרובים למציאות. אני חשבתי שהתיאורים של פרוספר מרימה את הצוענים הם מהמרושעים ביותר שקראתי מעולם, אבל אחי שעסק הרבה בצוענים אמר לי שפרוספר מרימה, שהיה באמת היסטוריון כמו בסיפור, הכיר את הצוענים. אני מתקשה לקבל בהבנה ספר שהמוטו שלו הוא: "האשה בלתי נסבלת, רק פעמיים יש בה נועם, בליל כלולותיה וביום רדתה אל קבר." זה מכתם של המשורר היווני פאלאדאס, שחי באלכסנדריה במאה הרביעית. אינני זוכרת אם שמתי לב אליו כשקראתי את הספר בפעם הראשונה, במהדורת הכיס של עם עובד (1996, תרגום בני ציפר). מאז יצא לי לקרוא אותו שוב כמה פעמים, אבל על הפרק הרביעי שמתאר את הצוענים, בעיקר את כיעורן של הנשים הצועניות, אני מוותרת. הוא אומר שהצועניות בספרד מכוערות ברובן, ואילו הצועניות בגרמניה יפהפיות. כנראה מפני שהן בהירות, ואחי אמר לי שלצוענים הגרמנים קוראים סינטי והם חושבים את עצמם נעלים על הצוענים האחרים שמכונים רומה. על כרמן מרימה אומר שהוא מפקפק בטוהר הגזע שלה. הוא מסרב להאמין שהיא צועניה טהורה, מפני שהיא יפהפיה בעיניו ובעיני כולם, ואולי הוא נמשך לדון חוסה כי שניהם מאוהבים בכרמן, כל אחד בדרכו, ואולי לאורך כל הסיפור הוא חושב לעצמו כמו שקורה לנו לפעמים כשפוגשים מישהו שכאילו הכי שונה מאיתנו בעולם, אבל נדמה לנו שהוא יכול להיות אנחנו, אולי הוא חושב לעצמו אם הוא, ההיסטוריון המכובד, היה יכול להפוך גם כן לשודד ורוצח בגלל אהבה לאשה יפהפיה. אני לא יודעת מדוע הסיפור הזה שאינני אוהבת בכלל משך אותי תמיד בחבלי קסם. אולי גם אני מזדהה עם כרמן שאיננה דומה לי בכלל, ואני לא יודעת מה זה אומר. הרי גם כרמן היא כמעט רוצחת. אינני יודעת כמה אנשים מכירים היום את הסיפור כרמן כלשונו. נדמה לי שהאופרה של ביזה שבזמנו הסתייגו ממנה ואולי בגלל זה הוא מת בטרם עת, מפורסמת ואהובה כיום הרבה יותר מן הסיפור המקורי, שכתוב כמו זיכרונות של היסטוריון ממפגשים מוזרים שהיו לו בעודו מחפש את מקומו של קרב שניהל יוליוס קיסר, ונעזר בספריית הנזירים הדומיניקנים, כמה מימיי המאושרים יותר ביליתי בספרייה של הנזירים הדומיניקנים, אבל זה היה בגרמניה, בעמק הריין, במקום שליו להפליא. לספרד אף פעם לא נסעתי. רק קראתי עליה כמו שקוראים על ארץ רחוקה ומיסתורית, מושכת וגם מפחידה. כשאני חושבת על ספרד אני חושבת על כרמן ועל הטוריאדור שמגיע בלילה ועל הרצח של כרמן ליד זירת מלחמת שוורים.  ככה זה באופרה של ביזה. בסיפור דון חוסה רוצח את כרמן ביער וקובר אותה שם, ואחר כך מסגיר את עצמו בידיעה שיתלוהו. הוא רוצח אותה לא בגלל הרומן שלה עם לוחם השוורים שממילא נפצע קשה מהפר ואולי בכלל ימות מהפציעה, אלא בגלל שהיא כבר לא אוהבת אותו, את דון חוסה, מפני שהוא נמאס עליה. מה שמוזר זה שכרמן כאילו מביאה אותו לרצוח אותה, כאילו נמאס לה גם מעצמה ומהחיים שלה ואולי זה באמת נכון, ודון חוסה רוצח אותה בידיעה שהוא הולך אל מותו שלו, ואולי זה לא מוזר, כי אנשים לפעמים רוצחים את אהובתם ומתאבדים, הרבה יותר מדי פעמים, אולי גם מפני שלאנשים שכבר רצחו אנשים אחרים קל יותר לרצוח את עצמם. ספרד תמיד קשורה בדימיוני למלחמות שוורים ולטוריאדורים במדים רקומים ולדון חוסה וכרמן, שאני מדמיינת אותם בקלות כאילו היו אנשים שפגשתי פעם ולא דמויות מסיפור, והנופים שאחי צילם בספרד לחופי האוקינוס האטלנטי וגם הים התיכון, שהם נופים יפהפיים ירוקים וכחולים ומאד שלוים, נראים לי שייכים למקום אחר ולא לחלומות ספרד שלי. אולי מעולם לא נסעתי לספרד כי היו לי עליה מחשבות מפחידות מדי. בכל אופן אם אסע אי פעם לספרד אחשוב רק על אחי, שכבר חולה מכדי לנסוע. אחרי שהתגלתה מחלתו הוא חלם לנסוע לאיסלנד, אבל כשהגיעה עת הנסיעה כבר היה חולה מדי. גם ליפן הוא חלם תמיד לנסוע, אבל אמר: אני חושב שכבר לא אספיק. גם אני חלמתי מילדות לנסוע ליפן בגלל הספר על נוריקו-סאן שאבי נהג להקריא לי לפני השינה – ביקשתי שיקריא לי אותו שוב ושוב כי הוא היה הספר האהוב עלי, ונוריקו-סאן היתה חברתי הדימיונית הטובה ביותר. הייתי משחקת איתה בבובות של יום הבנות. כשהייתי גדולה יותר קראתי בעצמי  את הספר "טבעת המהרג'ה" של שמעון צבר ורציתי מאד לנסוע להודו. אחר כך כולם התחילו לנסוע להודו אבל אני לא נסעתי לשם. כבר לא כל כך חשוב לי עכשיו לראות מקומות ולנסוע, אבל אני מצטערת מאד שאחי לא הספיק לנסוע לאיסלנד וליפן. עכשיו אחי כבר מאד מתקשה לדבר. הוא מנסה כל הזמן לומר לי דברים ולא מצליח, וזה מאד מעציב אותו, ואני לא יודעת מה לעשות. לפעמים אני מנסה לנחש מה הוא רוצה לומר אבל אני לא מצליחה. אתמול הוא אמר לי שיש ספר בספרייה ושאלתי אם הוא התכוון לספר הצילומים מספרד של צלמים מפורסמים. יש שם תמונות יפהפיות בשחור לבן שנראות כמו ציורים, ותמונה של ילד צועני על הכריכה. אחי כתב על צוענים ויש לו חברים צוענים והוא תמיד מחפש ספרים ותמונות של צוענים. אולי בגלל זה הוא קנה את הספר הזה ואולי הוא פשוט אהב את התמונות שהן יפות כמו ציורים. דיפדפתי בספר וראיתי שהוא נהנה להסתכל בתמונות, למרות שהוא כבר לא ניסה לדבר ולא אמר לי דבר. היו שם תמונות מפמפלונה וכשראיתי אותן נזכרתי במירוץ השוורים שראיתי בטלויזיה ואמרתי לאחי שבפמפלונה שם מירוץ השוורים והוא אמר כן ואחר כך היו תמונות של טוריאדורים בתלבושת המסורתית היפה ושאלתי את אחי אם הוא ראה מלחמת שוורים, והוא אמר לא, לא הלכתי כי לא רציתי. את זה הוא אמר בקול צלול ונחוש, בדיוק כמו שהוא דיבר כשהוא עוד היה בריא, לא הלכתי כי לא רציתי. ככה הוא אמר.