החתולה של גברת ברש

יש לך מזל שיש לך את הכלב, ולי יש מזל שיש לי את החתולה, אומרת גברת ברש.

כבר די הרבה זמן שהחתולה גרה אצל גברת ברש בבית. יש לה שם קערות וסלסילה. כשהדלת סגורה היא יושבת יפה לפני הדלת, מחכה שגברת ברש תקום ותכניס אותה הביתה. לפעמים אני מצלצלת בפעמון, וכשגברת ברש פותחת, אני אומרת: גברת ברש, יש לך אורחת, והחתולה חומקת פנימה. גברת ברש אומרת תודה, תודה. אני בת תשעים ושבע, אומרת גברת ברש. כשמישהו מדבר איתי כמה מלים, זה הכל בשבילי. היא מבקשת שאצלצל לפעמים בדלת, כדי לראות שהיא עדיין חיה.

אני בת תשעים ושבע, אומרת גברת ברש, כשאני נותנת לה יד ועוזרת לה לרדת מהטראסה שבגינה. היא טיפסה לשם כדי לבדוק את מיכל הדלק. לפני כמה שנים גברת ברש עוד היתה מנקה את המדרגות אחרי שהמנקה ניקה אותן לא מספיק טוב לדעתה. עכשיו היא כבר לא מנקה אותן, מאז שהיא נפלה, והסטודנט מהדלת ליד הרים אותה. הוא רצה לקרוא לאמבולנס, אבל גברת ברש סירבה בתוקף. אמרה שהיא בסדר וקמה ונכנסה הביתה. מאז שבעלה נפטר היא לא הולכת לבתי חולים. כשהוא איבד את ההכרה היא קראה לאמבולנס, וכשאישפזו אותו עשו טעות, ככה גברת ברש אמרה. גברת ברש אמרה שצריך מזל לחיות וצריך מזל למות. הבעל שלה שכב שנים בבית החולים בלי הכרה, ובכל יום היא הלכה לשם וישבה על ידו עד מאוחר בלילה, עד שהוא מת. מאז שקרה לבעל שלה מה שקרה, היא לא מאמינה ברופאים ובבתי חולים.

לפני שהבעל של הגברת ברש איבד את ההכרה הוא התחרש והתעוור. פעם מצאתי את הגברת ברש ברחוב אוספת בידיה החשופות שברי זכוכיות מהמדרכה, כדי שבעלה לא יפול וייפצע כשיילך עם המקל לבית הכנסת. לא דיברתי הרבה עם אדון ברש. הוא אמר שצריך לתת לגברת ברש את פרס ישראל על המרק שלה. אני חשבתי שהם התחתנו עוד בפולניה ועלו לארץ ביחד, אבל גברת ברש אמרה לא, הו זה סיפור. בעלי עלה קודם לארץ, ואני הייתי צריכה להתחתן פיקטיבי בשביל לעלות, וביקשנו מהרב שרק יחתום על תעודת נישואין אבל הוא לא הסכים והיינו חייבים להעמיד חופה, ואני עמדתי בשמלת כלה מתחת לחופה ובכיתי בכיתי. אחר כך עליתי לארץ והתגרשתי, ורק אז התחתנתי עם בעלי.

אמרו לי שהנכד הבכור שלהם נדרס למות כשהיה ילד קטן. אחר כך נולדו להם עוד נכדה ונכד, אבל הם תמיד התאבלו על הנכד הראשון.

אחרי שגברת ברש ניקתה את המדרגות ונפלה, אמרתי לה גברת ברש, אני מקוה שלא תיעלבי, אבל כבר עברת את הגיל לנקות את המדרגות. היא צחקה, אבל בכל זאת היא ניקתה לפעמים את המדרגות, כשהמים מקערת המים של החתולה נשפכו במדרגות. לפעמים חזרתי בלילה עם הכלב כשחדר המדרגות היה חשוך ולא ראיתי את קערת המים ונתקלתי בה והמים נשפכו. קערות המים והאוכל של החתולה עמדו בחדר המדרגות, והחתולה היתה שוכבת על השטיחון לפני הדלת. גברת ברש לא חשבה להכניס אותה הביתה. זאת לא היתה החתולה שלה, לפחות לא בהתחלה. היא הופיעה יום אחד בחדר המדרגות שלנו, והיה ברור שהיא היתה שייכת למישהו, אבל לא ידענו למי. השכנות התחילו מיד להאכיל אותה, אבל רק בחדר המדרגות, ובמהרה נראתה רצפת חדר המדרגות כמו רצפת איטליז – התגלגלו שם שברי עצמות, חתיכות בשר וטונה. היה מאד קשה לעבור שם עם הכלבים הזקנים, שעוד היו אז בחיים. התרגזתי מאד, אבל זה לא עזר. כולם המשיכו להאכיל את החתולה במדרגות. במיוחד הגברת ברש. אפילו כשהיא נסעה היא הכינה לחתולה אוכל וביקשה מהשכנות שיאכילו אותה. אפילו ממני היא ביקשה פעם ולא הסכמתי. אני מאכילה רק כלבים, כלומר את הכלבים שלי, בתוך הבית, לא בחדר המדרגות. אמרתי לגברת ברש שעצמות תרנגולת יכולות להיות מסוכנות לחתולה, אבל גברת ברש אמרה שהיא אוכלת אותן כמו חול. לא ממש הבנתי למה הכוונה, כי מי אוכל חול.

לאט לאט התחילה גברת ברש להכניס את החתולה הביתה, או שהחתולה פשוט נכנסה והיא הרשתה לה להישאר. כשגברת ברש נסעה החתולה היתה יושבת יפה ומחכה שתחזור. כשגברת ברש חזרה היא פרצה ביללות והתחככה ברגליה. לאט לאט החתולה נהייתה החתולה של גברת ברש. היא היתה נכנסת יותר ויותר, וגברת ברש הכניסה הביתה את קערת המים ואת קערת האוכל, ובסופו של דבר, החתולה הפכה לדיירת קבע.

אבל נותרו לה מנהגים של חיית בר. פעם גברת ברש סיפרה לי בסתר שהחתולה תפסה ציפור ואכלה אותה על השטיחון לפני הדלת. גברת ברש נראתה מבועתת. היא כל כך דאגה להאכיל את החתולה, אבל החתולה המשיכה לכלכל את עצמה כמנהג החתולים. היא המשיכה לצוד ציפורים, בעיקר עורבים, מה שלא הפריע לי במיוחד, כי לא חיבבתי את העורבים שהתרוצצו בכל פינה. הבעיה היתה שהחתולה אמנם צדה את העורבים בחוץ, אבל הביאה אותם אל חדר המדרגות, לפני הדלת של גברת ברש, כדי לאכול אותן שם בביטחון ובשלוה.

גם בשבוע שעבר כשירדתי עם הכלב, היתה הרחבה לפני דירתה של גברת ברש והדירה הסמוכה מלאה בנוצות ובפגר ציפור אכול למחצה. האמת שזה נראה נורא. פחדתי שהכלב ינסה לאכול את פגר הציפור, אבל גם הוא נראה קצת מבוהל. חשבתי אם לצלצל בפעמון של גברת ברש, אבל החלטתי שלא לעשות זאת, וירדתי במהירות למטה. כשחזרנו מהטיול המדרגות היו מצוחצחות ולא היתה שם אפילו בדל נוצה ולא שום רמז למה שאירע.

שוב היא ניקתה את המדרגות, חשבתי לעצמי, ציחצחה אותן עד שלא נותר סימן למעללי החתולה. בוודאי נזהרה מישנה זהירות שלא ליפול במדרגות. לא כדי לשמור על עצמה, אלא מפחד שאם תיפול השכנים ישמעו ויצאו חלילה מהבית ויגלו מה עשתה החתולה.

בכל זאת, חשבתי לעצמי, כנראה שגברת ברש עוד לא עברה את הגיל לנקות את המדרגות.