מאד הייתי רוצה שנתניהו יסולק מכס ראש הממשלה. מאד הייתי רוצה
שהקואליציה העתידית שלו עם הבית היהודי והמפלגות החרדיות, שלמענה הוא פירק את
ממשלתו הנוכחית, לא תצא אל הפועל. אבל כעת יש יותר מדי צפרדעים לבלוע, ומרגע לרגע
אני נאחזת בחילה הולכת וגוברת ממה שאמור להיות אלטרנטיבה ושמחת הרגע שלי הולכת
ומתפוגגת. זה לא שהיו לי ציפיות מופרזות. מאד קיויתי שציפי לבני תחבור ליאיר לפיד
ותחסוך לי את הדילמה, ואני כדרכי אלך בשירת "אמרו לו" להצביע למפלגת
העבודה, אחזור הביתה כדי לשמוע שהמפלגה קיבלה שני מנדטים פחות מהצפי הכי גרוע שלי
ולהיווכח שמי שבחרתי בעצם עולה לי על העצבים, ואמשיך לשיר לעצמי "אך הוא לא
למד שום לקח / ואין לו שכל גם להצטער" למרות שאני דוקא כן מצטערת כל הזמן,
אבל השיר הזה גדול, אולי אבקש שיחרתו לי אותו על הקבר. אבל אתמול באמת הרגשתי שכל זה
יותר מדי בשבילי. לא רק להצביע לרשימה שציפי לבני ועמיר פרץ משוריינים בה במקומות
שהייתי רוצה לראות בהם את שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי, אלא גם לשמוע שהגברת
שהתמחתה בהרס מפלגות ואיננה מביאה איתה אפילו את חברי מפלגתה הקטנה – חלקם מעדיפים
לחבור ליאיר לפיד או למשה כחלון, תובעת לכהן ברוטציה כראש ממשלה! ראש ממשלה עם
ארבעה מנדטים בדוחק. ובכל פעם ששמעתי את ההכרזות על כך שצריך לוותר על האגו הרגשתי
איך עולה בי הכעס. מי בכלל ויתר כאן על האגו? מנהיג מפלגה שיש לו כעת חמשה-עשר
מנדטים ובבחירות ניבאו לו שלושה עשר מנדטים וכנראה היו מעיפים אותו אחרי הבחירות ומנהיגת
מפלגה שכעת יש לה ששה מנדטים ובבחירות ניבאו לה ארבעה מנדטים וסוף לקריירה, עומדים
על קצות האצבעות ורצים לראשות הממשלה. האם אפשר ללקות באגו-טריפ גרוע יותר? וכן,
ביחד מנבאים להם לעבור במנדט או בשניים את הליכוד, וגם זה שמא ואולי. ואיך הם
יקימו קואליציה? עם מי? נניח שלפיד יצטרף אליהם עם עשרה או אפילו שנים עשר מנדטים,
ומרץ והסיעות הערביות יתמכו בהם מבחוץ, מה שאומר במקרה הטוב במיוחד גוש חוסם של
חמישים מנדטים, שזה לא ממש גוש חוסם. מי עוד יצטרף? החרדים? החרדים מעדיפים את
נתניהו, ואם הם עוד היו מוכנים ללכת עם הרצוג בתנאים מסוימים, עם ציפי לבני הם לא
ילכו בחיים, ובכל מקרה נתניהו לא היה מפרק את ממשלתו ומפזר את הכנסת לולא ידע שגם
נפתלי בנט וגם החרדים יצטרפו בוודאות לקואליציה שלו. ומי עוד? כחלון שמכריז שהוא
הליכוד האמיתי ופונה למאוכזבי נתניהו יעדיף להצטרף לקואליציה של השמאל? לא נראה
לי. כחלון רוצה להצטרף לנתניהו מעמדת כוח, לא להעלות לשלטון את השמאל, אפילו אם זה
לא כל כך שמאל. גם ליברמן לא נראה לי כמועמד לקואליציה שנסמכת על קולות מר"ץ
והערבים, אפילו לו היו אלה מוכנים לתמוך בקואליציה שהוא חבר בה. וליברמן וכחלון
כבר חתומים על הסכם עודפים ומשתפים פעולה, והם כנראה יהיו האחים של קואליציית
נתניהו הבאה, שיכופפו את ידיו בצוותא ואולי יגרמו לו להתגעגע ללפיד. בקיצור, הכל
חלומות באספמיה או במקרה זה חלומות באמריקה. הרצוג ולבני יכולים לחלום באותו מחיר שהם
ראשי ממשלת ישראל או נשיאי אמריקה. כן, זה נורא מייאש ולא יפה לייאש דוקא את המחנה
שלי לפני הבחירות, אבל לפעמים יאוש הוא לא דבר רע. לפעמים דוקא כשאין לך סיכוי
להצליח במה שהיית רוצה, אתה יכול לנסות לעשות משהו יפה במקום משהו מועיל. אתה יכול
למשל, במקום לרדד ולמחוק את האידיאולוגיה שלך, דוקא לחדד ולהדגיש אותה, אבל לשם כך
צריכה להיות לך מחויבות אידיאולוגית ברורה למשהו, ולהרצוג וגם ללבני אין כזאת. הם
אנשים שחוץ מאגו מנופח אין להם כלום, וכל מה שמדריך אותם הוא ניפוח האגו, שמספקים
להם הסקרים המנבאים להם שיעברו את נתניהו במספר המנדטים. לבני כבר עברה פעם את
נתניהו במספר המנדטים, וכולנו ראינו מה יצא מזה. זה לא גרם לה להבין שהדרישה שלה
להיות ראש ממשלה היא לא רק אגו-טריפ, היא גם חוצפה ממדרגה ראשונה, חוצפה שהולכת
וגדלה ביחס הפוך למספר מצביעיה. ההישג היחיד של מפלגת הרציפי הוא הענקת שיריון
ללבני ולעמיר פרץ, שספק אם היה נבחר למקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה, וגם שיריון
ליצחק הרצוג, מפני העפתו המהירה מתפקיד ראש המפלגה אחרי הכישלון בבחירות, כי הברית
עם ציפי לבני ועמיר פרץ אמורה גם לשמר את מקומו בראשות המפלגה ולדחוק את רגליהם של
שלי יחימוביץ' ואנשיה. לכן מראה הרצוג כתף קרה לבן הברית המתבקש יותר יאיר לפיד,
בשל היותו של לפיד ידיד אישי של שלי יחימוביץ', שסירבה במערכת הבחירות הקודמות
להיכנע לדרישותיה המופרכות של ציפי לבני, שכדי להתנקם ביחימוביץ' פעלה לפירוק מפלגת
העבודה וצירפה לרשימתה את עמרם מצנע ועמיר פרץ, לאחר שהאחרון כבר נבחר למקום שלישי
ברשימת העבודה. כאלה הם הרצוג ולבני ולא מהם תבואנה התקוה והישועה למחנה השמאל, גם
אם הם יעברו את נתניהו בשלושה מנדטים, מה שספק אם יקרה, כי עצם האיום משמאל יחזק
את נתניהו בתוך מחנהו, כפי שכבר היה אפשר לראות מן ההצבעה במרכז הליכוד אתמול
להקדמת הבחירות הפנימיות. תומכי הליכוד לא ירשו לעצמם להישאר בבית או להצביע
ליריבי נתניהו ולהניח ללבני והרצוג לנצח, ואפילו אם כן אני בכל מקרה אינני מסוגלת
להתגבר על הגועל שמעוררים בי ציפי לבני ועמיר פרץ, שגם בלי יומרות לרוטציה היה לי
מאד קשה לבלוע את שיריונם ברשימה שהיא למעשה רשימת מפלגת העבודה שמתפרקת מדגליה
כדי לנפח שני פוליטיקאים קטנטנים הלוקים בשגעון גדלות. פוליטיקאים זקוקים אולי למידה
של צביעות, אבל אני, שהיאוש הוא מצבי הקיומי, פטורה ממנה, ואם מוכרחים לוותר על
האגו ולהתגבר על רגש הדחייה, אז במקום להצביע לדחיק-סליק הרציפי שיש לו שני ראשים
ואין לו כמעט גוף, אני מעדיפה כבר להצביע למפלגת חד"ש, השריד האחרון כיום
לסוציאליזם בכנסת, ואולי לתרום בכך את תרומתי הצנועה לאחוות יהודים-ערבים ולחיזוק
מעמד העובדים. כך לפחות אוכל להישאר עם אותו השיר:
אמרו לו שהחולצה האדומה
היא לא מציאה
אמרו לו שהוא נכנס כאן לצרה
ואין יציאה
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתבגר,
אך הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער.
ושיצביעו למפלגת הרציפי כל המעשיים.
