תעודת פטירה

הלכתי למשרד הפנים לקבל את תעודת הפטירה של אחי. חשבתי שאצטרך להמתין זמן רב באולם הגדול, שבו ממתינים לקבלת תעודות זהות ודרכונים, אבל הפקידה במודיעין אמרה שאלך ליעקב, ימינה עד הסוף. היתה שם בחורה אחת שנראתה מהפיליפינים ורק היא חיכתה בתור. אחר כך באה עוד בחורה שאמרה שהיא מילאה טופס שלא צריך למלא וחיכתה בתור הלא נכון באולם הלא נכון ובעצם היא לפני בתור, אז אמרתי לה שתיכנס לפני. ממילא הייתי באמצע סיפור של אליס מונרו שהבאתי איתי, אז לא היה אכפת לי לחכות בתור עד שהסיפור ייגמר. אבל לא עברה דקה והיא יצאה ואמרה לי שאני יכולה להיכנס ליעקב. יעקב הוא איש גבוה ושקט שלא מדבר הרבה ומה שהוא אומר הוא אומר מאד בשקט. אמרתי לו שאין לי מספר הזהות של אחי אבל יש לי כל הפרטים האחרים והוא אמר שזה בסדר, ולקח את תעודת הזהות שלי והתבונן בה ובמסך המחשב והקליד כמה דברים ושאל כמה עותקים אני רוצה. שאלתי כמה זה עולה והוא אמר שזה לא עולה ושאל אם שני עותקים זה בסדר ואמרתי כן, והוא הדפיס לי שני עותקים. אמרתי לו שזה כל כך מהר וחשבתי שאצטרך להמתין שעות, והוא רק חייך. לקחתי את הטפסים הכחולים ביד ורעדו לי הידיים, כאילו רק באותו רגע הודיעו לי שאחי נפטר. כאילו באותו רגע תפס אותי מישהו בכתפיים וטילטל אותי ואמר לי אחיך מת, אחיך מת, בחיים לא תראי אותו יותר ובחיים לא תשמעי עוד את הקול שלו, שהיה תמיד סמכותי ובזמן המחלה נחלש והפך עדין ופגיע יותר, ובחיים הוא לא יקרא יותר את מה שאת כותבת, החיים שלו נגמרו, וכל החיים שלו עכשיו בפיסת נייר שכתוב עליה כל כך מעט, שם משפחה ושם פרטי, שם האב ושם האם, המין ומספר הזהות, הלאום, הדת, המצב האישי, המקום והתאריכים. זהו. אלה חייו של אדם בפיסת נייר, שום דבר אישי. אפילו את סיבת המות אין כותבים, אלא אם כן מבקשים במיוחד, שלא לפגוע בפרטיות. אבל במחשבי משרד הפנים כתוב שאחי מת ממחלת הסרטן, וזה הדבר הכי אישי שכתוב במשרד הפנים, איך אתה מת. ראיתי לנגד עיניי את הפנים של אחי כשראיתי אותו בפעם האחרונה, והוא כבר לא היה בהכרה, אבל בכל פעם שדיברתי אליו הוא פקח את העיניים שמבטן כבר היה מזוגג, ורציתי להיות איתו לבד אבל כל הזמן היו אנשים מסביב שהתבוננו בי, אף פעם לא יכולתי להיות עם אחי לבד ולדבר איתו בפרטיות, וככה היה לי מאד קשה לדבר והדברים שרציתי לומר לו נשארו לי בלב ולפעמים הם חונקים אותי. קיפלתי את תעודות הפטירה והכנסתי אותן לתיק והלכתי דרך האולמות שבהם עדיין המתינו אנשים, עד ליציאה, וירדתי לרחוב במדרגות הנוקשות והאפלוליות של משרד הפנים, והתיק היה לי כבד כאילו נשאתי בתוכו את אחי שהוא כבר לא איש חי, הוא רק גופה וזיכרון, ועכשיו אני אסחוב אותו בתיק כל החיים.