פרס לו פרס

לא באמת רציתי לכתוב על הפרשה של יצחק לאור והפרס שמפעל הפיס העניק לו ואחר כך ביטל והרצון שלו לתבוע אותם, אבל אני כן מוצאת את עצמי קוראת את מה שנכתב על הפרשה הזאת, ואני כן חושבת עליה כל הזמן, וכשאני מנסה לכתוב על דברים אחרים היא עולה ומשתלטת על המחשבות שלי. לא רציתי לכתוב גם בגלל שכבר לפני הרבה שנים, בלי לדעת שום דבר על כל הדברים שהתפרסמו מאוחר יותר – גם את תחקיר המקור לא ראיתי, שמעתי על הכל רק מאד בדיעבד – כבר לפני הרבה שנים חשבתי שהכתיבה של לאור, במדור תרבות וספרות של עיתון הארץ, היא גסות-רוח והשתלחות לשמה באנשים שהם משוררים או סופרים או חוקרי ספרות, וכמה מאלה שהשתלח בהם במיוחד מוכרים לי אישית כאנשים טובי לב ועדינים שלא פגעו בזבוב, וכאב לי מאד לקרוא את ההתנפלות שלו עליהם בלי שום בסיס והצדקה, כי גם אם לא אוהבים ספר שירים, לא מוצדק להשתלח במשורר בצורה גסה כזאת, והאחריות היא כמובן לא רק של לאור עצמו אלא של עורכיו ומפרסמיו. לכן גם מעולם לא קראתי את כתב-העת "מטעם" שערך, למרות שאמרו לי שיש שם תכנים מעניינים. לא רציתי קשר עם שום דבר שיצחק לאור קשור בו, ואפילו לכתוב נגדו לא רציתי, ובאמת גם את הרשימה הזו אני כותבת לא בגלל לאור, אלא בגלל האדם שהחליט להעניק לו את הפרס, שזה פרופסור עמינדב דיקמן. חברי הועדה האחרים יותר נגררו אחריו ואחת מהן התחרטה אחר כך והתפטרה. הדמות הדומיננטית בועדה, ומי שעומד בתוקף מאחורי החלטתו להעניק ללאור את הפרס, הוא עמינדב דיקמן, שהוא פרופסור לספרות ומתרגם מחונן לעברית ופעם גם כתב ביקורות במוסף "הארץ ספרים" שמאד אהבתי לקרוא, עד שפעם אחת הוא כתב בצורה מאד משתלחת על ספר של המתרגמת המנוחה רינה ליטוין, ומאד כאב לי לקרוא את הביקורת המשתלחת הזאת, כי רינה ליטוין היתה אשה עדינה וטובה שתירגמה מאד יפה הרבה ספרים ואפילו אם היא כתבה ספר לא כל כך טוב זו לא סיבה לכתוב עליה ביקורת מעליבה. אפשר לכתוב ביקורת בנימוס, גם אם היא שלילית. ואם ממש לא אוהבים את הספר עדיף פשוט לא לכתוב. כל מבקר מקבל הרבה ספרים לביקורת והוא יכול לבחור על מה לכתוב וממה להתעלם. לפעמים יש חשיבות ציבורית לכתוב ביקורת קשה על ספר, אם יש בו למשל הסתה או אנטישמיות או גזענות או שקרים בוטים, אבל אם מישהו כתב ספר לא כל כך טוב על אהבות ספרותיות שלו, זה ממש לא מצדיק להטיח בו עלבונות. ואז עברה לי בראש המחשבה שעמינדב דיקמן נהיה קצת כמו יצחק לאור, מישהו שרוצה להכאיב לאנשים, וגם מרגיש שהוא יכול לדרוך על אנשים בלי לשלם על זה שום מחיר.

ובאמת גם עכשיו אנשים מדברים על לאור ועל דירקטוריון מפעל הפיס, אבל לא כל כך מדברים על עמינדב דיקמן, שהוא זה שהחליט להעניק ללאור את הפרס הזה, שהוא פרס חריג בגודלו יחסית לרוב הפרסים הספרותיים שברובם יש יותר כבוד מכסף. זה פרס ממש גדול של מאה אלף שקל, שבשביל משוררים זה המון כסף. ועמינדב דיקמן הוא אדם שמעורה היטב בזירה הספרותית והתקשורתית ואין שום סיכוי שהוא לא ידע על הפרשיות שקשורות בשמו של לאור, ואין שום סיכוי שהוא מכיר את יצחק לאור רק מהשירים שלו, שגם אני אוהבת אותם, ופעם הייתי קונה את ספרי השירה שלו, לפני שהרגשתי שאני לא רוצה יותר שום קשר אליו, למרות שהשירים שלו מאד יפים. אני לא מאמינה בהפרדה בין היוצר ליצירה שלו, ואם אני חושבת שאדם מסוים הוא יוצר מוכשר אבל בן-אדם נורא, אני מעדיפה לוותר על היצירה שלו, כי אני לא מסוגלת לקרוא שיר בלי לחשוב על המשורר, כי לקרוא מה שבן-אדם כותב זה כמו לדבר איתו, כמו להקשיב לו, ויש אנשים שאני פשוט לא רוצה להקשיב להם. בכל אופן עמינדב דיקמן, שהוא אדם מעורב ומקושר בחוגי הספרות ובחוגי עיתון הארץ, ללא ספק ידע היטב כיצד לאור פגע בנשים, ובכל זאת הוא החליט להעניק לו את הפרס, לכאורה רק על איכות השירה שלו, אבל אין כזה דבר שמעניקים לבן-אדם פרס רק על איכות היצירה שלו. פרס הוא לא ציון שצריך לשקף בדיוק את איכות היצירה ולא שום דבר אחר. פרס הוא ציון לשבח שמבטא הערכה כוללת לאדם ולפעילותו. למשל כשמעניקים לשחקנים ובמאים אוסקר, מבטאים בזה הערכה לא רק לעבודת המשחק או הבימוי, אלא גם לחשיבות של התפקיד או הסרט. לא יתנו אוסקר לשחקן ששיחק מצוין בסרט גרוע וחסר חשיבות, למרות ששחקן טוב יכול להצטיין גם בסרט גרוע. תמיד הפרס לשחקן או לבמאי משקף גם את הערכת האקדמיה לאיכות וחשיבות הסרט ולמסר האנושי והמוסרי שלו, או למסר הפוליטי שלו, שזה עלול גם לשקף אינטרס פוליטי שהוא לאו דוקא טהור, אבל בכל מקרה השיקול חורג מהערכה לאיכות המשחק או הבימוי, והדבר נכון תמיד לגבי פרסים. כאשר ועדת פרס נובל לספרות העניקה פרסים לאלכסנדר סולז'ניצין או לאורחן פאמוק, היה בכך גם מסר פוליטי רלוונטי מבחינת ועדת הפרס בנסיבות הזמן, ולא רק הערכה של איכות ספרותית. זה דבר שגם עמינדב דיקמן מבין אותו, ולכן ההחלטה שלו להעניק את הפרס ליצחק לאור איננה ואיננה יכולה להיות החלטה תמימה, זהו בהכרח ביטוי של תמיכה בלאור וביטוי של הערכה כוללת ללאור, הרבה מעבר להערכת שירתו, וזו אמירה מתריסה ואפילו פוגענית כלפי הנשים שהתלוננו נגדו, שעמינדב דיקמן רואה בהן את עפר הארץ לפני המשורר הגדול לאור. זהו בהכרח פרס לא רק לשירתו של לאור אלא גם לאישיות שלו, ובהחלט יש בהחלטה הזאת התייצבות מאחורי לאור גם בהקשר של הביקורת הציבורית על התנהגותו ומעשיו. לכן התגובות של הנשים כלפי ההחלטה הזו על הענקת הפרס אינן תגובות לא ראויות ולא רלוונטיות וכל הדברים הנוראים שעמיתיו של לאור בהארץ טוענים לגביהן, אלא הן תגובות לגמרי לעניין, הן אינן התרסה כנגד החלטה מקצועית טהורה, כפי שמנסים לטעון, אלא התרסה כנגד פרס שמצדו נועד מראש לבטל את התלונות על התנהגותו של לאור ולהמעיט בערכן, ולכן היא התרסה לגמרי צודקת, כנגד ניסיונו הבלתי ראוי של הפרופסור עמינדב דיקמן לרומם את יצחק לאור כאילו לא נפל כל פגם בהתנהגותו, ולהוסיף עלבון צורב על עלבונן של הנשים שבהן פגע ועלב.