ניחום אבלים א'
אני מצטערת על אחיך. קראתי עליו בעיתון.
סליחה שאנחנו ככה עומדות ברחוב.
(תמיד אנחנו עומדות ברחוב, מאז שיצאה לגימלאות).
הוא היה צעיר. גם מיכאל היה צעיר (לעומתה).
אבל מיכאל היה כבר בן שבעים ואחת.
מה אחי לא היה נותן כדי לחיות
עוד שש-עשרה שנים תמימות.
ניחום אבלים ב'
כן, עכשיו הכלב יותר רגוע. עכשיו אני איתו כל הזמן.
קודם הייתי נוסעת לאחי. הכלב היה נשאר כל היום לבדו.
אחי היה חולה מאד. ביולי הוא מת.
אני מאד מצטערת לשמוע, באמת.
עכשיו אני כבר לא נוסעת לשום מקום.
הכלב אוהב שאני נמצאת איתו בבית.
הוא יותר רגוע. אני כבר לא נוסעת.
כבר אין לי למי לנסוע.
אני מאד מצטערת לשמוע.
הזמן היה ארוך
בשער הגיא העמוס הזמן היה ארוך עד אין קץ.
מבעד לחלון ראיתי את גשר הרכבת שיושלם רק אחרי שאחי ימות.
הכלב חיכה לי בבית. אולי בכה. אולי רק שכב עצוב.
לא אכל. לא שתה.
כשהגעתי סופסוף הוא נהם ארוכות כאומר: ראי,
כבר החשיך ועדיין לא באת.
כל כך ארוכה היתה הדרך הביתה.
הכבשים, הפָּרוֹת, שבבוקר ראיתי רועות בגבעות הירוקות
כבר חזרו אל הדיר, אל הרפת.
אני לביתי עוד לא שבתי.
כמה התארך לי הזמן בדרכי חזרה לירושלים.
רק זמנו של אחי התקצר והלך.
כשקרבה השעה ארבע
כשקרבה השעה ארבע
הסתכלתי בשעון.
אחי אחז בידי.
אני צריכה לנסוע, אמרתי.
אני צריכה לנסוע,
אבל אבוא שוב בשבוע הבא.
הוא הביט בי בשתיקה
העיניים שלו היו עדיין מאד כחולות.
נישקתי אותו בלחי ובמצח.
הוא החזיק בידי חזק,
ביד שעוד יכול היה לאחוז בה חזק.
השנייה כבר היתה רפויה, אצבעות פתוחות
כך אמרו חז"ל שאדם עוזב את העולם.
אור
תכופות אני מתעוררת ברגע בו הלילה הופך ליום.
לרגע אפקח את עֵינַי בחושך
והנה אור
ויהי אור.
תכופות אני תמהה כמה חיוור החושך
וכמה גדול האור.
