התאבדות אינה מוצדקת ואינה מצדיקה

אתמול דיברו בתקשורת על שני מקרים של התאבדות, אחד של זוג קשישים שקודם הרגו את בנם שעל פי הדיווח היה חולה במחלה סופנית, ואחד, שזכה לתשומת לב מיוחדת, של איש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, אריאל רוניס, לאחר שפוסט בפייסבוק של אשה שטענה שיחסו אליה היה גזעני עקב היותה שחורת-עור, זכה לאלפי קוראים ולתגובות קשות כלפיו ואף הגיע לתקשורת. מגמת הדיווח היתה לצייר את תלונתה של האשה וגם אותה כמי שגרמה לרוניס עוול נורא, ואפילו כמי שגרמה למותו. האשה עצמה התנצלה והביעה את צערה על כך שבכלל פירסמה את דבריה. לרוניס, שעבד בעבר בשב"כ, יש גם חברים רמי דרג, ביניהם ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שאמר בין השאר: "אין תואר היכול לפגוע באדם כמוהו יותר מאשר גזען".

אין לי חשבון בפייסבוק וכל מה שאני יודעת על הפרשה הוא משידורי החדשות בטלויזיה ומן העיתונות, אני מאמינה לדיווחים שההתקפות על גרוניס בפייסבוק היו מאד קשות, ואולי בלתי מוצדקות, אולי אפילו תלונתה של האשה היתה בלתי מוצדקת, יכול להיות שרק היה נדמה לה שלא נהגו בה בצדק ושהיפלו אותה בגלל צבע עורה, ועדיין אני חושבת שזכותה המלאה היתה להרגיש כפי שהרגישה וגם לכתוב על כך בפייסבוק ולבקש שיתופים, ואני גם חושבת שלרוניס לא היתה שום זכות להתאבד ולהאשים אותה במותו. אנשים מתייחסים למי שמתאבד כאילו הוא מסכן וזקוק לרחמים, ולפעמים זה נכון, אבל לא במקרה הזה. התאבדות היא רצח של עצמך שלא פעם מתלוה לרצח או מחליפה רצח של אדם אחר, ובמקרה זה אני מאמינה שרוניס ביקש במעשהו לרצוח את המתלוננת על ידי רצח עצמו, וגם לרצוח את זכותם של אנשים להתלונן על היחס שאזרחים מקבלים במשרדי הממשלה, שלא פעם הוא בלתי ראוי ופוגעני. בפוסט שרוניס כתב על "אותה אישה" לפני התאבדותו, כפי שקראתיו בעיתון "ישראל היום", הוא לא הכחיש את העובדה שסירב להיענות לתחנוניה של האישה, שבאה למשרד הפנים עם שלושה ילדים קטנים מאד, אחת מהם תינוקת, ושדיבר אליה בגסות ונזף בה בסגנון שאופייני לפקידים ישראלים כשהם מדברים לנזקקים לשירותיהם, כאילו היא זו שצריכה להתנהג יפה כדי לזכות לשירות שהיא זקוקה לו, ולא כמי שאמור לתת שירות לציבור וחייב לתת לציבור דין וחשבון על טיב השירות שהוא נותן. לא פעם ישבתי שעות במשרד הפנים – אמנם בסניפו הירושלמי ולא התל-אביבי - כשסביבי אמהות עם ילדים רכים ותינוקות בוכים שחיכו במשך שעות לשירות. אני יכולה להעיד על עצמי שגם כאשה מבוגרת שיושבת מן הצד, חשתי לא פעם שאני כמעט יוצאת מדעתי, וכל זה עבור שירות פשוט  אך הכרחי של החלפת תעודת זהות וכיו"ב, שבשבילו נדרשתי להמתין למעלה משלוש שעות באולם שהצטופפו בו מאות אנשים ללא מקומות ישיבה לכולם, וכפי שחשתי אני לפחות, ללא די חמצן לכולם לנשום. שירות ציבורי איננו מעשה חסד שהמדינה עושה עם אזרחיה ותושביה, אלא חובה של המדינה ופקידיה לאזרחים, ולאנשים יש זכות להתלונן אם השירות לדעתם איננו מתחשב ומפלה. האשה בוודאי היתה מרגישה אחרת לגמרי אילו דיבר אליה רוניס בכבוד וניסה להבין את מצוקתה, במקום לנזוף בה כאילו היתה ילדה שהוא אחראי על חינוכה. גם אם מבקש שירות צועק ומתלונן שלא בצדק, הפקיד הוא זה שצריך להתנהג לפנים משורת הדין ולנסות לפתור את הבעיה מתוך כבוד למבקש השירות, ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בפקיד בכיר, ובוודאי כשעומדת מולו אם עם שלושה ילדים רכים.

מאד לא נעים שמגנים אותך ברשת ובתקשורת, אבל כמי שזכתה לכינויים "נאצית", "חולת-נפש", "פרנואידית", ועוד ועוד, כולם בשל ביקורת שמתחתי בעל-פה ובתקשורת וברשת על האנטישמיות הרווחת בגרמניה, אני מרשה לעצמי לטעון שגינויים ברשת ובתקשורת אינם בשום אופן סיבה להתאבד ולהאשים בהתאבדות את המגנים. תגובתו של רוניס מלכתחילה כלפי המתלוננת, כפי שהעיד בפוסט שלו, היתה ש"איננו מוכן" לשמוע ממנה האשמות בגזענות. מה פירוש "איננו מוכן?" האם לא היתה לה זכות לחוש שמפלים אותה בשל צבע עורה וגם להתלונן על כך? ונניח שטעתה וחשבה שנהגו בה בגזענות שלא בצדק, האם לא היתה זו חובתו של רוניס להסביר לה שאין רצון להפלות אותה, ואולי בכל זאת לקבל אותה מיד – סופסוף מדובר באשה עם שלושה ילדים רכים, אחת מהן תינוקת, סיבה טובה מאד לבקש לוותר לה על התורים הבלתי נסבלים במשרד הפנים, האם כל כך בלתי סביר היה מצדה לחשוב, שלו היתה לבנת עור, וישראלית מלידה, היו נוהגים בה טוב יותר? האם העובדה שרוניס התאבד מחייבת אותנו לקבל את עמדתו ולחשוב בהכרח שצדק? אינני חושבת כך.

אכן אין מקובל לגנות את המתים, אבל במקרה זה, שאדם מתאבד ומאשים אחר במותו, אני מעדיפה להגן על האשה האלמונית שחשה שיחסו כלפיה היה פוגעני ומפלה. מה גם שלרוניס יש חברים רבי עוצמה, כמו ראש השב"כ לשעבר, שמגינים עליו, ומעידים עליו, ששירת עשרים שנה בשב"כ, שהיה "אוהב אדם". אני לצערי אינני מאמינה ש"אוהב אדם" מסוגל לשרת בשב"כ אפילו שנה, כל שכן עשרים שנה, ובוודאי שאינני מאמינה שאוהבי אדם יכולים להגיע לתפקידים בכירים בשב"כ,  גם אם יש במאי קולנוע שמספקים להם, כולל מי מביניהם שהורה לרצוח מחבלים שבויים, במה בינלאומית לטהר וליפות את עצמם. השב"כ איננו אירגון שערכיו ומעשיו מבטאים אהבת אדם והתנגדות לגזענות. ייתכן שהשב"כ הוא אירגון הכרחי ושאנשים כמוני שנוסעים באוטובוסים וקונים בשוק חייבים את חייהם גם לפעילותם הלא-מוסרית של אנשי השב"כ, אבל להתחסד ולתאר איש שב"כ כמי שלא יעלה על הדעת לחשוד בו בגזענות, יכול היה להיות מגוחך לולא היה זה כל כך עצוב.

התאבדות היא רצח, גם אם הרצח הוא של עצמך, בוודאי אם הרצח הוא של בנך הסובל ממחלה, גם אם הוא עתיד ממילא למות. אינני מוכנה להתייחס בסלחנות לאנשים חופשיים שמתאבדים מרצונם, בוודאי לא לאלה שהורגים קודם לכן אחרים. העובדה שחולה הוא סופני ושקשה לצפות ביסוריו איננה מעניקה לאיש זכות להרוג אותו. זה איננו רצח מתוך רחמים אלא מתוך תוקפנות. מעשה של רצח, וגם מעשה של התאבדות, הם מעשים של תוקפנות, הם אינם נעשים מתוך רצון להרעיף חסד, אלא מתוך רצון לפגוע, לנקום, או לפחות לחסוך סבל מעצמך. רבים מאיתנו יעמדו במהלך חייהם חודשים ושנים ליד מיטתם של חולים אנושים. מותר לנו רק לאחוז בידם, ללטף ולנחם אותם. אסור לנו לרצוח אותם ולתרץ זאת ברחמים.

רצח הוא רצח הוא רצח, וגם התאבדות היא רצח. אנשים נוטים לרחם על מתאבדים כי הם כבר מתים, אבל גם אם לכל אדם יש זכות לרחמים, אי אפשר להצדיק את כל מעשיהם של המתאבדים רק משום שהתאבדו, ואי אפשר לתת הנחות למי שרוצחים את עצמם, בוודאי לא למי שרוצחים גם אחרים.