ישנה מפני חדשה תוציאו

בשבוע שעבר קראתי במוסף השבוע של "הארץ" בעיקר את הראיון של דליה קרפל עם עוזי אורנן לרגל הוצאת אוטוביוגרפיה שלו, והוא דיבר נגד הדת היהודית, ושוב ושוב חזר על כך שהיהדות גזענית ומפלה נשים. ואני שוב חשבתי על התיאוריה והחיים, כי שוב דליה קרפל כתבה על כך שהתאהב בסטודנטית שהיתה צעירה ממנו בשלושים שנה והתגרש מאשתו ונשא לאשה את תלמידתו הצעירה, שמאז הפכה לחוקרת בזכות עצמה, מה שידעתי כבר מכתבה קודמת, כשהוציא ספר אחר – הוא עשה ספרים הרבה. הוא סיפר שעבר דברים קשים בנישואיו הראשונים, ונולד לו בן מפגר, שנמצא במוסד, והוא מבקר אותו לעתים רחוקות. ואני חשבתי כל הזמן על אשתו הזקנה, אשת נעוריו, שעזב למען תלמידתו הצעירה, ואם עודנה בחיים הרי היא הולכת תדיר לבקר את בנה המפגר – לאמהות הילדים קרובים יותר, כך זה אצל החיות, ומדוע יהיה הדבר שונה אצל האנשים – האם אנחנו איננו חיות? והרי רק העופות נאמנים לבני זוגם הראשונים. הזכרים היונקים אינם נאמנים, לא לנקבות ולא לצאצאים, אפילו בינקותם אינם דואגים להם, אלא האם לבדה. והלא האנשים הם יונקים ככל היונקים. ואיזה מעמד יכול להיות לנשים אם הגברים עוזבים אותן ולוקחים להם נשים צעירות, כאילו החליפו חפץ ישן בחדש ממנו. והרי אין מחליפים חבר ישן בחבר חדש ממנו, רק אשה מחליפים בצעירה ממנה, כי האשה כמוה כחפץ, החדשה טובה מן הישנה, והאם יכולות הנשים שמחליפים אותן בצעירות מהן לחוש כבני אדם? האם אינן נידונות לחוש ככלי אין-חפץ-בו, עבר זמנן בטל קורבנן, פשוטו כמשמעו – שוב אין הבעל זוכר דבר מכל שעשו למענו במיטב שנות חייהן, מה סבלו ומה הקריבו למענו. ומה ערך לדבריו של אדם על מעמדן של נשים, אם הוא מחליף את אשתו הזקנה בתלמידתו הצעירה? ומה ערך לתלמידתו הצעירה? האם יקדם מרצה תלמידה שאיננה נושאת חן בעיניו, שאיננה מושכת? האם יש לנשים בכלל סיכוי להיקלט ולהתקדם באקדמיה בזכות עצמן? בזכות כישרונן?

אפילו לא ידעתי אם ברצוני לכתוב על כך, ואז התפרסם ב"הארץ" מאמרו של הפרופ' גבי הרמן, שקרא שלא לאסור על יחסי מין בין מרצים לתלמידותיהם ולא להגביל את האהבה – לא למדתי אצלו אבל אני מכירה אותו היכרות קלושה מן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית שלמדתי בו הרבה שנים לפני שהתרחקתי ממנו הרחק ככל האפשר, והיה זה מורה אחר שאמר לי שיש לי ילדות לטפל בהן ומה כבר אעשה, ואכן היו לי שתי בנות שברוב ימי ילדותן ונעוריהן גידלתי אותן לבדי, ובכל זאת רציתי מאד ללמוד והתאמצתי מאד ללמוד, וגם הצלחתי ללמוד לא מעט, אחד הדברים שהצלחתי ללמוד הוא שהאקדמיה מקדשת את הכסף והכוח הרבה יותר מאשר את הרוח או אפילו את המוח, שבכך איננה שונה משאר החברה, והיא עוד מימסד גברי שמרני כמו רוב המימסדים בחברה, שנלחם בכל מחיר לשמר את אופיו הגברי השמרני, ולעולם לא אוכל להשתייך אליו ובוודאי שלעולם לא אוכל להרגיש בו שייכת, כי ביסודי אני אמא ובכל מהותי אני אמא, והאקדמיה איננה מקום שמוקיר את האמהות, ומי שאיננו מוקיר את האמהות איננו מוקיר נשים, גם אם הוא מדבר גבוהה גבוהה נגד אפלייתן, ומי שעוזב את אשתו הזקנה למען תלמידתו הצעירה איננו מוקיר נשים, לא את האמהות ולא את המלומדות, שאת נשיותן הצעירה הוא רואה בהן ולא את תלמודן, ומי שמייפה את תאוותם של המורים הזקנים לתלמידותיהם הצעירות איננו מוקיר את הנשים – תמיד אלה כמובן המורים הגברים שממילא הם הרוב המכריע, שמהללים את הייצר שמעוררות בהם נשים צעירות - הרי איש איננו מתכוון שמרצות מבוגרות, במידה שבכלל יש כאלו, יחזרו אחר תלמידיהן הצעירים מהן בעשרות שנים, כי תמיד מקפידים הקושרים כתרים לחירות האהבה, לקדש את הסדר החברתי הישן ביותר. ואני כשכיסיתי את גופי היטב בשמלות ואת שערי במטפחות כבר לא ראו אותי בכלל ולא הייתי קיימת בכלל, וכבר לא ראו בי דבר, ואמרתי שלחקור אני חייבת ולכתוב אני חייבת, אבל אכתוב למי שיש להם עיניים לקרוא ולמי שיש להם אוזניים לשמוע, ואלה שעיוורים לראותני וחרשים לשומעני מוטב שארחק מהם ככל שאפשר. עכשיו כה רבים מהם כבר אינם בין החיים, וזה איננו מקרב, רק מרחיק אותי עוד יותר. יש מי שאומרים שכעת הזמנים טובים יותר, ואני מקוה שנכון הדבר, אבל בשבילי זה כבר הרבה יותר מדי מאוחר.

גם מאמרו של גבי הרמן, כמו מאמר מזמן אחר, קשה להאמין שעכשיו נכתב, ואין נחמה בכך שגם הוא כבר אדם זקן וחינוכו בזמנים אחרים. בחוג להיסטוריה בירושלים היתה פרופסורית אחת בימי לימודי הרחוקים וגם כיום פרופסורית אחת, אולי בדוחק שתיים, אם כוללים בחוג להיסטוריה גם את החוג ללימודים קלסיים שבו מלמד גבי הרמן. והנשים שנאלצות כמוני לשאת איתן את תינוקותיהן לאוניברסיטה, האם גם היום אומרים להן המרצים שיש להן ילדים לטפל בהן, וחידושים אקדמיים לא מהן יבואו, וכך בשם החידוש והחירות מקדשים את הישן והמגביל? ומה ערך לציונים שנותנים מרצים לתלמידותיהם, אם מתוך תאוותם, או מתוך נקמתם, או מתוך שאט-נפשם הם נותנים אותם? האם קיבלתי אי פעם את הציון, או היחס, או השכר הראוי לעבודתי? איזו שאלה רטורית. האם באמת דברים משתנים? האם יזכו בנותי לחיות בעולם שונה מזה שחוויתי כל חיי? מאד מאד הייתי רוצה להאמין.