יום חמישי, 7 במאי 2015

גינתר גראס תוקף את אדורנו



לאחר מותו של גינתר גראס ב-13 באפריל האחרון, מלאה העיתונות הגרמנית הספדים עליו, ביניהם של הסופר הגרמני מרטין ולזר, שהזכיר עימות בינו לגראס בשנת 1965, בעקבות השיר "לשונו של אדורנו", שפירסם גראס באוגוסט 1965 בכתב העת המכובד לספרות Akzente, שיר שפתח את גיליון 4/1965 של כתב העת. השיר הוא התקפה פרועה וגסה על תיאודור אדורנו, שסיבתה איננה ברורה, אבל אופיו האלים של השיר בסגנון שירים עממיים גרמניים, ותוכן האלימות הרומז לסירוס או מילה, מצביע על הרקע האנטישמי-נאצי לכתיבתו של גראס, שאיפיין גם את השיר "מה שחייב להיאמר" שפירסם באפריל 2012. השיר "לשונו של אדורנו" קדם בארבע שנים לעימות הידוע בין אדורנו לסטודנטים, עקב התנגדותו לאלימות מצד הסטודנטים המפגינים מן השמאל, שקודם לכן נחשבו לתלמידיו. העימותים הקשים בין אדורנו לסטודנטים, והתקפותיהם האישיות עליו, שהביאוהו להפסיק את הרצאותיו, נחשבים כגורם למותו בטרם עת מהתקף לב באוגוסט 1969, אבל מסתבר שגראס הקדים את הסטודנטים, וששירו עתיר המוטיבים הנאצים "מה שחייב להיאמר" מאפריל 2012, לא היה הראשון מסוג זה.

לשונו של אדורנו

הוא ישב בחדר המחומם
אדורנו יפה הלשון
ושיחק בלשונו היפה.

קַצָּבים עלו במדרגות,
הם תמיד עלו במדרגות,
הלכו וקרבו הקצבים.

אדורנו נטל את מראת הכיס
מראת הכיס העגולה הנקייה
ושיקף את לשונו היפה.

אבל הקצבים לא נקשו
הם פתחו בסכיניהם
את דלתו של אדורנו, ולא נקשו.

אדורנו היה לגמרי לבד
לגמרי לבד עם לשונו
שתרה אחר מלה, נייר.

כשהקצבים עזבו את הבית
הם נשאו עמם במדרגות
את הלשון היפה לביתם.

הרבה אחרי שלשונו של אדורנו
נקצצה, באה לשון לבנה,
ביקשה את הלשון היפה.

מאוחר מדי.


   Er saß in dem geheizten Zimmer
     Adorno mit der schönen Zunge
     und spielte mit der schönen Zunge.

     Da kamen Metzger über Treppen,
     die stiegen regelmäßig Treppen,
     und immer näher kamen Metzger.

     Es nahm Adorno seinen runden
     geputzten runden Taschenspiegel
     und spiegelte die schöne Zunge.

     Die Metzger aber klopften nicht.
     Sie öffneten mit ihren Messern
     Adornos Tür und klopften nicht.

     Grad war Adorno ganz alleine,
     mit seiner Zunge ganz alleine,
     es lauerte auf?s Wort, Papier.

     Als Metzger über Treppenstufen
     das Haus verließen, trugen sie
     die schöne Zunge in ihr Haus.

     Viel später, als Adornos Zunge
     verschnitten, kam belegte Zunge,
     verlangte nach der schönen Zunge, -

     zu spät."(26)

הסופר מרטין ולזר, בעצמו אדם שהתבטא לא פעם התבטאויות אנטישמיות קשות, הגיב במקרה זה תגובה הולמת לשירו של גראס בשיר משלו, שהתפרסם ב-17 בספטמבר 1965 בשבועון "די צייט", ואני מתרגמת אותו כאן:

מרטין ולזר:
על השימוש בקצבים בשירים
בשם הקצבים אני מבקש מהמשוררים,
שלא לפגוע בקצבים באמצעות שירים.
כן, אני יודע, השירה צריכה קצבים,
סכינים, ריח דם, לצורך דוגמה.
אבל מה אם הקצב קורא לעת ערב?
בלילה גורם הנאון לדם להחוויר,
גורם לקצב להחוויר, לקצב שבלילה עודנו שוחט,
כדי שבשעת צהריים לשונות, כבדים, כליות,
נחרוז יפה על לשוננו.
אבל מה אם הקצב קורא לעת ערב?
האין המשוררים מתהללים בכך
שתאבונם מהלך על קביים?
ללא קצבים-עמיתים סוציאל-דמוקרטים
היו לשונות האמנים שרות רק ירקות.
ובכן מה, אם קצב קורא לעת ערב,
מה שמשורר שורר בגסות על קצבים?
באמת אתה מתכוון אליי? ישאל הקצב,
אני שוחט בשבילך בלילה, ואתה
מניח לי להיקרע לגזרים על לשונך היפה בגינוי כללי.
מדוע?
מפני שאני שוחט?
אני שוחט בשבילך, חבר,
בשביל מי אתה שוחט?