יום רביעי, 30 במרץ 2016

סיפור על כלבים ועל אנשים



בהתחלה ניסיתי לגרש אותה, אבל לא הצלחתי בזה. בכל לילה, כשיצאתי לטיול עם אושר, היא צצה פתאם ורצה סביבנו במעגלים. מדי פעם היא קפצה לכביש ורצה בין המכוניות. בהתחלה היא שיגעה אותי לגמרי וחשבתי שאצא מדעתי. פעם אושר ברח לי אחריה ושניהם רצו בכביש ויצאה לי הנשמה עד שתפסתי אותו.
עם הזמן אושר נהיה קצת אדיש אליה וגם הבנתי שלסלק אותה אי אפשר, אז טיילתי עם אושר, החזקתי אותו חזק ברצועה בשתי הידיים, והיא רצה מסביבנו במעגלים כל הדרך, וכשעלינו הביתה היא נכנסה לגינה שלנו ורצה אל מאחורי הבניין. מרוב שהיא רדפה אחרינו אנשים חשבו שהיא הכלבה שלי, ואמרתי להם מה פתאם, אושר לגמרי מספיק לי, והם צחקו.
תמיד כשראתה אותנו היה לה מבט מאושר, כאילו חייכה. עם הזמן קיבלה ביטחון והחלה לקפוץ עליי. זה קצת עיצבן אותי, אבל לא ידעתי מה לעשות איתה. במוצאי שבת היא קפצה עלי ונתנה לי מכה עם השיניים בברך, כמו שכלבי המנוח קאיקאי היה עושה לפעמים. בבית ראיתי שהיא שרטה לי את הברך שריטה קטנטנה. לא ירד לי דם. בכל זאת נהייתי קצת עצבנית. היא היתה כלבה שמשוטטת תמיד לבד ברחוב, כלבה ללא קולר ורצועה, היה נדמה לי שהיא שייכת למישהו, אבל לא היתה לכך שום הוכחה.
ביום ראשון בבוקר הלכתי למשרד הבריאות והרופא אמר שאם לא יתפסו את הכלבה ויכניסו אותה להסגר אצטרך לקבל חיסון נגד כלבת, שאלה ארבע זריקות במשך שבועיים, וזה יהיה טוב לעשר שנים. ממש לא רציתי לקבל זריקות נגד כלבת.
התקשרתי לשירות הווטרינרי ואמרו לי שיחזרו אליי ולא חזרו ואז התקשרתי שוב ואמרו לי לצלצל אליהם כשאראה את הכלבה, כי אין טעם שהם יבואו אם היא איננה. שאלתי אותם למה הם לא עוזרים לי ומשאירים אותי לתפוס אותה לבד אבל הם לא הסכימו לבוא ולעזור לי לחפש אותה.
בצהרים יצאתי עם אושר ואמרתי לכולם שאם הם יראו אותה שיתקשרו אלי. השכנה הזקנה שמדברת גרמנית אמרה לי שהיא ראתה אותה שני בתים מאיתנו. גם ע. אמר שהוא ראה כלב כזה יושב ליד האמריקאים שני בניינים ממני, אבל האשה האמריקאית אמרה שהיא לא מכירה שום כלבה. ע. גם שאל אותי איך אני יודעת שזאת כלבה ולא היה לי נעים להגיד לו איך מבדילים בין כלב לכלבה. האמת שאפשר היה להתבלבל, כי הכלבה כל כך העריצה את אושר, שכשהוא היה משתין, היא היתה נעמדת מאחוריו ומנסה גם להרים רגל. זה היה מצחיק נורא.
ברחוב פגשתי את א. שיש לה כלבה קטנטנה שגם היא אוהבת את אושר מאד. פעם א. סיפרה לי שהיא רדפה אחרי הכלבה המשוטטת עם קופסת טונה וניסתה לתפוס אותה, אבל הכלבה ברחה ממנה. היא התפלאה שאחרינו היא דווקא רודפת ולא בורחת מאיתנו.
אמרתי לא. שהכלבה פגעה בי בשיניים ושצריך להכניס אותה להסגר כדי שלא אצטרך לקבל זריקות נגד כלבת, וא. פרצה בבכי ואמרה: אבל הם יהרגו אותה. היא התכוונה לשירות הווטרינרי, שאם הם יתפסו את הכלבה הם יהרגו אותה. אמרתי לה שכרגע אני חושבת על עצמי ואין לי כוח עכשיו לחשוב על הכלבה, והיא בכתה ביתר שאת, ואמרה שאפשר למצוא פיתרון שטוב לכולם. היא אמרה שהיא היתה רוצה לחפש לה משפחה, "אבל אני לא מצליחה לתפוס אותה", היא התייפחה. אמרתי לה שאם היא רוצה אני אגיד לשירות הווטרינרי שיתנו לה לאמץ את הכלבה. אני לא יכולה לאמץ אותה, היא ייבבה, אבל אם הייתי מצליחה לתפוס אותה, הייתי מחפשת לה משפחה. אמרתי לה שתעזוב אותי. הייתי מאד מעוצבנת, במיוחד אחרי שדיברתי עם בעליה של עוד כלבה והבנתי שאותם אנשים שביקשתי מהם לעזור לי לחפש את הכלבה, עלולים גם להזהיר את הבעלים שלה, אם יש לה כאלה, שיחזיק אותה בבית ואז אני לא אוכל לתפוס אותה. באמת באותו ערב לא ראיתי אותה בכלל, וחשבתי שאולי מחביאים אותה ממני. הייתי מאד עצבנית ונפלתי על המדרגות של הגינה שבין תיאטרון ירושלים ללשכת עורכי הדין, קיבלתי מכה ושרטתי גם את הברך השנייה.
אבל ביום שני בערב הכלבה הופיעה מיד כשיצאנו ומיד החלה לרוץ סביבנו במעגלים. רציתי לחזור אחורה ולבקש ממישהו בבתי הקפה שבצומת עזה והאר"י להתקשר עבורי לעירייה, אבל אושר משך אותי בכח קדימה. החלטתי ללכת לבית הנשיא ולבקש מהמאבטח בכניסה להתקשר בשבילי לעירייה, אבל הוא אמר שהם לא יבואו בלילה ולא רצה להתקשר לעירייה. אז הלכתי לבית האבות שליד מוזיאון האיסלם ופקיד הקבלה אמר לי שאני אלך הביתה בשקט ושהכלבה לא תעשה לי שום רע. אולי הייתי צריכה ללכת לבית ראש הממשלה שאולי שם המאבטחים יותר מבינים עניין, אבל כבר הלכתי יותר מדי לכיוון השני, ובסוף חזרנו לגינה, ואושר שכב על הגב והכלבה הקטנה קיפצה מעליו, והם היו כל כך חמודים. אולי מרוב עייפות ויאוש הרגשתי שכבר לא אכפת כלום, ושבטוח הכלבה בריאה ולא נשקפת לי שום סכנה, ואני לא אלך לקבל זריקות נגד כלבת. עליתי עם אושר הביתה והלכתי לישון.
ביום שלישי ברבע לשבע בבוקר העיר אותי צילצול הטלפון מהשירות הווטרינרי, והווטרינר צעק עליי איפה אני ואמר שהם חיפשו אותי אבל ידעתי היטב שהם אף פעם לא צילצלו אליי, ובכלל ביומיים שבהם היו אמורים לתפוס את הכלבה הטלפון שלי דמם. הוא שאל אם מצאתי את הבעלים של הכלבה ואמרתי לו שלא, אבל שראיתי אותה אתמול בערב והיא נראתה בריאה ומאושרת והוא צעק עלי על סמך מה אני אומרת שהיא בריאה ושוב צעק שאתקשר אליהם אם אראה אותה. הנחתי את השפופרת והתחלתי נורא לכעוס. רציתי להתקשר אליו ולצעוק עליו בחזרה אבל לא היה לי כוח לזה. חשבתי שאם יתקשר אליי שוב אומר לו שאני לא עובדת אצלו, שהוא זה שצריך לתפוס אותה, ואין לו שום זכות לצעוק עלי. אחר כך חשבתי שהוא יודע שהוא זה שצריך לתפוס אותה, ובדיוק בגלל זה הוא צעק עלי, ולא היה לי חשק לשמוע ממנו יותר וכעסתי עליו כל היום. אפילו קיויתי שלא אראה את הכלבה ולא אצטרך להתקשר אליו.
בטיול הבוקר עבר לידי י. ובעודו מדבר בטלפון הנייד נופף לי לשלום וצעק לי מה עם הכלב, אבל לפני שהספקתי לענות לו הוא המשיך בדרכו ונעלם מעבר לפינה.
ביום שלישי בערב שוב הופיעה הכלבה כשהייתי עם אושר בגינה. הפעם היתה שם למזלי גם בחורה שנתנה לי להשתמש בטלפון הנייד שלה. התקשרתי לעירייה ובאמת תוך חצי שעה הגיע מישהו מהשירות הווטרינרי, ומיד כשיצא מהרכב הוא אמר שיהיה מאד קשה לתפוס את הכלבה הזאת, כי היא כבר מכירה אותם. באמת הכלבה ברחה לו והתחבאה. התחננתי שהוא יישאר עוד קצת כי היא בוודאי תחזור לשחק עם אושר, אבל הוא אמר שמאד קשה לתפוס את הכלבה הזאת ושאני צריכה להכניס אותה למקום סגור. שאלתי אותו איך אני יכולה להצליח בזה אם הם לא מצליחים, והוא משך בכתפיו ונסע.
נכנסתי עם אושר והכלבה לחצר של השכנים שמוקפת גדר סורגים וביקשתי מהשכנה להתקשר לשירות הווטרינרי והיא אמרה שהיא תתקשר וסגרה את הדלת. חיכיתי שהיא תצא אליי אבל הדלת נשארה סגורה. השעה כבר היתה מאד מאוחרת. בסוף נמאס לי ויצאתי מהחצר שלהם עם אושר וגם הכלבה יצאה מבין הסורגים. ואז חשבתי שאולי הכלבה תבוא אחרינו הביתה, וזה באמת מה שקרה. היא עלתה אליי הביתה ותחילה התחבאה תחת שולחן הכתיבה, כמו שאושר נהג לעשות כשהיה גור קטן. אחר כך היא יצאה וטיפסה על קרש הגיהוץ וישבה באמצעו, על ערימה של כביסה נקייה. התקשרתי לשירות הווטרינרי והאיש שהיה קודם בגינה הגיע מאד מהר והכלבה היתה במטבח, אז סגרתי אותה שם, והוא נכנס למטבח ותפס אותה במרפסת המטבח. הוא הוציא אותה אחוזה במוט ומבועתת, ולפני שהוא הלך אמרתי לו שאם היא בריאה ואין לה בעלים אני אקח אותה, והוא אמר שהוא ירשום אותי בתור מאמצת. ידעתי שיהיה קשה מאד לחנך אותה, אבל פחדתי שאולי א. צודקת ואם לא יהיה לה אף אחד פשוט יהרגו אותה.
חשבתי שאקרא לה לוֹלִיפּוֹפּ, because she is a lolly and because she always pops up. השם נראה לי ממש תפור עליה, כאילו נולדה איתו. וחשבתי שאקנה לה קערות קטנות לאוכל ומים ורצועה קטנה וקולר קטן, אולי בצבע אדום. ולרגעים פחדתי איך אסתדר איתה ועם אושר ביחד, כי הוא כזה גדול, והיא כזאת קטנה, ומה אעשה אם היא תטפס בבית על כל דבר ותעשה בלגן, כפי שטיפסה על קרש הגיהוץ והתיישבה באמצעו על ערימת הכביסה. אצטרך להיות מאד נוקשה איתה ולחנך אותה בעל כורחה.
אבל בבוקר הווטרינר התקשר, לא זה שצעק עלי, אחד אחר, חמוד, ואמר לי שהיא בריאה, מה שכבר הבנתי בעצמי, ושיש לה בעלים בצפון, באיזור העמקים, ושהיא חוזרת אליהם. חשבתי שבגלל זה היא רצה באמצע הכביש, בגלל שהיא באה מאיזור כפרי, ולא ידעה איך להתנהג בעיר. פתאם נזכרתי באנשים שפעם עצרו אותי כשטיילתי עם אושר ושאלו אם ראיתי כלבה לבנה. אמרתי שלא, אבל שבטח היא תחזור אליהם בעצמה, ואז הם אמרו לי שהם באו לירושלים מחוץ לעיר ושהכלבה ברחה להם ושלכן הם מודאגים מאד, ואולי אלה היו הבעלים שלה, אבל לא הצלחתי לזכור מתי פגשתי אותם ואם זה בכלל הגיוני. הרגשתי הקלה שאני לא אצטרך לאמץ אותה ולחפש לה משפחה או לטפל בה בעצמי, אבל גם קצת צער שלא אראה אותה יותר ובטח גם אושר יצטער שהיא לא תבוא יותר לקפוץ עליו ולשחק איתו. אמרתי לווטרינר שאם משהו לא יסתדר שיחזרו אליי, והוא אמר אם משהו לא יסתדר נחזור אלייך, אבל זאת כבר היתה סתם אמירה. מאוחר יותר נזכרתי ששכחתי לשאול את הווטרינר מה שמה, איך קראו לה הבעלים שלה, אבל התביישתי להתקשר ולשאול אותו כזאת שאלה. בראש המשכתי לקרוא לה לוליפופ, וככה אני אזכור אותה.

יום שני, 28 במרץ 2016

אליס מונרו / הנערה הקבצנית



עכשיו סיימתי לקרוא את "הנערה הקבצנית"  The Beggar Maid של אליס מונרו, שנושא את כותרת המישנה "סיפורים על פלו ורוז", אבל הוא בעצם רומן, הרומן הכי שלם שאליס מונרו כתבה, ומוזר לי שמתייחסים אליה כאל סופרת שכתבה רק רומן אחד, "חיי ילדות ונשים", שגם עליו אליס מונרו אמרה תמיד שהוא לא רומן אלא קובץ סיפורים על אותם אנשים, ואולי היא התכוונה שכך יתייחסו גם ל"נערה הקבצנית", כאל קובץ סיפורים על פלו ורוז, ולא כאל רומן, אבל אי אפשר לכתוב ברצינות על הקובץ הזה ולהעמיד פנים שאין כאן רומן שלם, כי פשוט יש. גם אין כאן שתי דמויות שוות בערכן, כי הגיבורה היא רוז, שהרומן מתאר די ברציפות את חייה מאז שהיתה ילדה בפרבר עוני עלוב במיוחד של עיירה עלובה לכשעצמה, ובשונה מ"חיי ילדות ונשים" שמסתיים כשהגיבורה מגיעה לבגרות, "הנערה הקבצנית" מתאר את חייה של רוז גם כאשה מבוגרת, את נישואיה הבעייתיים לבן העשירים פטריק שהכירה בקולג' וכדי להינשא עזבו שניהם את לימודיהם, דבר שלא היטיב עמהם, את גירושיה מפטריק לאחר עשור ואת ניסיונותיה לטפח קריירה עצמאית משלה, שמרחיקים אותה לא רק מבעלה לשעבר אלא גם מבתה היחידה, סיפורים שמזכירים מכמה בחינות את דמותה של ג'ולייט בשלושה סיפורים בקובץ "בריחה", ולמרות שהקובץ "בריחה" התפרסם שנים רבות אחרי "הנערה הקבצנית", נדמה ששלושת הסיפורים על ג'ולייט שפוגשים את הגיבורה בשלוש נקודות שונות: היכרות והתאהבות, ביקור אצל הוריה עם בתה התינוקת, והיעלמות בתה לאחר שהגיעה לבגרות. הם גירסה מוקדמת ל"נערה הקבצנית", וכולם מבוססים על חייה של מונרו עצמה. אבל הסיפורים על ג'ולייט מנסים להתרחק יותר מחייה האמיתיים של אליס מונרו: התאהבות בין נערה לגבר מבוגר ונשוי שמתאלמן, זוגיות ללא נישואים שיוצרת קרע בינה להוריה, מות בעלה והקרע בינה לבין בתה, שכמו משכפל את הקרע בינה לבין הוריה ומחמיר אותו לכלל ניתוק גמור. לשלושת הסיפורים קראה מונרו "סיכוי", "בקרוב", ו"שתיקה", שמות שהקשר שלהם לסיפורים איננו ברור מאליו, והם מביעים את התקוה ואת חידלונה, התקוה לאהבה שעבורה מוותרים בקלות על כל השאר, רק כדי לוותר בסופו של דבר על האהבה. כמו מונרו עצמה וכמו רוז שהיא "הנערה הקבצנית", נעה גם ג'ולייט בין ילדות ונעורים בסביבה הכפרית של אונטריו, שבה גדלה מונרו, לבין החוף המערבי של קנדה, משם מגיעים הגברים, המאהבים, הבעלים, ההפכים הגמורים של גיבורותיה האינטלקטואליות בנות –העניים, והתנועה בין ונקובר לטורונטו וסביבתן, על ההבדלים הגיאוגרפיים, האקלימיים והאנושיים ביניהן, ממלאת תפקיד מרכזי בסיפורים. מונרו תמיד מודעת מאד לנוף הפיזי והאנושי של חייה וכתיבתה, ולאופן שבו מטביעים הנוף והאקלים את חותמם על האנשים .
דמותה של פלו, אמה החורגת של רוז, מופיעה בעיקר בפרקים הראשונים והאחרונים של הספר, כאשר רוז הילדה חיה בפרבר העוני מערב הנראטי של העיירה הדימיונית הנראטי עם אביה החולה שנפטר בהיותה נערה, ועם אשתו השנייה פלו שבאה לטפל ברוז התינוקת לאחר שאמה, שאותה לא זכתה רוז להכיר, מתה בפתאומיות. פלו, שבעצמה התייתמה מאמה בגיל שתים-עשרה ואביה מסר אותה למשפחה עשירה שניצלה אותה כמשרתת, התחתנה לדבריה עם אביה של רוז מתוך רחמים על התינוקת היתומה. למעשה פלו היא האם היחידה שרוז מכירה, והיא אשה בעלת יוזמה שמנהלת חנות קטנה לפרנסתם וממשיכה לטפל ברוז ובבנה שלה לאחר מות אביהם. יחסיה של רוז עם פלו אמביוולנטיים, ולא בגלל שאיננה אמה האמיתית, שהרי רוז לא הכירה אם אחרת מלבדה, אלא מפני שהן מאד שונות זו מזו: פלו, בעצמה יתומה מנעוריה, היא אשה פקחית וממולחת, אבל בורה ונעדרת יומרות, ואילו רוז שואפת מנעוריה ללמוד ולגלות את העולם, היא תלמידה שקדנית ומצטיינת, זוכה בפרסים ובמילגות, ובעזרת מילגה יוצאת ללמוד בקולג', ששם היא מכירה את פטריק, בן לבעלי רשת בתי-כלבו, שמתאהב בה נואשות. היא עצמה יודעת שהנישואים עמו לא ייטיבו עמה, אבל איננה מסוגלת לדחות, לא את אהבתו, ולא את ההתפעלות של כל מודעיה מכך שבת עניים מרודים כמותה תפסה בעל עשיר. היא תשלם ביוקר על ההצלחה המפוקפקת הזאת. לו נותרה ענייה מלכתחילה, לא היה אכפת הדבר לאיש, אבל העובדה שזכתה בעושר וויתרה עליו מרצונה, מזכה אותה בבוז, שאפילו הקריירה שלה ככוכבת סדרת טלויזיה איננה יכולה לסלק כליל.
הפרקים הראשונים והאחרונים שמתרחשים בהנראטי, ושבהם יש מקום נרחב לפלו וליחסיה הלא פשוטים עם רוז, הם בעיני הטובים והיפים ביותר בספר, אבל הפרק שהדהים אותי ביותר היה זה שהעניק את שמו לספר במהדורתו האמריקנית: "הנערה הקבצנית", דימוי שתורם פטריק לתיאור יחסיו עם רוז. כאשר רוז אומרת לו שהם באים משני עולמות שונים, פטריק אומר שהוא שמח שהיא ענייה, כי היא כמו הנערה הקבצנית, זו מהתמונה "המלך קופטואה והנערה הקבצנית". רוז לא ידעה על מה הוא מדבר, אבל מצאה את התמונה אחר כך בספר אמנות. גם אני לא ידעתי על מה הוא דיבר, אבל מצאתי את התמונה באינטרנט. תמונה מדהימה. צייר אותה האמן הבריטי מהמאה התשע-עשרה אדוארד ברן-ג'ונס, שעבד על גירסאות שונות שלה במשך עשרים שנה וסיים אותה בשנת 1884, והיא מבוססת על בלדה אנגלית עתיקה שהשפיעה מאד על הספרות האנגלית, והספרות הקנדית היא ענף של הספרות האנגלית הרבה יותר מהספרות האמריקנית, שהושפעה ממקורות אחרים ורחקה מצור מחצבתה. מה שמיוחד בתמונה "המלך קופטואה והנערה הקבצנית" הוא שהנערה הקבצנית היא הדמות הגבוהה יותר בתמונה, היא יושבת במעלה גרם מדרגות, והמלך קופטואה המעריץ אותה יושב למרגלותיה ומביט אליה מלמטה למעלה, והדמות של הנערה הקבצנית בתמונה מחברת גוף חושני מאד לפנים שמביעות צניעות ומבוכה. הגוף מכוסה בשמלה דקה מאד, שדרכה נראים מערומי חמוקיה של הנערה הקבצנית, וזה לכאורה מתאים לאגדה, שבה הנערה הקבצנית איננה לבושה די הצורך בגלל עוניה, אבל השמלה הכמעט שקופה חושפת את גופה בכל הדרו. בסיפור המלך משקיף תחילה על הקבצנית מהחלון, ואז הוא מביט עליה מלמעלה ומתאהב בה מיד, והיא אהובתו הראשונה והיחידה שהוא נושא לאשה וחי עמה באושר ועושר ואפילו המות איננו מפריד ביניהם, כי הם נקברים בקבר אחד. בתמונה הקבצנית היא זו שיושבת במעלה המדרגות והמלך יושב מתחתיה, נושא את עיניו אליה ואל חמוקיה המבצבצים מבעד לשמלתה הדקה השקופה.
כמה יהיר ואטום יכול גבר צעיר להיות כדי לומר לאהובתו בת-העניים שהם כמו המלך קופטואה והנערה הקבצנית. אליס מונרו איננה הראשונה שהשתמשה בסיפור הזה, שבאגדה יש לו סוף טוב, כדי לתאר הכל חוץ מסוף טוב. היא לא היתה הראשונה בספרות הבריטית לעשות כן. רק בסיפור המקורי זכתה הנערה הקבצנית לסוף טוב.
קודם לכן, כשרוז חשבה שתזדקק לעבודה, אולי בקפטריה של הקולג', היא דימיינה את גופה הרחב במדי הקפטריה, שלא היו מחמיאים לגזרתה, חשבה שאצל גברים עוני וחכמה יכולים להשתלב, אבל אצל נשים לא, אצל נשים העוני מושך רק אם הוא משולב בזנותיות מתוקה, בטיפשות. חכמה אצל נשים איננה מושכת אם איננה משולבת באלגנטיות, חכמה אצל נשים היא פריוילגיה של בנות המעמד הגבוה. אשה נושאת ספרים תיראה טוב יותר בלבוש מהודר, בחדר מרוהט בקפידה, לא בבגדי משרתת, לא במדי עובדות הקפיטריה מאחורי הדלפק. ולרוז היה אכפת כיצד נראתה בעיני זולתה. זו היתה מגרעתה. בכך נפלה מפלו ששנאה כל יומרה, שמעולם לא התלבשה בהידור. רוז היתה שאפתנית, מכירה בערך עצמה. בניגוד לנערה הקבצנית, היא מעולם לא חשבה שפטריק עשה עמה חסד. היתה קרובה יותר לחשוב את ההיפך מכך, שהיא זו שניאותה להושיט לו את ידה.
בעצם במקור נקרא הספר על שם הפרק האחרון "מי את חושבת שאת?", שאלה דברי המורה הקשוחה הטי מילטון לתלמידתה הצעירה רוז. במקור קראה אליס מונרו לספר בשם הזה, שהזכיר לגיבורתו את הצלחתה היחסית לעומת בני עיירתה האחרים, כמו גם את יחסיות הצלחתה. רק בארצות-הברית הופיע הספר בשם "הנערה הקבצנית". זה שם מוצלח דוקא בגלל המסר האירוני של הסיפור. כראוי לאמריקנים הוא הופך את הסיפור לסיפור מוסר: החיים כניסיון להיגאל בעזרת ההשכלה מן העוני, שמתגלגל בהתעשרות דרך נישואים, שעליה משלמים ביוקר ולבסוף חוזרים להיות עניים, ולומדים להסתדר עם מה שיש. הרומנים של אליס מונרו, במסורת הרומנים הנשיים הבריטים, עוסקים במעמדות, בעשירים ועניים, בעלייה וירידה בסולם החברתי, כפי שכבר כתבתי על הקובץ "סודות גלויים" שגם הוא מוצג כאוסף סיפורים, אבל דן בעלייתה ובשקיעתה של משפחת עשירי העיירה, בעלי בית החרושת שבו עובדים רוב תושביה, הדמויות של אליס מונרו מעלות בזיכרון את אלה של ג'יין אוסטן. העוני מאיים עליהן תמיד, והאהבה נועדה להצילן בראש וראשונה מן העוני, רק כדי ללמדן שהן זקוקות לאהבה שאיננה תלויה בדבר, אבל זו נשארת בעיקר ברמת האידיאה. כמו ג'יין אוסטן חושפת מונרו את נפשן של גיבורותיה ללא רחמים וללא בושה.
אבל בראש וראשונה מונרו כותבת בהשראת חייה שלה, החמצותיה שלה. הנישואים הראשונים האומללים, הקושי לתפקד כאם, הבגידות, המאהבים המאכזבים, כולם מופיעים ברומן בהרחבה. אפילו יהודי ניצול שואה, סיימון, מופיע ביניהם. נדמה לי שזו הפעם היחידה שאליס מונרו מזכירה יהודים. הם לא היו חלק מחיי העיירה הקטנה שבה גדלה. כנראה פגשה אותם לראשונה בטורונטו, זו שתמיד תישאר עבורה הכרך הגדול, שבו מתוודעים להוויות העולם. הקוטב המנוגד להנראטי העלובה. מקומם של המצליחים ושל ההצלחה. בסופו של הספר רוז, שנעה מהנראטי לוונקובר וחזרה, מתגוררת בטורונטו. זו דמותה הגיאוגרפית של ההצלחה.
בראשית הספר רוז גדלה במערב הנראטי כילדה מרדנית, מתחכמת, שחוטפת מכות רצח על יוהרתה, ובסופו היא מבקרת בהנראטי כאשה מבוגרת כדי לטפל בפלו הקשישה, ובוחנת את גורלה לעומת חבר ילדות שנשר מן הלימודים, התגייס לצי ושירת בו שנים רבות עד שנפצע קשה מאד ושב לעיירה פגוע וחולה. רק כחוט השערה בין הצלחה לכישלון, היא חושבת, רק כחוט השערה.
ונדמה לי שכך חושבת כלת פרס נובל אליס מונרו גם על חייה שלה.

Alice Munro, The beggar Maid ( Who do you think you are?), Vintage Books, 2004
הספר כנראה טרם תורגם לעברית, אבל בזמנו נמסר לי כי הזכויות לכל ספריה של מונרו נמכרו להוצאת כינרת, ובוודאי גם ספר זה יתורגם לעברית בקרוב.

יום חמישי, 24 במרץ 2016

אהרן מגד ז"ל



הסופר אהרון מגד הלך לעולמו שבע ימים ויצירה, ואני רוצה לדבר על מעט מספריו שאהבתי במיוחד. הראשון שקראתי היה החי על המת שקראתי לפני שנים רבות, ואני עוד מיטיבה לזכור את האלמנה המטיחה בסופר המבקש לכתוב על בעלה המהולל כיצד זנח הלה לאנחות את משפחתו, איך נכנסה בתו בנעוריה להריון והיה צריך לעשות לה הפלה. לימים עברתי חוויה דומה של מחקר על אדם שחשבתי לאציל נפש, ותחת אצילות נתגלו לי קטנוניות ותככנות ורוע אינסופי, וכל העת עמד ספרו הזה של מגד לנגד עיני, ספר שאיננו חומל על איש מגיבוריו, ומבלי ללעוג להם הוא מיטיב ללעוג לכמיהה האנושית ליצירת מיתוסים, להערצת גיבורים, שמרוב גבורה לא נותרה בהם אנושיות. מגד לא חס על עולם הספרות שבתוכו פעל כל ימיו כאדם מרכזי, והירבה לתאר את הרישעות והעוול שרוחשים בעולם הזה, את הכוחנות וההונאה ורדיפת הכבוד שאינם פוסחים גם על מי שחיי הרוח עומדים במרכז עולמו. ספרו "מחברות אביתר" נראה לי כמו המשך ל"חי על המת", אבל אולי הוא הפוך ממנו בעצם. במקום הגיבור הנערץ הרבה יותר מכפי שהיה ראוי, הוא עוסק במי שלא זכה בכבוד המגיע לו. כמה וכמה מספריו עוסקים באנשים נחבאים אל הכלים שכבודם נגזל, וניכר בכותב שהדברים בערו בנפשו.
עכשיו אני מחפשת את ספריו, הרי קראתי כמה וכמה מהם, אולי לא רבים, אבל כמה וכמה, ואני מתקשה למצוא אותם. להיכן נעלמו? את חלקם קראתי אולי עוד בבית הוריי, אחרים מסרתי או השאלתי אולי מבלי שחזרו. אבל מיד אני מורידה מהמדף את "מסע באב", האהוב עלי והקרוב ללבי ביותר, כבר מתפורר כולו ומוכתם בכתמים רבים. כמה פעמים חזרתי וקראתי את סיפורו של האב שיוצא לחפש את בנו הצעיר שנעלם, אבל בעצם מחפש כל הזמן את בנו הבכור שנהרג במלחמת יום הכיפורים, האב שהוא פרופסור המעדיף לחיות בארצות-הברית, הרחק מישראל, איננו משוכנע שהיהודים יכולים לנהל מדינה, מנוכר למדינת ישראל ולאנשיה, ואילו אשתו בת המושב כל כך קשורה לישראל, מתגעגעת אליה, ובכל קריאה חוזרת אני שמה לב לכך שיותר מכל דיבוריו של האב האינטלקטואל חרותים בלבי דברי האם, המורה הקשוחה, שאיננה מניחה לאיש לראותה בוכה, זו שמקבלת את המודיעים לה על מות בנה ומציעה להם משהו לשתות לפני שילכו, ואז מתקשרת בעצמה לעבודה, קודם כל לעבודה, להודיע שלא תבוא "כי בננו אמנון נהרג בסיני". אינני יודעת כמה פעמים כבר קראתי את השורות האלה, ובכל פעם אני פורצת בבכי מחדש. מכל תיאורי השכול הנוראים בספרות העברית, שלצערנו אינם מעטים, אין עוד אחד ששבר את לבי כמו תיאור האם הזו, ששמה כשמי, אולי שם קצת מודרני מדי למי שכבר שלחה בן לקרב במלחמת יום הכיפורים – רק בקרב בנות דורי, הדור של מלחמת יום הכיפורים, כמה נורא לומר זאת, הפך השם הזה נפוץ, בגן הילדים בשנות החמישים היינו ארבע ענתות, ואלה שילדיהם נהרגו במלחמת יום הכיפורים היו בני דור אחר, הן היו יותר השרות והדליות והרינות, אבל אולי זה לא ממש משנה, הכל ממילא מתבלבל, לפעמים אני מדפדפת בחוברת שמות החללים, לראות את המדריכים מהצופים והגדנ"ע שנשארו שם בני עשרים כמו שאומר השיר, ואני חושבת כמה הם חסרים לנו היום, כמה המדינה שלנו חסרה, וכמה האנשים שבבתי הקברות באמת אין להם תחליף, פשוטו כמשמעו בלי שום אירוניה. אין להם תחליף והם חסרים, כשאני מהלכת ברחוב אני רואה את החורים שהם השאירו מהלכים סביבי. והאם השכולה יושבת בחדר הילדים שבו גדל בנה וקוראת את מכתבו האחרון "נותרו לי עוד עשרה חודשים עד גמר השירות, אבל שום דבר לא ברור לי עדיין ביחס לעתיד. הלימודים לא מושכים אותי. אין לי כישורים להיות מדען כמו אבא, או מחנך כמו אמא. אומרים שלכל אדם יש "יעוד", שנקבע לו עוד לפני לידתו. אינני יודע מהו ה"יעוד" שלי..."
והיא כבר יודעת: היעוד שלו למות בקרב, לפני שהספיק לחיות. ועכשיו האב הספקן שלו, שנסע לחפש כביכול את בנו הצעיר, מחפש את הבן המת במקום שבו נפל. לא במודע. לא לכך התכוון, אבל נפשו נושאת אותו לשם. הורים שכולים הולכים אצל ילדיהם. כמו ב"הר הטועים" של יהודית הנדל שכתבתי עליו כאן, ושני הספרים האלה, "מסע באב" של אהרן מגד ו"הר הטועים" של יהודית הנדל פיוטיים כל כך, נדמה לי שהם מהפיוטיים שבספריהם, ולא מחמת המלים הגבוהות, שאין בהם, שפתו של אהרן מגד נקיה ופשוטה, קשובה ללשון הדיבור, דיבורם של אנשי ספר, ובכל זאת, לשון הדיבור, לא לשון קודש, אלא לשון החול של הכאב.
ושמתי לב שהמספידים, שדיברו דברים נאים ומהלב לא הזכירו את הספר הזה, "מסע באב", וגם כשהתפרסם לא הרבו לדבר בו, כפי שמיעטו לדבר גם ב"הר הטועים", והיו גם מי שגס לבם בספרי השכול האלה. וזה מוזר, כי לספרו של דוד גרוסמן דוקא התייחסו ומתייחסים כל כך הרבה, אבל הימים השתנו, רוח התקופה השתנתה, ואולי גרמה לכך בעיקר זהותו של גרוסמן כאב שכול, מות בנו במלחמה שאף פעם לא די לה, ואפילו לא נגזרה עלינו כפי שנגזרה עלינו מלחמת יום הכיפורים – בכך אני מוסיפה להאמין למרות שיש הגורסים אחרת, ואולי היתה זו אישיותו של אהרן מגד, שככל שמילא תפקיד מרכזי בחיי הספרות העברית של דור המדינה, משהו בו נחבא אל הכלים, היתה בו איזו צניעות, איזה סוד שאין חולקים עם הציבור, אולי תודעת הבושה של בני דורו. הוא לא היה מהנחשפים אלא מהמתבוננים בזולתו במבט חוקר, בעין טובה, באוזן טובה, מאלו שעיניים להם לראות ואוזניים להם לשמוע.

יום ראשון, 20 במרץ 2016

פרנץ קפקא באיסטמבול



הפיגוע באיסטמבול אתמול הזכיר לי טקסט קטוע מיומנו של קפקא שתמיד מילא אותי אימה. את הטקסט שזנח לאחר עמודים ספורים, כתב קפקא ביומנו ב-28 בפברואר 1913, והוא מתאר תקרית המתרחשת באיסטמבול, שהוא מכנה לעתים כך ולעתים קונסטנטינופול, עיר שלמיטב ידיעתי לא ביקר בה מעולם, ואינני יודעת מה היה מקור ההשראה לקטע הזה, שאני מתרגמת כאן ואינני יודעת אם כבר תירגם אותו מישהו לעברית, כי כאמור הוא טקסט חלקי מאד ולא גמור, ובכל זאת ההתרחשות המתוארת בו די בה כדי להחריד את הקורא ולהטריד את מנוחתו. מבחינת זמן כתיבתו הוא מקביל ל"נעדר" ול"גלגול", וכמו ב"גלגול" גם כאן האימה היא של הסוכן הנוסע, שכאן איננו בבית אלא בנכר בין זרים וחשוף לפגיעתם.

פרנץ קפקא / ארנסט לימן

ארנסט לימן הגיע לקונסטנטינופול במסע עסקים בבוקר יום סתיו גשום ונסע כמנהגו – הוא כבר ערך מסע זה עשרות פעמים – מבלי לדאוג לדבר מלבד זאת, דרך הרחובות הריקים ברובם, למלון שבו נהג תמיד להתאכסן לשביעות רצונו. היה כמעט קריר, הגשם המטפטף חדר לכרכרה, ובכעסו על מזג האוויר הגרוע, שרדף אותו לאורך כל מסע העסקים השנה, הוא סגר את חלון הכרכרה ונשען באחת הפינות, כדי לנמנם במשך נסיעת הכרכרה בת רבע השעה שציפתה לו. אבל מכיוון שהנסיעה עברה דוקא ברובע העסקים, הוא לא זכה לשלוה, וקריאות רוכלי הרחוב, שקשוק עגלות המשא, כמו גם שאון סר-טעם אחר שלא ירד לחקרו, למשל מחיאות הכפיים של המון-עם, הפריע את שנתו, שלולא כל אלה היתה עמוקה.
במחוז חפצו ציפתה לו הפתעה בלתי נעימה. בשריפה הגדולה האחרונה באיסטמבול, שעליה קרא לימן לקראת נסיעתו, נשרף מלון קינגסטון, שבו נהג להתאכסן, כמעט לגמרי, אבל העגלון, שידע זאת כמובן, ביצע בכל זאת את משימתו מתוך שיוויון-נפש גמור כלפי נוסעו, והביאו בשתיקה למלון השרוף. כעת קם בשלוה ממושב העגלון והיה מוריד גם את מזוודתו של לימן, לולא תפסו הלה בכתפו וטילטלו, שלכן אמנם הניח העגלון למזוודה, אבל באיטיות ובישנוניות כאלה, כאילו לא לימן הניעו מכך, אלא הוא עצמו שינה את החלטתו. קומת הקרקע של המלון עוד החזיקה מעמד בחלקה, ובאמצעות קרשים שנקבעו מכל צדדיה, הפכה בדוחק כשירה למגורים. שֶׁלֶט בתורכית ובצרפתית הראה, שבתוך זמן קצר ייבנה המלון מחדש, יפה ומודרני מכפי שהיה קודם לכן. אבל הראיה היחידה לכך היתה עבודתם של שלושה שכירי יום, שבעזרת אתים ומעדרים אספו וערמו עיי חורבות, והעמיסו אותם על מריצות קטנות.
כפי שהתברר, התגורר בחורבות אלה חלק מצוות המלון, שבעקבות השריפה הפך למובטל. אדון באדרת שחורה ועניבה אדומה הגיע מיד כשכרכרתו של לימן עצרה, רץ החוצה, סיפר למאזין הנרגז לימן את סיפור השריפה, סילסל תוך כדי כך את קצוות זקנו הארוך והקלוש סביב אצבעותיו והניח להן רק כדי להראות ללימן, איפה החלה השריפה, כיצד התפשטה ואיך לבסוף קרס הכל. לימן, שבמשך כל הסיפור הזה בקושי הסיט את מבטו מהקרקע ולא הניח לידית של דלת הכרכרה, רצה בדיוק לצעוק לעגלון את שמו של מלון אחר שיסע אליו, כאשר האיש באדרת ביקשו בזרועות מורמות שלא יסע לשום מלון אחר, אלא שיישאר נאמן למלון זה, שבו תמיד היה שבע-רצון. למרות שאלה היו בוודאי מלים ריקות, ואיש לא יכול היה לזכור את לימן, כפי שלימן בקושי זיהה מישהו מן העובדים, גברים ונשים, שראה בדלת ובחלונות, אבל שאל מישהו שהליכותיו נעמו לו, כיצד יוכל איפוא להישאר נאמן למלון שנשרף. כעת נודע לו – והוא נאלץ בעל כורחו לחייך ליומרה הזו – שלאורחים קודמים של מלון זה, אבל רק להם, מוכנים חדרים נאים בדירות פרטיות. לימן צריך רק להורות ומיד יובל לשם, זה ממש קרוב, הוא לא יאבד זמן, והמחיר, מתוך רצון טוב ומאחר שמדובר אמנם בתחליף, נמוך במיוחד, אם גם המזון, על פי תפריטים וינאיים, טוב עוד יותר, והשירות מסור עוד יותר מזה הבלתי מספק מכמה בחינות לפנים במלון קינגסטון.
"תודה", אמר לימן ועלה תוך כדי כך לכרכרה. אני נשאר בקונסטנטינופול רק חמישה ימים, לתקופה זו לא אתמקם בדירה פרטית, לא, אני נוסע למלון. אבל בשנה הבאה, כאשר אשוב ומלונכם שוב ייבנה, בוודאי אבוא רק אליכם. הרשו לי!" ולימן רצה לסגור את חלון הכרכרה, שבידיתו אחז כעת נציג המלון.
"אדון!" הוא אמר בתחינה והביט מעלה אל לימן.
"עזוב!" קרא לימן, טילטל את הדלת והורה לעגלון: "למלון רויאל". אבל או שהעגלון לא הבין אותו, או שציפה לסגירת הדלת, בכל מקרה הוא ישב על מושבו כמו פסל. נציג המלון לא רק שלא עזב את הדלת , אלא גם ניפנף כעת בדבקות לעמיתו, שיזוז ויבוא לעזרתו. במיוחד הוא ציפה לאיזו נערה וקרא שוב ושוב "פיני! נו פיני! איפה פיני?" האנשים בחלונות ובדלתות פנו אל פנים הבניין, הם צעקו בערבוביה, הם נראו רצים לפני החלונות, כולם חיפשו את פיני.
לימן בהחלט יכול היה לסלק בדחיפה את האיש שמנע ממנו לנסוע משם, ושברור היה כי רק הרעב העניק לו את האומץ להתנהג כך – גם האיש צפה זאת ולכן לא העז כלל להסתכל בלימן – אבל במסעותיו כבר היו ללימן יותר מדי התנסויות שליליות, כדי שלא לדעת כמה חשוב בנכר, ויהא אדם צודק ככל שיהא, שלא למשוך תשומת-לב, לכן שוב ירד בשלוה מן הכרכרה, התעלם בינתיים מן האיש, שאחז בעווית בדלת, ניגש לעגלון, חזר באוזניו על בקשתו, והורה לו שוב במפורש לנסוע משם במהרה, ואז צעד לאיש בדלת הכרכרה, אחז את ידו בגלוי באחיזה מקובלת, אבל לחץ עליה בחשאי כה חזק במיפרק, שבקריאה "פיני", שהיתה בו זמנית הוראה והתפרצות כאב, האיש כמעט קפץ ושיחרר את הידית מאצבעותיו.
"היא כבר באה! היא כבר באה!" קראו מכל החלונות, ונערה מחייכת, ידיה עדיין בתסרוקתה הכמעט עשויה, רצה החוצה מן הבית בראש חצי מוטה אל הכרכרה. "מהר! לכרכרה! היא כבר זזה", היא קראה תוך כדי שתפסה את לימן בכתפיו והחזיקה את פניה קרוב מאד לפניו. "אני פיני", היא אמרה חרש והניחה לידיה ללטף את כתפיו לאורכן.
"הם לאו דוקא מתכוונים להרע לי", שח לימן לעצמו וחייך אל הנערה. "חבל שכבר אינני צעיר ואינני מתיר לעצמי הרפתקאות לא בטוחות. "זו בוודאי טעות, עלמתי", ופנה לכרכרה שלו. "לא קראתי לך ואינני מתכוון לנסוע איתך." מן הכרכרה הוא הוסיף וקרא: "בבקשה אל תתאמצי יותר."
אבל פיני כבר הציבה רגל על סף הכרכרה ואמרה, זרועותיה שלובות על חזה: "מדוע אינך רוצה שאמליץ לך על דירה?" מותש מן ההטרדות שכבר סבל כאן, אמר לימן, מתכופף אליה: " אל תעכבי אותי יותר בשאלות מיותרות! אני נוסע למלון ומספיק עם זה. תרדי מן הכרכרה, אחרת תהיי בסכנה. קדימה, עגלון!". "עצור!" קראה הנערה ורצתה ברצינות להתרומם אל הכרכרה. לימן נעמד במנוד ראש וחסם בקומתו הגוצה את הדלת כולה. הנערה ניסתה לדחוף אותו והשתמשה לשם כך גם בראש וגם בברך, הכרכרה החלה להתנודד על קפיציה הרעועים, אחיזתו של לימן לא היתה יציבה. "מדוע אינך רוצה לקחת אותי?" חזרה הנערה ושאלה.
לימן היה מצליח בוודאי לדחוף את הנערה החזקה אמנם, מבלי להפעיל כוח חריג, לולא האיש באדרת, שעד כה התנהג בשלוה, כאילו פיני שיחררה אותו, כאשר ראה את פיני מתנדנדת, חש אליה בקפיצה, אחז בפיני מאחור ונגד ההתגוננות המהוססת ממילא של לימן ניסה בכל כוחו להרים את הנערה לכרכרה. כשחשה בגיבוי הזה אכן נדחפה הנערה לכרכרה, סגרה את הדלת שגם נדחפה מבחוץ, אמרה כאילו לעצמה: "נו עכשיו" וסידרה תחילה בחטף את חולצתה ואז ביתר יסודיות את תסרוקתה. "לא נשמע דבר כזה", אמר לימן, שנפל על מושבו, מול הנערה שהתיישבה לנגדו.

סוף הטקסט