יום רביעי, 30 במרץ 2016

סיפור על כלבים ועל אנשים



בהתחלה ניסיתי לגרש אותה, אבל לא הצלחתי בזה. בכל לילה, כשיצאתי לטיול עם אושר, היא צצה פתאם ורצה סביבנו במעגלים. מדי פעם היא קפצה לכביש ורצה בין המכוניות. בהתחלה היא שיגעה אותי לגמרי וחשבתי שאצא מדעתי. פעם אושר ברח לי אחריה ושניהם רצו בכביש ויצאה לי הנשמה עד שתפסתי אותו.
עם הזמן אושר נהיה קצת אדיש אליה וגם הבנתי שלסלק אותה אי אפשר, אז טיילתי עם אושר, החזקתי אותו חזק ברצועה בשתי הידיים, והיא רצה מסביבנו במעגלים כל הדרך, וכשעלינו הביתה היא נכנסה לגינה שלנו ורצה אל מאחורי הבניין. מרוב שהיא רדפה אחרינו אנשים חשבו שהיא הכלבה שלי, ואמרתי להם מה פתאם, אושר לגמרי מספיק לי, והם צחקו.
תמיד כשראתה אותנו היה לה מבט מאושר, כאילו חייכה. עם הזמן קיבלה ביטחון והחלה לקפוץ עליי. זה קצת עיצבן אותי, אבל לא ידעתי מה לעשות איתה. במוצאי שבת היא קפצה עלי ונתנה לי מכה עם השיניים בברך, כמו שכלבי המנוח קאיקאי היה עושה לפעמים. בבית ראיתי שהיא שרטה לי את הברך שריטה קטנטנה. לא ירד לי דם. בכל זאת נהייתי קצת עצבנית. היא היתה כלבה שמשוטטת תמיד לבד ברחוב, כלבה ללא קולר ורצועה, היה נדמה לי שהיא שייכת למישהו, אבל לא היתה לכך שום הוכחה.
ביום ראשון בבוקר הלכתי למשרד הבריאות והרופא אמר שאם לא יתפסו את הכלבה ויכניסו אותה להסגר אצטרך לקבל חיסון נגד כלבת, שאלה ארבע זריקות במשך שבועיים, וזה יהיה טוב לעשר שנים. ממש לא רציתי לקבל זריקות נגד כלבת.
התקשרתי לשירות הווטרינרי ואמרו לי שיחזרו אליי ולא חזרו ואז התקשרתי שוב ואמרו לי לצלצל אליהם כשאראה את הכלבה, כי אין טעם שהם יבואו אם היא איננה. שאלתי אותם למה הם לא עוזרים לי ומשאירים אותי לתפוס אותה לבד אבל הם לא הסכימו לבוא ולעזור לי לחפש אותה.
בצהרים יצאתי עם אושר ואמרתי לכולם שאם הם יראו אותה שיתקשרו אלי. השכנה הזקנה שמדברת גרמנית אמרה לי שהיא ראתה אותה שני בתים מאיתנו. גם ע. אמר שהוא ראה כלב כזה יושב ליד האמריקאים שני בניינים ממני, אבל האשה האמריקאית אמרה שהיא לא מכירה שום כלבה. ע. גם שאל אותי איך אני יודעת שזאת כלבה ולא היה לי נעים להגיד לו איך מבדילים בין כלב לכלבה. האמת שאפשר היה להתבלבל, כי הכלבה כל כך העריצה את אושר, שכשהוא היה משתין, היא היתה נעמדת מאחוריו ומנסה גם להרים רגל. זה היה מצחיק נורא.
ברחוב פגשתי את א. שיש לה כלבה קטנטנה שגם היא אוהבת את אושר מאד. פעם א. סיפרה לי שהיא רדפה אחרי הכלבה המשוטטת עם קופסת טונה וניסתה לתפוס אותה, אבל הכלבה ברחה ממנה. היא התפלאה שאחרינו היא דווקא רודפת ולא בורחת מאיתנו.
אמרתי לא. שהכלבה פגעה בי בשיניים ושצריך להכניס אותה להסגר כדי שלא אצטרך לקבל זריקות נגד כלבת, וא. פרצה בבכי ואמרה: אבל הם יהרגו אותה. היא התכוונה לשירות הווטרינרי, שאם הם יתפסו את הכלבה הם יהרגו אותה. אמרתי לה שכרגע אני חושבת על עצמי ואין לי כוח עכשיו לחשוב על הכלבה, והיא בכתה ביתר שאת, ואמרה שאפשר למצוא פיתרון שטוב לכולם. היא אמרה שהיא היתה רוצה לחפש לה משפחה, "אבל אני לא מצליחה לתפוס אותה", היא התייפחה. אמרתי לה שאם היא רוצה אני אגיד לשירות הווטרינרי שיתנו לה לאמץ את הכלבה. אני לא יכולה לאמץ אותה, היא ייבבה, אבל אם הייתי מצליחה לתפוס אותה, הייתי מחפשת לה משפחה. אמרתי לה שתעזוב אותי. הייתי מאד מעוצבנת, במיוחד אחרי שדיברתי עם בעליה של עוד כלבה והבנתי שאותם אנשים שביקשתי מהם לעזור לי לחפש את הכלבה, עלולים גם להזהיר את הבעלים שלה, אם יש לה כאלה, שיחזיק אותה בבית ואז אני לא אוכל לתפוס אותה. באמת באותו ערב לא ראיתי אותה בכלל, וחשבתי שאולי מחביאים אותה ממני. הייתי מאד עצבנית ונפלתי על המדרגות של הגינה שבין תיאטרון ירושלים ללשכת עורכי הדין, קיבלתי מכה ושרטתי גם את הברך השנייה.
אבל ביום שני בערב הכלבה הופיעה מיד כשיצאנו ומיד החלה לרוץ סביבנו במעגלים. רציתי לחזור אחורה ולבקש ממישהו בבתי הקפה שבצומת עזה והאר"י להתקשר עבורי לעירייה, אבל אושר משך אותי בכח קדימה. החלטתי ללכת לבית הנשיא ולבקש מהמאבטח בכניסה להתקשר בשבילי לעירייה, אבל הוא אמר שהם לא יבואו בלילה ולא רצה להתקשר לעירייה. אז הלכתי לבית האבות שליד מוזיאון האיסלם ופקיד הקבלה אמר לי שאני אלך הביתה בשקט ושהכלבה לא תעשה לי שום רע. אולי הייתי צריכה ללכת לבית ראש הממשלה שאולי שם המאבטחים יותר מבינים עניין, אבל כבר הלכתי יותר מדי לכיוון השני, ובסוף חזרנו לגינה, ואושר שכב על הגב והכלבה הקטנה קיפצה מעליו, והם היו כל כך חמודים. אולי מרוב עייפות ויאוש הרגשתי שכבר לא אכפת כלום, ושבטוח הכלבה בריאה ולא נשקפת לי שום סכנה, ואני לא אלך לקבל זריקות נגד כלבת. עליתי עם אושר הביתה והלכתי לישון.
ביום שלישי ברבע לשבע בבוקר העיר אותי צילצול הטלפון מהשירות הווטרינרי, והווטרינר צעק עליי איפה אני ואמר שהם חיפשו אותי אבל ידעתי היטב שהם אף פעם לא צילצלו אליי, ובכלל ביומיים שבהם היו אמורים לתפוס את הכלבה הטלפון שלי דמם. הוא שאל אם מצאתי את הבעלים של הכלבה ואמרתי לו שלא, אבל שראיתי אותה אתמול בערב והיא נראתה בריאה ומאושרת והוא צעק עלי על סמך מה אני אומרת שהיא בריאה ושוב צעק שאתקשר אליהם אם אראה אותה. הנחתי את השפופרת והתחלתי נורא לכעוס. רציתי להתקשר אליו ולצעוק עליו בחזרה אבל לא היה לי כוח לזה. חשבתי שאם יתקשר אליי שוב אומר לו שאני לא עובדת אצלו, שהוא זה שצריך לתפוס אותה, ואין לו שום זכות לצעוק עלי. אחר כך חשבתי שהוא יודע שהוא זה שצריך לתפוס אותה, ובדיוק בגלל זה הוא צעק עלי, ולא היה לי חשק לשמוע ממנו יותר וכעסתי עליו כל היום. אפילו קיויתי שלא אראה את הכלבה ולא אצטרך להתקשר אליו.
בטיול הבוקר עבר לידי י. ובעודו מדבר בטלפון הנייד נופף לי לשלום וצעק לי מה עם הכלב, אבל לפני שהספקתי לענות לו הוא המשיך בדרכו ונעלם מעבר לפינה.
ביום שלישי בערב שוב הופיעה הכלבה כשהייתי עם אושר בגינה. הפעם היתה שם למזלי גם בחורה שנתנה לי להשתמש בטלפון הנייד שלה. התקשרתי לעירייה ובאמת תוך חצי שעה הגיע מישהו מהשירות הווטרינרי, ומיד כשיצא מהרכב הוא אמר שיהיה מאד קשה לתפוס את הכלבה הזאת, כי היא כבר מכירה אותם. באמת הכלבה ברחה לו והתחבאה. התחננתי שהוא יישאר עוד קצת כי היא בוודאי תחזור לשחק עם אושר, אבל הוא אמר שמאד קשה לתפוס את הכלבה הזאת ושאני צריכה להכניס אותה למקום סגור. שאלתי אותו איך אני יכולה להצליח בזה אם הם לא מצליחים, והוא משך בכתפיו ונסע.
נכנסתי עם אושר והכלבה לחצר של השכנים שמוקפת גדר סורגים וביקשתי מהשכנה להתקשר לשירות הווטרינרי והיא אמרה שהיא תתקשר וסגרה את הדלת. חיכיתי שהיא תצא אליי אבל הדלת נשארה סגורה. השעה כבר היתה מאד מאוחרת. בסוף נמאס לי ויצאתי מהחצר שלהם עם אושר וגם הכלבה יצאה מבין הסורגים. ואז חשבתי שאולי הכלבה תבוא אחרינו הביתה, וזה באמת מה שקרה. היא עלתה אליי הביתה ותחילה התחבאה תחת שולחן הכתיבה, כמו שאושר נהג לעשות כשהיה גור קטן. אחר כך היא יצאה וטיפסה על קרש הגיהוץ וישבה באמצעו, על ערימה של כביסה נקייה. התקשרתי לשירות הווטרינרי והאיש שהיה קודם בגינה הגיע מאד מהר והכלבה היתה במטבח, אז סגרתי אותה שם, והוא נכנס למטבח ותפס אותה במרפסת המטבח. הוא הוציא אותה אחוזה במוט ומבועתת, ולפני שהוא הלך אמרתי לו שאם היא בריאה ואין לה בעלים אני אקח אותה, והוא אמר שהוא ירשום אותי בתור מאמצת. ידעתי שיהיה קשה מאד לחנך אותה, אבל פחדתי שאולי א. צודקת ואם לא יהיה לה אף אחד פשוט יהרגו אותה.
חשבתי שאקרא לה לוֹלִיפּוֹפּ, because she is a lolly and because she always pops up. השם נראה לי ממש תפור עליה, כאילו נולדה איתו. וחשבתי שאקנה לה קערות קטנות לאוכל ומים ורצועה קטנה וקולר קטן, אולי בצבע אדום. ולרגעים פחדתי איך אסתדר איתה ועם אושר ביחד, כי הוא כזה גדול, והיא כזאת קטנה, ומה אעשה אם היא תטפס בבית על כל דבר ותעשה בלגן, כפי שטיפסה על קרש הגיהוץ והתיישבה באמצעו על ערימת הכביסה. אצטרך להיות מאד נוקשה איתה ולחנך אותה בעל כורחה.
אבל בבוקר הווטרינר התקשר, לא זה שצעק עלי, אחד אחר, חמוד, ואמר לי שהיא בריאה, מה שכבר הבנתי בעצמי, ושיש לה בעלים בצפון, באיזור העמקים, ושהיא חוזרת אליהם. חשבתי שבגלל זה היא רצה באמצע הכביש, בגלל שהיא באה מאיזור כפרי, ולא ידעה איך להתנהג בעיר. פתאם נזכרתי באנשים שפעם עצרו אותי כשטיילתי עם אושר ושאלו אם ראיתי כלבה לבנה. אמרתי שלא, אבל שבטח היא תחזור אליהם בעצמה, ואז הם אמרו לי שהם באו לירושלים מחוץ לעיר ושהכלבה ברחה להם ושלכן הם מודאגים מאד, ואולי אלה היו הבעלים שלה, אבל לא הצלחתי לזכור מתי פגשתי אותם ואם זה בכלל הגיוני. הרגשתי הקלה שאני לא אצטרך לאמץ אותה ולחפש לה משפחה או לטפל בה בעצמי, אבל גם קצת צער שלא אראה אותה יותר ובטח גם אושר יצטער שהיא לא תבוא יותר לקפוץ עליו ולשחק איתו. אמרתי לווטרינר שאם משהו לא יסתדר שיחזרו אליי, והוא אמר אם משהו לא יסתדר נחזור אלייך, אבל זאת כבר היתה סתם אמירה. מאוחר יותר נזכרתי ששכחתי לשאול את הווטרינר מה שמה, איך קראו לה הבעלים שלה, אבל התביישתי להתקשר ולשאול אותו כזאת שאלה. בראש המשכתי לקרוא לה לוליפופ, וככה אני אזכור אותה.