יום ראשון, 6 במרץ 2016

רציתי להגיד למירי רגב



לפעמים אני רוצה להגיד למירי רגב למה את מדברת אלינו ככה? מה עשינו לך? למה את לא מדברת אלינו יפה? למה את תמיד מעליבה וצועקת? מה עשינו לך? היית יכולה לדבר יפה, היית יכולה להגיד אבי ואמי לא האזינו למוסיקה קלאסית, הם האזינו לג'ו עמר. אבא שלי לא הכיר את ארתור רובינשטיין, אבל הוא התעקש שאלמד לנגן בפסנתר. אני מכבדת את ההורים שלי ואני מבקשת שגם אתם תכבדו אותם, כי תרבות מתחילה בלכבד בני אדם, גם אם הם מעדיפים לשמוע מוסיקה אחרת מזו שגדלת עליה. היו מוחאים לך כפיים. אולי את לא מאמינה בזה, אבל אני יודעת שהיו מוחאים לך כפיים. הייתי כותבת לך נאום בעצמי אם היית מבקשת. נאום יפה. אפשר להגיד דברים כואבים בצורה יפה. גם זאת תרבות.
לפעמים אני רוצה להגיד למירי רגב אז מה אם לא קראת את צ'כוב בילדות? גם אני לא קראתי את צ'כוב בילדות, הוא לא סופר לילדים. קראתי אותו כשהייתי אשה צעירה, וגם אז היה לי קשה מנשוא הסיפור על האשה ששפכו על התינוק שלה מים רותחים, שחנוך לוין עיבד אותו במחזה הנורא שלו "אשכבה". בכיתי מאד כשקראתי את צ'כוב וגם כשראיתי את "אשכבה" בכיתי מההתחלה ועד הסוף וגם הרבה אחרי ההצגה. את יכולה לקרוא את צ'כוב כשיהיה לך זמן, אולי בשבת או מאוחר בלילה. אולי אין לך הרבה זמן, אבל אם יהיו לך כמה שעות פנויות, אולי תקראי את צ'כוב. צ'כוב הוא תמיד עצוב ולגיבורים שלו יש חיים טראגיים או במקרה הטוב סתם חיים קשים או מבוזבזים. הכל קורה ברוסיה אבל גם בכל מקום אחר. צ'כוב כתב סיפורים על בני אדם. אני אוהבת את הסיפור על העגלון שמדבר עם הסוס שלו כי בני האדם לא מקשיבים לו. גם בו חנוך לוין השתמש במחזה שלו "אשכבה" שהוא מחזה על המות של עצמו. בהתחלה שנאתי את חנוך לוין. כשראיתי את "חפץ" – אבא שלי לקח אותי להצגה כשהייתי בת שש עשרה אולי או פחות, וכשיצאנו אבא שלי אמר בבוז: "הוא יכול למכור את זה בכל העולם". אם היה משהו שאבא שלי שנא זה אנשים שהאמנות שלהם אופנתית, ומוחאים להם כפיים בכל העולם. הוא חשב שאמנות כזאת מוכרחה להיות מנוגדת לאמת הפנימית, שהיא אף פעם לא אופנתית, ולרוב מתקשה לקבל מחיאות כפיים. אני לא זוכרת מה היה המחזה הראשון של חנוך לוין שכן אהבתי, אבל בסופו של דבר ראיתי די הרבה מחזות שלו. אהבתי מאד את קרום, בגלל דבורה קידר ששיחקה את האמא שהשכנה הגסה מציקה לה, ואחרי עימות איתה היא אומרת "הדפנו עוד התקפה". זה כמו בחיים. גם בחיים אני אומרת במצבים כאלה: הדפנו עוד התקפה.
עכשיו אני כבר לא כל כך הולכת לתיאטרון כי יש תמיד נוער שמקבל כרטיסים מוזלים ומרעיש, וזה מעצבן במיוחד כי הכרטיסים שלנו תמיד נורא יקרים. זה נכון שאפשר להיות תרבותי גם בלי ללכת לתיאטרון או לאופרה, אבל זה גם קצת חבל. לפעמים אני חושבת על הצגה שהייתי רוצה לראות ולא אראה, ואני מרגישה שחבל. מוזר למה אמרת דוקא שלא קראת את צ'כוב, מכל הסופרים שיכולת להגיד, למשל טולסטוי או דוסטוייבסקי או גוגול. למה אמרת דוקא צ'כוב? והוא דוקא סופר שכותב סיפורים עצובים שקורים ברוסיה, אבל נכונים לכל בני האדם. הלואי שכן תקראי את צ'כוב. אני חושבת שתבכי כמוני. צ'כוב כותב על מה שעצוב בחיים. ראיתי המון פעמים את "השחף". בהתחלה נורא הזדהיתי עם מאשה שלובשת תמיד שחור כי היא מתאבלת על החיים של עצמה. ופעם אחת לא מזמן ראיתי את הדוד וניה. זה היה כל כך עצוב וכל כך יפה. את המחזות האחרים של צ'כוב עוד לא יצא לי לראות, אבל אני מאמינה שפעם אני אראה. זה לא חשוב מה כבר הספקת לראות ולקרוא, חשוב שאם מזדמן לך לראות משהו יפה, אתה פותח את הלב, ואתה רואה.
אני רוצה להגיד למירי רגב, למה את מעליבה ומדברת לא יפה? היית יכולה להגיד אבי ואמי לא זכו להשכלה גבוהה, בבית שלי לא היו הרבה ספרים, כי הספרים היו יקרים, ואני מודה שאני חושבת קודם כל על הילד שרוצה ספר ויד הוריו אינה משגת, אני רוצה קודם כל שספר יהיה מצרך זול. אני יודעת שזה יפגע בחלק מהסופרים, לא בכל הסופרים, כי רוב הסופרים ממילא אינם מרוויחים גרוש מהכתיבה, ואפילו נדרשים לפעמים לשלם ממון רב למו"ל כדי שיסכים להוציא להם את הספרים. היית יכולה להגיד אני רוצה שספר יהיה מצרך זול, ושכל ילד יוכל לבקש מהוריו ספר וההורים לא יצטרכו לענות לו שאין לזה כסף. אני רוצה שספרים יהיו נגישים וזולים. תתפלאי, אבל היו מוחאים לך כפיים. אולי לא כולם, אבל רבים היו מוחאים. הייתי כותבת לך נאום בעצמי אם היית מבקשת. גם אני בעיקר מחלקת ספרים בחינם, ואני שמחה שקוראים. ומה שמדהים זה שאם נותנים לאנשים ספרים בחינם הם פשוט קוראים, למרות שזה לא ספר שהם התכוונו לקרוא ובכלל הם לא ידעו עליו קודם, ואף אחד לא יתפעל מהם ולא ייתן להם על זה ציון, אבל אם נותנים להם ספר ביד הם פשוט קוראים, ובאים ומדברים איתך על הספר. ולפעמים אחר כך הם מחפשים עוד ספרים. זאת שמחה גדולה לסופר. לרוב הסופרים לא רק שאין שכר, גם אין הרבה קוראים. ומי אמר שצריך לחשוב דוקא על הסופרים שממילא מצליחים.
את שרה ואת צריכה להתעסק בעיקר בכסף, וזה גם מה שמצפים ממך. אלה שאומרים שאת צריכה להוקיר תרבות, מתכוונים שהם רוצים לקבל מימון. זה בסדר. תיאטרון ותזמורת ואופרה צריכים הרבה כסף לשלם לשחקנים ולהעלות הצגות וקונצרטים, ומדינות שמסוגלות לכך תמיד מממנות תזמורות ואופרות ותיאטרונים ומוזיאונים. רוב התרבות איננה מקבלת כסף ואיננה יכולה לקבל כסף, וזה בסדר. את יכולה לשנות את מרכז הכובד של התמיכה, זה מה שממשלות עושות. אבל את לא יכולה להעליב אנשים, אפילו את אלה שמעליבים אותך אסור לך להעליב, כי את בתפקיד בכיר. לאנשים בתפקידים בכירים יש מחויבות לדבר יפה ולהתנהג יפה, אפילו אם הם שרי תחבורה ולא שרי תרבות או חינוך. אבל זו אינה הנקודה. הנקודה היא שהיית יכולה לגרום לאנשים להקשיב לך ולחשוב על הדברים שאת אומרת ואולי גם לשנות את דעתם. יכולת, אם היית מסוגלת לדבר לאנשים יפה במקום להעליב. אסור לך להגיד לאנשים שהם מדברים שטויות, ואסור לך להשתמש בשפה גסה. לא אסור בחוק אבל אסור מהלב. ותפסיקי לכעוס על כולם. במקום זה תנסי לדבר יפה וגם להקשיב לאנשים, למשל לגילה אלמגור. הילדות שלה עם האמא המשוגעת ניצולת השואה היתה הרבה יותר גרועה מהילדות שלך בקרית-גת, אבל היא ניסתה כל החיים לעשות מזה משהו יפה, לטוות את הקש שאנחנו אוכלים לזהב. זה מה שכולנו מנסים לעשות. להפוך את הקש שאנחנו אוכלים לזהב. קוראים לזה אמנות, וגם את יכולה לעשות את זה, רק תפסיקי לצעוק עלינו ותדברי אלינו יפה, פשוט כך. הייתי שמחה לכתוב לך נאום בעצמי.