השקר האחרון (עד כה) של בני ציפר

עד כה לא התייחסתי לשערוריית טורו של בני ציפר, שממנו קראתי רק את הפיסקה שצוטטה אצל מבקריו, הפיסקה שדרשה מבני תרבות לאפשר לאמנים לשכב עם נערות צעירות כדי להזין את יצירתם, רעיון שהוא גילגול מאוחר של הקרבת בתולות על המזבח מתוך אמונה בכוחו המאגי של דם הבתולים, שהיתה אמנם מקובלת לפנים בכמה תרבויות, שרובנו קיוינו שחלפו מן העולם. את הטור המלא לא רציתי לקרוא מלכתחילה ולא קראתי, גם מאחר שכבר הבנתי מכותרתו לאן הוא חותר, וגם מכיוון שכבר שנים אני משתדלת שלא לקרוא את ציפר, ושמחה בכל פעם שאינני מתפתה לשחות בביצת הביבים הזו, שמתיימרת לנשום אויר פסגות. מדי פעם נכשלתי וקראתי בכל זאת, וגם כתבתי על טוריו והופעותיו יותר מפעם, שהרי ככל שחלפו השנים יותר ויותר קשה היה להימלט מפרצופו המלא מעצמו, בעיתון או מעל המרקע. ודוקא בחודשים האחרונים הגיע המיאוס שלי מהאיש ומדבריו לרמה כזו שבאופן טבעי נמנעתי מהם ככל האפשר.

אבל עכשיו, לאחר פסטיבל ההתנצלות והסליחה שאירגן לעצמו בהשתתפות כלי תקשורת רבים, שמזכיר יותר התפטרויות טקסיות של מנהיגי מפלגות ומשטרים לא דמוקרטיים, שמתפטרים בתקוה שחסידיהם יאחזו בתחנונים בכנף בגדם ולא יניחום ללכת, ותוך כדי כך ניסה למכור לנו במסוה של התנצלות עוד ועוד מסחורתו הרקובה, אני מתקשה להמשיך ולהתעלם. זה מרגיז אותי יותר מדי, ויש גם אנשים צעירים או פחות צעירים שאינם זוכרים את עברו של האיש, ואינם יכולים לעמת את סיפוריו עם העובדות מן העבר.

כי בני ציפר לא הסתפק בבקשת סליחה שאין נדרשות לה יותר ממלים ספורות, אלא ניסה להשתמש בהתנצלות כדי להמשיך את החנופה לידידו רב העוצמה בבית ראש הממשלה, שבצלו הוא חוסה ואותו הוא משרת כבר זמן רב, רב מכפי שידע בעצמו, רב בהרבה מכפי שהציבור מודע. בני ציפר ניסה למכור לנו סיפור כיצד עבר משבר לאחר סעודה בבית שגריר גרמניה שבה נכחו שנואי נפשו של ידידו הטוב נתניהו, הלא הם שוברי שתיקה, ושם הכפישו את ישראל בפני שגריר גרמניה. המיפגש הזה, כך ציפר, כל כך הסעיר את נפשו ומילא אותו בחילה כלפי השמאל, שהוא שינה לגמרי את השקפת עולמו וכתיבתו, וכך הידרדר אט אט להיות חלאה שנואה בפי כל ובמיוחד שנואה על השמאלנים והפמיניסטיות שהם כידוע אוכלי אדם ומאז הם רודפים את ציפר להשמידו.

הטור על המיפגש עם שגריר גרמניה וההתרפסות של שוברי שתיקה, נכתב בקיץ האחרון. ציפר מקוה כנראה שזיכרוננו איננו מגיע מעבר לכך. אבל צר לי לציין את העובדה הלא מפתיעה שבני ציפר היה חלאת אדם הרבה הרבה שנים קודם לכך. ארכיון הארץ מעיד על כך שעברו עשר שנים תמימות מאז כתב בני ציפר, בקיץ 2006, את טורו המחליא נגד חולי הסרטן ששבתו שביתת רעב הרואית, בדרישה להכניס לסל הבריאות תרופות שיכולות להאריך את חייהם. הוא הישווה אותם לילדים הבוכים כדי לקבל סוכריות. הוא לא הסתפק בהתנגדות לדרישתם אלא ביזה אותם ורמס את כבודם.

וכאן אנחנו חוזרים לחברו ומושא הערצתו לעתיד של ציפר, הלא הוא בנימין נתניהו, האיש שהפך את תקציב הביטחון לחזות הכל, ואת החינוך, הבריאות והרווחה למותרות, שהעובדים בתחומם, מורים, בעיקר מורות, אחיות רחמניות ועובדים סוציאלים – בעיקר עובדות סוציאליות, הפכו תחת משטרו של נתניהו לעובדי קבלן בתנאים מחפירים ומבזים, והנזקקים לשירותיהם לאספסוף נרמס, מבוזה ומעונה, שחייו אינם שווים יותר מתכולת ארנקו. כבר לפני עשור ביטא ציפר את אותה מישנה רוחנית ואידיאולוגית של חברו נתניהו – שאין לאדם ערך אלא כתכולת ארנקו. אם הינך חולה ונכה ועני וסובל – תמות בשקט ואל תבלבל לנו את המוח. לנו יש זמן רק לחברים העשירים ובעלי ההשפעה שלנו, ולא לכל מיני תולעים אנושיות שמתענות ברעב ובמצוקה ובחולי וביסורים עד מות ומצפות לקבל סיוע ותמיכה ומזור מאוצר המדינה, שמוקדש לבזבוזים של מיליארדים על אימונים לתקיפה באיראן שלא תצא אל הפועל מעולם, ועל מטוסי ענק לכיבוי דליקות פוליטיות המסכנות את נצחיות החבר נתניהו בשלטון.

גם אז, לפני עשור, רבים התקוממו, רבים תבעו את עלבונם של חולי הסרטן, החרימו את בני ציפר ואת עיתון "הארץ" שנתן לשפלותו במה, אבל בני ציפר, כמו חברו נתניהו, רק התחזק בעשור שחלף מאז. פירסומו וכוחו הגוברים והולכים ניזונו כל העת מהיותו עורך המוסף הספרותי הנחשב בארץ – ולא שיש הרבה תחרות – פירסום וכוח ויוקרה שלעולם לא היה זוכה להם בזכות יצירתו הספרותית הצנועה והגיגיו הדוחים. אבל לא הפירסום והכוח השחיתו אותו – כפי שמעידה שפלותם ורשעותם של טורים רבים מספור שהוציא מתחת קולמוסו במשך שנים רבות, האיש היה חלאה מלכתחילה, ועוצמתו המוסדית רק הגבירה את תהודתה של הזוהמה הרוחנית שהפיץ סביבו כל העת.

ובמה שנוגע לחנופה לגרמניה, שאיננו מתבייש לטעון שהוא סולד ממנה, הרי האיש שמתחנף לכל אדם ומימסד רבי עוצמה איננו חדל להתחנף לגרמנים. החנופה האחרונה היתה ניצול עמודי המוסף שהוא עורך לפרק ארוך מתוך קומדיית הזבל על שובו של היטלר שהיתה רב מכר היסטרי בגרמניה. נכון שגם את זה לא קראתי, אבל אני יודעת במה דברים אמורים ומדוע התאמצו כל כך הגרמנים לתרגם לעברית ולהפיץ בישראל את הספר הזה, שכולו התבשמות עצמית גרמנית וזילות של פשעי הנאצים. הגרמנים רוצים נורמליזציה, כפי שהם מכנים את תהליך הזילות המתמשך של השיח הגרמני על פשעי הנאצים. הם רוצים שהיטלר יהיה עוד דמות של מנהיג מהעבר שלא צריך לדחות אותה במיוחד, שהכתבים שלה, עיין "מיין קאמפף", נקראים בתור "טקסט מדעי", והסיפורים עליה הם סיפורים משעשעים, כאילו עסקו באיזה טיל אולנשפיגל העושה מעשי קונדס, והם רוצים שהיהודונים המרגיזים שכל כך רבים מהם עדיין חיים וכל הזמן נזכרים בשואה ובוכים, יבלעו את היטלר האהוב שלהם, גם אם צריך לפתוח ליהודונים את הפה בכוח ולדחוף להם את היטלר לשם לעומק גרונם עד שייחנקו.

בני ציפר איננו אלא מלחך פינכה מקצועי, מין מפיסטו נוסח יצירתו של קלאוס מאן, המפיץ סביבו זוהמה פוליטית ורוחנית וניזון מאהדתם של הפוליטיקאים וחסידיהם הקרובים לו ברוחם ובהשקפת-עולמם, והוא איננו הולך לשום מקום. הוא ממשיך לערוך את מוסף הספרות הנחשב בארץ – וכאמור זה לא שיש הרבה תחרות – והתקשורת ממשיכה ותמשיך לרדוף אחריו ולתת לו במה. את בני ציפר, וגם את בני הזוג נתניהו, צריך לסלק קודם כל מלבנו: לא לקרוא אותו ולא להאזין לו, להשתמש בכוח המחאה של הכפתור, למנוע את רגלינו מללכת אל המקומות שבהם הוא נמצא. הרבה יותר מכך קשה מאד לעשות כעת, אבל צריך להאמין ולקוות שיום יבוא והזוג נתניהו עם ציפר חברם ייעלמו סופסוף מחיינו, יחד עם השקר והכזב והרוע שאופפים את כל דמותם.