יום חמישי, 3 במרץ 2016

ג'ון היקר והבחירות באמריקה



אתמול צפיתי בכבלים בסרט "ג'ון היקר" שיצא ב-2010 והיה להיט גדול, אבל אני לא צפיתי בו קודם. אני כבר לא הולכת הרבה לקולנוע ורואה סרטים בעיקר בטלויזיה, באיחור של מעט או הרבה שנים, ואז אני רואה אותם מתוך התקופה שבה יוצא לי לראות אותם, כלומר עכשיו אלה הבחירות בארצות-הברית, שבהן אני לא מרגישה הרבה שמחה אלא בעיקר פחד מזה שדונלד טראמפ יזכה בבחירות ויהיה נשיא ארצות-הברית. אלה יכלו דוקא להיות בחירות שמחות, לדמוקרטים יש מועמדים נהדרים, אבל הן לא. אני רק מתפללת שהדמוקרטים, ככל הנראה הילארי קלינטון, ינצחו את טראמפ, והאמירה החשובה שתהיה לניצחון כזה היא לא שאשה יכולה לזכות בבחירות לנשיאות ארצות-הברית, אלא ששיח של אחדות וכבוד לבני אדם יכול לנצח שיח של בוז ושנאה, אבל בינתיים אני רק מקוה ומתפללת שזה אכן מה שיקרה, כי המסר ההפוך מעורר בי חלחלה.
ג'ון היקר הוא סרט על אהבתם של חייל וסטודנטית, שבארצות-הברית אלה שני מעמדות לגמרי שונים זה מזה. ככה זה מאז 1973, כשגיוס החובה בוטל, ובעצם זה התחיל עוד קודם לכן, כשנתנו יותר ויותר פטורים משירות, וכשהשירות בצבא הפך לשירות מתנדבים, ואלה שהתנדבו היו יותר ויותר העניים בארצות-הברית, כי לעשירים ולמבוססים יש הרבה הזדמנויות אחרות. לעניים, במיוחד לשחורים, אין הרבה הזדמנויות אחרות. אז רבים מהם בוחרים להתגייס ודרך הצבא לעלות בסולם החברתי. זה לא נורא בימי שלום. זה נהיה נורא בימי מלחמה, כשהעניים שמתגייסים לצבא גם נפצעים ונהרגים, בזמן שהעשירים הולכים לקולג' ולאוניברסיטה, שבארצות-הברית מאד יקר ללמוד בהם ולא כולם יכולים. ברני סנדרס מדבר על זה הרבה, ולמרבה הפלא, למרות שארצות-הברית עדיין מזוהה אצל הרבה אנשים בגילי עם המקארתיזם וההוצאה להורג של הזוג רוזנברג, משהו השתנה בארצות-הברית. לא רק שלא זוקפים נגד סנדרס את הסוציאליזם שלו, אלא שהצעירים נושאים אותו על כפיים, כי הפער המעמדי בארצות-הברית נהיה כל כך כואב, והאפשרויות של העניים נהיו כל כך מוגבלות, שלדבר על שיוויון זה כבר לא קומוניזם אלא התייחסות מתחייבת למציאות. וזה קורה אפילו באמריקה, ויום אחד זה יקרה גם אצלנו. זה יקרה אצלנו שוב. כי פעם היינו סוציאליסטים, לפני שנהיינו אמריקה, ונחזור שוב לסוציאליזם אחרי שאמריקה תגיע אליו. לכן למרות הכל הבחירות האלה בארצות-הברית עוררו בי גם תקוה.
ג'ון הוא בן יחיד לאב שתקן ומסתגר שגידל אותו לבד לאחר שאמו ברחה מהם, והוא היה נער אלים שהסתבך בקטטות ונשר מהלימודים, והוא מתגייס לצבא כדי לסדר לעצמו את החיים, וסאוואנה היא בת עשירים שלומדת באוניברסיטה. הם דמויות דימיוניות, והמבקרים חשבו שהם דמויות קלישאיות והסתייגו מהסרט, אבל הקהל חיבק את הסרט והשחקנים, כי למרות שהם דמויות דימיוניות, הם גם מאד אמיתיים. בארצות-הברית חיילים הם בנים למשפחות עניות ובעייתיות שנושרים ממערכת החינוך ומתחנכים בעצם בצבא. זה קורה גם אצלנו, אבל אצלנו לא רק העניים מתגייסים, ואני מקוה שזה יישאר כך. אולי זה קורה אצלנו יותר בצבא הקבע, שיש בו יותר עולים מרוסיה ומאתיופיה מחלקם באוכלוסיה הכללית. גם היחידה של ג'ון בסרט מייצגת יותר את תושבי אמריקה. המפקד הוא בעל משפחה והוא שחור. החיילים הם לבנים. אני מניחה שביחידה אמיתית של חיילים מהכוחות המיוחדים יש יותר חיילים שחורים. כך זה נראה בכל פעם שמראיינים או מצלמים חיילים אמיתיים.
סאוואנה היא בת עשירים עם כוונות טובות שרוצה לטפל באוטיסטים ולעזור לאנשים. נכון שאוטיזם הוא עכשיו ההפרעה האופנתית ויש המון ספרים וסרטים שמתייחסים לאוטיזם וגם מאד מצליחים. אוטיזם פחות מרתיע אנשים מפיגור שכלי שהוא יותר נפוץ ופחות פופולארי בסרטים, אבל בסרט הזה הילד האוטיסט הוא די בשוליים, הוא רק צריך להראות כמה סאוואנה חמודה וכמה יש לה כוונות טובות. העיקר בסרט הוא שבחור עני שהתגייס לצבא מתאהב בבחורה עשירה שלומדת. אני לא יודעת אם יש בארצות-הברית הרבה זוגות כאלה. אני מניחה שרוב החיילים, שבאים ממשפחות עניות, והרבה פעמים ממשפחות שחורות, מתחתנים עם בנות מהשכונה, ולא עם בנות של עשירים. אמנם ביל קלינטון שבא ממשפחה ענייה והרוסה התחתן עם הילארי שבאה ממשפחה מבוססת, אבל ביל קלינטון היה תלמיד מבריק וסטודנט מבריק, והוא לא ממש דוגמה למשהו, חוץ מזה שבארצות-הברית, אם אתה מאד מוכשר, יש לך סיכוי להגיע לפיסגה שזו לכשעצמה בשורה נעימה, אבל זה לא משפר את ההרגשה לרוב האנשים, שבשבילם המחסומים בחברה האמריקאית, אלה שאינם קיימים לכאורה, מאד אמיתיים.
בעצם גם הסופר הפופולארי ניקולס ספארקס שכתב את הספר וגם את התסריט ידע שאין הרבה סיכויים שבחור כמו ג'ון יפגוש בחורה כמו סאוואנה במהלך החיים הרגיל, והוא מפגיש ביניהם באירוע מיוחד, דרמטי אבל גם מקרי למדי, על אחד הגשרים של העיר צ'רלסטון בדרום קרולינה, שהיא עיר נמל לחוף האוקינוס האטלנטי, וג'ון שגדל בעיר כנער עני ודי מופרע הוא גולש גלים וצולל, כי בארצות-הברית גלישה היא ספורט עממי וגם נערים עניים עוסקים בה הרבה. היא יכלה להיות ספורט עממי גם בישראל, אבל נדמה לי שבישראל גלישת גלים היא ספורט הרבה פחות עממי. אם סופר ישראלי רוצה להפגיש עניים ועשירים הוא מפגיש אותם בבית הספר או בצבא, אבל בארצות-הברית עשירים לא מתגייסים לצבא, והצבא הוא זה שמפריד בין ג'ון וסאוואנה ולא מה שמחבר ביניהם. אולי זאת הצורה של רומן רומנטי להגיד משהו בעל משמעות על החברה האמריקאית.
יש כמה פיתולים בעלילה עד שג'ון וסאוואנה שמתאהבים בתחילת הסרט מצליחים שוב להתאחד. בתמונה האחרונה בסרט ג'ון בלבוש אזרחי וכנראה שהוא עזב את הצבא, אבל רק אחרי שהוא שירת בו שנים בכל מיני מקומות שצריך לחשוב שהם עיראק או אפגניסטאן, למרות שיש על בית הקפה שאמור להיות בעיראק או באפגניסטאן כתובת בהונגרית. כשג'ון נפצע שולחים אותו לבית חולים בגרמניה שבאמת לשם שולחים חיילים אמריקאים שנפצעים באסיה. לא שולחים אותם לארצות-הברית כשהם נפצעים. בכלל שולחים אותם הביתה רק לעתים רחוקות ביותר, גם כשיש להם משפחה. הצבא האמריקאי הוא לא רק צבא של עניים, הוא גם צבא מאד אכזרי. חופשות לחיילים הן דבר מאד נדיר.
חיילים הם בסך הכל עובדי כפייה גם כשהם מתנדבים. אני חושבת לעצמי אם בני עשירים היו מתגייסים לצבא ארצות-הברית ומשרתים, האם גם אז הצבא היה מסתפק בחופשת מולדת לחיילים בערך פעם בשנה, או אולי היחס לחיילים היה טוב יותר אם כולם היו מתגייסים, והיו בצבא גם בנים של עשירים ושל פוליטיקאים ושל משכילים? כשהנשיא ניקסון ביטל את גיוס הסטודנטים הוא חשב שתהיה פחות התנגדות למלחמה אם הסטודנטים שמפגינים לא יצטרכו להילחם בעצמם, זו היתה דעתו על הסולידריות החברתית באמריקה. עכשיו כשמדברים לפעמים על חידוש הגיוס הכללי, חושבים שפוליטיקאים אולי יתנגדו יותר למלחמות אם הם יצטרכו לשלוח את בניהם לשרת כחיילים. לא בטוח שזה נכון, כי בישראל הרבה פוליטיקאים שכלו את בניהם במלחמות ובכל זאת תמכו במלחמות, אבל יש משהו נורא בזה שפוליטיקאים שולחים ליהרג בנים של אחרים. כמובן מי שמצליח לא ליהרג ולא להיפצע פציעה חמורה יכול להשתכר יפה בצבא ולבנות לעצמו חיים. אולי גם ג'ון הצליח בזה.
עכשיו אני חושבת במי ג'ון וסאוואנה, שחיים כבר ביחד כמה שנים בדרום-קרולינה, בוחרים במערכת הבחירות הזאת. הם דמויות דימיוניות אבל הם כל כך יכלו להיות אמיתיים. הם מוכרחים להיות דמוקרטים, רק שאני לא בטוחה אם הם מעדיפים את הילארי קלינטון או את ברני סנדרס. הם בטוח תומכים בביטוח בריאות. כנראה הם תומכים בהילארי כמו רוב הדמוקרטים בדרום קרולינה.
אני מוכרחה לחשוב שהם יתמכו בהילארי. לא ייתכן שהם יתמכו בדונלד טראמפ. הרי ג'ון שירת בצבא עם היספאנים ושחורים והם היו החברים הקרובים שלו, לא היו לו חברים אחרים. והוא בן עניים. הוא לא יצביע למישהו כמו דונלד טראמפ שאומר דברים כל כך גזעניים ומתנגד לביטוח הבריאות של אובמה, שכל כך שינה לאנשים כמותם את החיים. וסאוואנה בוודאי תומכת בהילארי קלינטון. אולי בברני סנדרס, אבל נראה לי יותר שבהילארי קלינטון. שניהם תומכים בה. אני מוכרחה להאמין שהם יצביעו להילארי קלינטון. אני מאד מתפללת. הבעיה שהצבעה בבחירות, בניגוד גמור לכל מה שאפשר לחשוב, היא הפעולה הרגשית ביותר שאנשים עושים. שום דבר בה איננו צפוי והגיוני.