הפיגוע באיסטמבול אתמול הזכיר לי טקסט קטוע מיומנו של קפקא שתמיד מילא
אותי אימה. את הטקסט שזנח לאחר עמודים ספורים, כתב קפקא ביומנו ב-28 בפברואר 1913,
והוא מתאר תקרית המתרחשת באיסטמבול, שהוא מכנה לעתים כך ולעתים קונסטנטינופול, עיר
שלמיטב ידיעתי לא ביקר בה מעולם, ואינני יודעת מה היה מקור ההשראה לקטע הזה, שאני
מתרגמת כאן ואינני יודעת אם כבר תירגם אותו מישהו לעברית, כי כאמור הוא טקסט חלקי
מאד ולא גמור, ובכל זאת ההתרחשות המתוארת בו די בה כדי להחריד את הקורא ולהטריד את
מנוחתו. מבחינת זמן כתיבתו הוא מקביל ל"נעדר" ול"גלגול", וכמו
ב"גלגול" גם כאן האימה היא של הסוכן הנוסע, שכאן איננו בבית אלא בנכר
בין זרים וחשוף לפגיעתם.
פרנץ קפקא / ארנסט לימן
ארנסט לימן הגיע לקונסטנטינופול במסע עסקים בבוקר יום סתיו גשום ונסע
כמנהגו – הוא כבר ערך מסע זה עשרות פעמים – מבלי לדאוג לדבר מלבד זאת, דרך הרחובות
הריקים ברובם, למלון שבו נהג תמיד להתאכסן לשביעות רצונו. היה כמעט קריר, הגשם
המטפטף חדר לכרכרה, ובכעסו על מזג האוויר הגרוע, שרדף אותו לאורך כל מסע העסקים
השנה, הוא סגר את חלון הכרכרה ונשען באחת הפינות, כדי לנמנם במשך נסיעת הכרכרה בת
רבע השעה שציפתה לו. אבל מכיוון שהנסיעה עברה דוקא ברובע העסקים, הוא לא זכה
לשלוה, וקריאות רוכלי הרחוב, שקשוק עגלות המשא, כמו גם שאון סר-טעם אחר שלא ירד
לחקרו, למשל מחיאות הכפיים של המון-עם, הפריע את שנתו, שלולא כל אלה היתה עמוקה.
במחוז חפצו ציפתה לו הפתעה בלתי נעימה. בשריפה הגדולה האחרונה
באיסטמבול, שעליה קרא לימן לקראת נסיעתו, נשרף מלון קינגסטון, שבו נהג להתאכסן,
כמעט לגמרי, אבל העגלון, שידע זאת כמובן, ביצע בכל זאת את משימתו מתוך שיוויון-נפש
גמור כלפי נוסעו, והביאו בשתיקה למלון השרוף. כעת קם בשלוה ממושב העגלון והיה
מוריד גם את מזוודתו של לימן, לולא תפסו הלה בכתפו וטילטלו, שלכן אמנם הניח העגלון
למזוודה, אבל באיטיות ובישנוניות כאלה, כאילו לא לימן הניעו מכך, אלא הוא עצמו
שינה את החלטתו. קומת הקרקע של המלון עוד החזיקה מעמד בחלקה, ובאמצעות קרשים
שנקבעו מכל צדדיה, הפכה בדוחק כשירה למגורים. שֶׁלֶט בתורכית ובצרפתית הראה, שבתוך
זמן קצר ייבנה המלון מחדש, יפה ומודרני מכפי שהיה קודם לכן. אבל הראיה היחידה לכך
היתה עבודתם של שלושה שכירי יום, שבעזרת אתים ומעדרים אספו וערמו עיי חורבות,
והעמיסו אותם על מריצות קטנות.
כפי שהתברר, התגורר בחורבות אלה חלק מצוות המלון, שבעקבות השריפה הפך
למובטל. אדון באדרת שחורה ועניבה אדומה הגיע מיד כשכרכרתו של לימן עצרה, רץ החוצה,
סיפר למאזין הנרגז לימן את סיפור השריפה, סילסל תוך כדי כך את קצוות זקנו הארוך
והקלוש סביב אצבעותיו והניח להן רק כדי להראות ללימן, איפה החלה השריפה, כיצד
התפשטה ואיך לבסוף קרס הכל. לימן, שבמשך כל הסיפור הזה בקושי הסיט את מבטו מהקרקע
ולא הניח לידית של דלת הכרכרה, רצה בדיוק לצעוק לעגלון את שמו של מלון אחר שיסע
אליו, כאשר האיש באדרת ביקשו בזרועות מורמות שלא יסע לשום מלון אחר, אלא שיישאר
נאמן למלון זה, שבו תמיד היה שבע-רצון. למרות שאלה היו בוודאי מלים ריקות, ואיש לא
יכול היה לזכור את לימן, כפי שלימן בקושי זיהה מישהו מן העובדים, גברים ונשים,
שראה בדלת ובחלונות, אבל שאל מישהו שהליכותיו נעמו לו, כיצד יוכל איפוא להישאר
נאמן למלון שנשרף. כעת נודע לו – והוא נאלץ בעל כורחו לחייך ליומרה הזו – שלאורחים
קודמים של מלון זה, אבל רק להם, מוכנים חדרים נאים בדירות פרטיות. לימן צריך רק
להורות ומיד יובל לשם, זה ממש קרוב, הוא לא יאבד זמן, והמחיר, מתוך רצון טוב ומאחר
שמדובר אמנם בתחליף, נמוך במיוחד, אם גם המזון, על פי תפריטים וינאיים, טוב עוד
יותר, והשירות מסור עוד יותר מזה הבלתי מספק מכמה בחינות לפנים במלון קינגסטון.
"תודה", אמר לימן ועלה תוך כדי כך לכרכרה. אני נשאר
בקונסטנטינופול רק חמישה ימים, לתקופה זו לא אתמקם בדירה פרטית, לא, אני נוסע
למלון. אבל בשנה הבאה, כאשר אשוב ומלונכם שוב ייבנה, בוודאי אבוא רק אליכם. הרשו
לי!" ולימן רצה לסגור את חלון הכרכרה, שבידיתו אחז כעת נציג המלון.
"אדון!" הוא אמר בתחינה והביט מעלה אל לימן.
"עזוב!" קרא לימן, טילטל את הדלת והורה לעגלון: "למלון
רויאל". אבל או שהעגלון לא הבין אותו, או שציפה לסגירת הדלת, בכל מקרה הוא
ישב על מושבו כמו פסל. נציג המלון לא רק שלא עזב את הדלת , אלא גם ניפנף כעת
בדבקות לעמיתו, שיזוז ויבוא לעזרתו. במיוחד הוא ציפה לאיזו נערה וקרא שוב ושוב
"פיני! נו פיני! איפה פיני?" האנשים בחלונות ובדלתות פנו אל פנים
הבניין, הם צעקו בערבוביה, הם נראו רצים לפני החלונות, כולם חיפשו את פיני.
לימן בהחלט יכול היה לסלק בדחיפה את האיש שמנע ממנו לנסוע משם, ושברור
היה כי רק הרעב העניק לו את האומץ להתנהג כך – גם האיש צפה זאת ולכן לא העז כלל
להסתכל בלימן – אבל במסעותיו כבר היו ללימן יותר מדי התנסויות שליליות, כדי שלא
לדעת כמה חשוב בנכר, ויהא אדם צודק ככל שיהא, שלא למשוך תשומת-לב, לכן שוב ירד
בשלוה מן הכרכרה, התעלם בינתיים מן האיש, שאחז בעווית בדלת, ניגש לעגלון, חזר
באוזניו על בקשתו, והורה לו שוב במפורש לנסוע משם במהרה, ואז צעד לאיש בדלת
הכרכרה, אחז את ידו בגלוי באחיזה מקובלת, אבל לחץ עליה בחשאי כה חזק במיפרק, שבקריאה
"פיני", שהיתה בו זמנית הוראה והתפרצות כאב, האיש כמעט קפץ ושיחרר את
הידית מאצבעותיו.
"היא כבר באה! היא כבר באה!" קראו מכל החלונות, ונערה
מחייכת, ידיה עדיין בתסרוקתה הכמעט עשויה, רצה החוצה מן הבית בראש חצי מוטה אל
הכרכרה. "מהר! לכרכרה! היא כבר זזה", היא קראה תוך כדי שתפסה את לימן
בכתפיו והחזיקה את פניה קרוב מאד לפניו. "אני פיני", היא אמרה חרש
והניחה לידיה ללטף את כתפיו לאורכן.
"הם לאו דוקא מתכוונים להרע לי", שח לימן לעצמו וחייך אל
הנערה. "חבל שכבר אינני צעיר ואינני מתיר לעצמי הרפתקאות לא בטוחות. "זו
בוודאי טעות, עלמתי", ופנה לכרכרה שלו. "לא קראתי לך ואינני מתכוון
לנסוע איתך." מן הכרכרה הוא הוסיף וקרא: "בבקשה אל תתאמצי יותר."
אבל פיני כבר הציבה רגל על סף הכרכרה ואמרה, זרועותיה שלובות על חזה:
"מדוע אינך רוצה שאמליץ לך על דירה?" מותש מן ההטרדות שכבר סבל כאן, אמר
לימן, מתכופף אליה: " אל תעכבי אותי יותר בשאלות מיותרות! אני נוסע למלון
ומספיק עם זה. תרדי מן הכרכרה, אחרת תהיי בסכנה. קדימה, עגלון!".
"עצור!" קראה הנערה ורצתה ברצינות להתרומם אל הכרכרה. לימן נעמד במנוד
ראש וחסם בקומתו הגוצה את הדלת כולה. הנערה ניסתה לדחוף אותו והשתמשה לשם כך גם בראש
וגם בברך, הכרכרה החלה להתנודד על קפיציה הרעועים, אחיזתו של לימן לא היתה יציבה.
"מדוע אינך רוצה לקחת אותי?" חזרה הנערה ושאלה.
לימן היה מצליח בוודאי לדחוף את הנערה החזקה אמנם, מבלי להפעיל כוח
חריג, לולא האיש באדרת, שעד כה התנהג בשלוה, כאילו פיני שיחררה אותו, כאשר ראה את
פיני מתנדנדת, חש אליה בקפיצה, אחז בפיני מאחור ונגד ההתגוננות המהוססת ממילא של
לימן ניסה בכל כוחו להרים את הנערה לכרכרה. כשחשה בגיבוי הזה אכן נדחפה הנערה
לכרכרה, סגרה את הדלת שגם נדחפה מבחוץ, אמרה כאילו לעצמה: "נו עכשיו"
וסידרה תחילה בחטף את חולצתה ואז ביתר יסודיות את תסרוקתה. "לא נשמע דבר
כזה", אמר לימן, שנפל על מושבו, מול הנערה שהתיישבה לנגדו.
סוף הטקסט
