אהרן מגד ז"ל

הסופר אהרון מגד הלך לעולמו שבע ימים ויצירה, ואני רוצה לדבר על מעט מספריו שאהבתי במיוחד. הראשון שקראתי היה החי על המת שקראתי לפני שנים רבות, ואני עוד מיטיבה לזכור את האלמנה המטיחה בסופר המבקש לכתוב על בעלה המהולל כיצד זנח הלה לאנחות את משפחתו, איך נכנסה בתו בנעוריה להריון והיה צריך לעשות לה הפלה. לימים עברתי חוויה דומה של מחקר על אדם שחשבתי לאציל נפש, ותחת אצילות נתגלו לי קטנוניות ותככנות ורוע אינסופי, וכל העת עמד ספרו הזה של מגד לנגד עיני, ספר שאיננו חומל על איש מגיבוריו, ומבלי ללעוג להם הוא מיטיב ללעוג לכמיהה האנושית ליצירת מיתוסים, להערצת גיבורים, שמרוב גבורה לא נותרה בהם אנושיות. מגד לא חס על עולם הספרות שבתוכו פעל כל ימיו כאדם מרכזי, והירבה לתאר את הרישעות והעוול שרוחשים בעולם הזה, את הכוחנות וההונאה ורדיפת הכבוד שאינם פוסחים גם על מי שחיי הרוח עומדים במרכז עולמו. ספרו "מחברות אביתר" נראה לי כמו המשך ל"חי על המת", אבל אולי הוא הפוך ממנו בעצם. במקום הגיבור הנערץ הרבה יותר מכפי שהיה ראוי, הוא עוסק במי שלא זכה בכבוד המגיע לו. כמה וכמה מספריו עוסקים באנשים נחבאים אל הכלים שכבודם נגזל, וניכר בכותב שהדברים בערו בנפשו.

עכשיו אני מחפשת את ספריו, הרי קראתי כמה וכמה מהם, אולי לא רבים, אבל כמה וכמה, ואני מתקשה למצוא אותם. להיכן נעלמו? את חלקם קראתי אולי עוד בבית הוריי, אחרים מסרתי או השאלתי אולי מבלי שחזרו. אבל מיד אני מורידה מהמדף את "מסע באב", האהוב עלי והקרוב ללבי ביותר, כבר מתפורר כולו ומוכתם בכתמים רבים. כמה פעמים חזרתי וקראתי את סיפורו של האב שיוצא לחפש את בנו הצעיר שנעלם, אבל בעצם מחפש כל הזמן את בנו הבכור שנהרג במלחמת יום הכיפורים, האב שהוא פרופסור המעדיף לחיות בארצות-הברית, הרחק מישראל, איננו משוכנע שהיהודים יכולים לנהל מדינה, מנוכר למדינת ישראל ולאנשיה, ואילו אשתו בת המושב כל כך קשורה לישראל, מתגעגעת אליה, ובכל קריאה חוזרת אני שמה לב לכך שיותר מכל דיבוריו של האב האינטלקטואל חרותים בלבי דברי האם, המורה הקשוחה, שאיננה מניחה לאיש לראותה בוכה, זו שמקבלת את המודיעים לה על מות בנה ומציעה להם משהו לשתות לפני שילכו, ואז מתקשרת בעצמה לעבודה, קודם כל לעבודה, להודיע שלא תבוא "כי בננו אמנון נהרג בסיני". אינני יודעת כמה פעמים כבר קראתי את השורות האלה, ובכל פעם אני פורצת בבכי מחדש. מכל תיאורי השכול הנוראים בספרות העברית, שלצערנו אינם מעטים, אין עוד אחד ששבר את לבי כמו תיאור האם הזו, ששמה כשמי, אולי שם קצת מודרני מדי למי שכבר שלחה בן לקרב במלחמת יום הכיפורים – רק בקרב בנות דורי, הדור של מלחמת יום הכיפורים, כמה נורא לומר זאת, הפך השם הזה נפוץ, בגן הילדים בשנות החמישים היינו ארבע ענתות, ואלה שילדיהם נהרגו במלחמת יום הכיפורים היו בני דור אחר, הן היו יותר השרות והדליות והרינות, אבל אולי זה לא ממש משנה, הכל ממילא מתבלבל, לפעמים אני מדפדפת בחוברת שמות החללים, לראות את המדריכים מהצופים והגדנ"ע שנשארו שם בני עשרים כמו שאומר השיר, ואני חושבת כמה הם חסרים לנו היום, כמה המדינה שלנו חסרה, וכמה האנשים שבבתי הקברות באמת אין להם תחליף, פשוטו כמשמעו בלי שום אירוניה. אין להם תחליף והם חסרים, כשאני מהלכת ברחוב אני רואה את החורים שהם השאירו מהלכים סביבי. והאם השכולה יושבת בחדר הילדים שבו גדל בנה וקוראת את מכתבו האחרון "נותרו לי עוד עשרה חודשים עד גמר השירות, אבל שום דבר לא ברור לי עדיין ביחס לעתיד. הלימודים לא מושכים אותי. אין לי כישורים להיות מדען כמו אבא, או מחנך כמו אמא. אומרים שלכל אדם יש "יעוד", שנקבע לו עוד לפני לידתו. אינני יודע מהו ה"יעוד" שלי..."

והיא כבר יודעת: היעוד שלו למות בקרב, לפני שהספיק לחיות. ועכשיו האב הספקן שלו, שנסע לחפש כביכול את בנו הצעיר, מחפש את הבן המת במקום שבו נפל. לא במודע. לא לכך התכוון, אבל נפשו נושאת אותו לשם. הורים שכולים הולכים אצל ילדיהם. כמו ב"הר הטועים" של יהודית הנדל שכתבתי עליו כאן, ושני הספרים האלה, "מסע באב" של אהרן מגד ו"הר הטועים" של יהודית הנדל פיוטיים כל כך, נדמה לי שהם מהפיוטיים שבספריהם, ולא מחמת המלים הגבוהות, שאין בהם, שפתו של אהרן מגד נקיה ופשוטה, קשובה ללשון הדיבור, דיבורם של אנשי ספר, ובכל זאת, לשון הדיבור, לא לשון קודש, אלא לשון החול של הכאב.

ושמתי לב שהמספידים, שדיברו דברים נאים ומהלב לא הזכירו את הספר הזה, "מסע באב", וגם כשהתפרסם לא הרבו לדבר בו, כפי שמיעטו לדבר גם ב"הר הטועים", והיו גם מי שגס לבם בספרי השכול האלה. וזה מוזר, כי לספרו של דוד גרוסמן דוקא התייחסו ומתייחסים כל כך הרבה, אבל הימים השתנו, רוח התקופה השתנתה, ואולי גרמה לכך בעיקר זהותו של גרוסמן כאב שכול, מות בנו במלחמה שאף פעם לא די לה, ואפילו לא נגזרה עלינו כפי שנגזרה עלינו מלחמת יום הכיפורים – בכך אני מוסיפה להאמין למרות שיש הגורסים אחרת, ואולי היתה זו אישיותו של אהרן מגד, שככל שמילא תפקיד מרכזי בחיי הספרות העברית של דור המדינה, משהו בו נחבא אל הכלים, היתה בו איזו צניעות, איזה סוד שאין חולקים עם הציבור, אולי תודעת הבושה של בני דורו. הוא לא היה מהנחשפים אלא מהמתבוננים בזולתו במבט חוקר, בעין טובה, באוזן טובה, מאלו שעיניים להם לראות ואוזניים להם לשמוע.