הצהרת בלפור במבט לאחור

היום הייתי בכנס על הצהרת בלפור שבדיוק היום מלאו לה מאה שנה, ובשבוע האחרון היא עשתה כמה כותרות. בכנס נכחו בעיקר פרופסורים קשישים, בעיקר גברים, דתיים וחילוניים, השתתף בו פרופסור תורכי שדיבר על תגובת התורכים להצהרה, אבל לא השתתפו בו ערבים. שאלתי את פרופסור שלמה אבינרי שיזם את הכנס אם הם סירבו להשתתף, והוא אמר רק: היו פניות. שאלתי אם כולן סורבו, והוא רק חזר ואמר "היו פניות", כלומר שהם מצדם הזמינו מרצים ערבים להשתתף בכנס, אבל איש מהם לא הסכים. זה קצת מוזר כי הערבים יכלו לבוא ולומר מה שהם רוצים על הצהרת בלפור. אף אחד מהנוכחים בכנס לא היה מרביץ להם, כולם היו יותר מדי זקנים בשביל זה.

עיקר הדיון בכנס היה על הסיבות והרקע להצהרה, שעל זה ניטשים הרבה ויכוחים: מדוע הבריטים תמכו בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל וגם הודיעו על התמיכה הזו עוד לפני שכבשו את ארץ ישראל בפועל, ומה גרם להם לשלב את ההבטחה הזו בכתב המנדט שחבר העמים העניק לבריטניה לשלוט בארץ-ישראל בשנת 1922, ובכך לתת לה תוקף מחייב.

הערבים כועסים על הצהרת בלפור והפלשתינים דורשים מבריטניה התנצלות עליה ומאיימים לתבוע אותה בבית הדין הבינלאומי ועוד איומים, למרות שהצהרת בלפור רק הבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ-ישראל, שזה לא מדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא רשות להקים בארץ ישראל קהילות ומוסדות קהילתיים יצוגיים, וזה בתנאי שלא ייפגעו הזכויות הכלכליות והאזרחיות של הלא-יהודים החיים בארץ. מישהו כתב שברור שאלה הפלשתינים, אבל בארץ חיו אז גם לא מעט תורכים וארמנים – עדיין היה בארץ שלטון תורכי עות'מני, והיו בארץ גם הרבה מאד אירופים, למשל אנשי דת רבים בני הרבה לאומים שחיו בכנסיות ובמנזרים באתרים קדושים לנצרות, ולדעתי הפיסקה בהצהרה שאומרת שלא ייפגעו הזכויות הדתיות והאזרחיות של תושבי הארץ האחרים מתכוונת קודם כל להגן על זכויות הקהילות הנוצריות האירופיות בארץ, ולאו דוקא על זכויות הפלשתינים, שהבריטים לדעתי לא כל כך חשבו עליהם כעל ישות לאומית נפרדת, אלא כעל חלק מהאומה הערבית, והם הבטיחו הבטחות שלטוניות גם לשליטים ערבים במצרים ובערב הסעודית ובעבר הירדן, אבל את ארץ ישראל ואת ירושלים הם רצו לעצמם, ולאו דוקא עבור היהודים, ולדעתי הם התכוונו לשלוט בארץ-ישראל לאורך זמן, ולהיות המעצמה הנוצרית ששולטת בארץ הקודש, כי כמו כל הנוצרים הבריטים רצו את ירושלים לעצמם, ועד עכשיו קשה לכל העמים הנוצריים לקבל את זה שירושלים נמצאת בריבונות יהודית, שזה מנוגד לגמרי לתיאולוגיה הנוצרית, שלפיה היהודים איבדו את ריבונותם בירושלים בגלל אשמתם ברצח האלהים, ולכן הם צריכים לנדוד לנצח ולהיות מבוזים, וגם אם מרשים ליהודים לחזור לירושלים במחשבה שזה יקרב את שיבתו השנייה של כריסטוס, עדיין הם לא יכולים להיות השליטים בירושלים, שזה לדעת הבריטים משהו שהבריטים יותר ראויים לו מהיהודים.

הפלשתינים כועסים על הצהרת בלפור ומחרימים אותה כאילו מדובר בפשע בריטי או יהודי או גם וגם, אבל הכעס שלהם נובע בעיקר מכך שהם קוראים את ההיסטוריה אחורנית, ורואים בהצהרת בלפור את ראשיתה של המדינה היהודית שנבנתה על אדמות פלשתיניות ולא מפסיקה לגזול אותן. וגם חשוב לפלשתינים מאד להגזים בחשיבותה של הצהרת בלפור, כי ככל שהם מגזימים בערכה של הצהרת בלפור, כך הם מגמדים את זכות היהודים להגדרה עצמית, כי הם מציגים את מדינת ישראל כישות קולוניאלית שהבריטים הקימו כחלק משלטונם הקולוניאלי בפלשתינה, ולא כביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זה קצת דומה לטענה שהיהודים קיבלו את מדינת ישראל כפיצוי על השואה, שגם היא טענה שמגמדת את זכות היהודים להגדרה עצמית, ומציגה אותם כמי שקיבלו מדינה לא בזכות אלא בחסד. בכלל רבים מהערבים מחזיקים בטענה האנטישמית הנוצרית במקורה, שהיהודים הינם דת ולא עם, טענה שהנוצרים המציאו עוד בשחר הנצרות כדי לטעון שעם ישראל שנזכר בתנ"ך איננו העם היהודי, אלא הכנסייה הנוצרית. יש יסוד אנטישמי חזק בטענה הזאת.

אני לא משוכנעת שהצהרת בלפור היתה כה חשובה להקמת מדינת ישראל. אני גם מסתייגת מהגישות שמחמיאות לבריטניה ומהללות אותה כמי שבזכותה קמה מדינת ישראל. בפועל בריטניה בעיקר הקשתה על יהודים לעלות לארץ, עוד לפני הספר הלבן, ואני חושבת שבמקום מחמאות וחנופה צריך לבוא חשבון עם בריטניה שסגרה את שערי הארץ בפני יהודים שניסו להימלט מגרמניה הנאצית, ועל זה מבחינתי אין סליחה ואין מחילה.

סבי מצד אבי אברהם מרגלית עלה לישראל בשנת 1920 מאקרמן שבמולדובה גם בגלל שהוא היה ציוני, אבל גם בגלל פרעות פטלורה, שגרמו לו ואחריו לכל משפחתו לעלות לארץ ישראל "לבנות ולהיבנות בה", כפי שהוא אהב לשיר עד סוף ימיו. סבי מצד אמי משה שטרסברג עלה לארץ בשנת 1936 מפולניה עם סבתי ואמי ואחותה בגלל האנטישמיות שגאתה גם בפולין מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה. רק העובדה שמאות אלפי יהודים כמותם עלו לארץ, יהודים שרובם נמלטו מרדיפות ורצח והיו מוכנים לעשות הרבה, גם לעלות בצורה בלתי חוקית ולהסתכן בכל הכרוך בכך, כדי להימלט ממוות באירופה, רק העובדה הזאת הפכה את הצהרת בלפור ממלים למציאות. בארץ-ישראל נוצרה קהילה יהודית מספיק גדולה ומאורגנת כדי לדרוש הגדרה עצמית, וזה קרה בגלל שחיי היהודים בארצות מוצאם הפכו לגיהינום. הצהרת בלפור מציגה את היהודים כמי שקיבלו זיכיון התיישבות קולוניאלי. היא מערערת את מעמדם כפליטים, ורבים מהיהודים שהגיעו לארץ ישראל היו פליטים שנמלטו ממוות. לתאר אותם כמתיישבים קולוניאלים זה לא נכון וגם מאד מרושע, ואם הם לא היו באים הנה בכל מחיר, אלף הצהרות על בית לאומי ליהודים לא היו יכולות לעזור להם.

יש ישראלים שאומרים שהתנגדות הפלשתינים להצהרת בלפור היא הוכחה לכך שהפלשתינים אינם רוצים לקבל את הקיום היהודי בארץ-ישראל ומכאן שאין בכלל על מה לדבר איתם. למרות שאני חושבת שהעמדות הפלשתיניות מאד אנטישמיות, אני בכלל לא כזאת פסימית, כי בכלל לא נראה לי חשוב להגיע עם הפלשתינים להסכמות תיאורטיות. הסכמים עם הפלשתינים צריכים להיות מעשיים, הם צריכים להתייחס לטריטוריות והסדרי תנועה, והם צריכים לאפשר לשני העמים לחיות חיים ראויים וחופשיים. הדיון התיאורטי הוא מעניין, אבל הוא חשוב בעיקר להיסטוריונים. זה לא שדיבורים הם לא חשובים, יש להם השפעה וחשיבות, אבל כדי שדיבורים יהפכו להיסטוריה, הם חייבים להיות מלווים במעשים.