מורי ברוך אליחי ז"ל

הבוקר ראיתי מודעת אבל למורי לציור מבית הספר הריאלי ברוך אליחי, ואחד האנשים שהכי אהבתי בעולם, ובכל זאת מאז שעזבתי את בית הספר לא חזרתי לפגוש אותו מעולם, וגם היום אינני נוסעת ללווייה שלו, אינני מסוגלת לחזור לחיפה ולפגוש אנשים מהעבר. אפילו לקבר אבי כבר אינני עולה שנים רבות, רק לקבר אחי שקבור בעין כרמל אני עולה פעמיים בשנה, ביום הולדתו וביום מותו, וזה גם בגלל המרחק מירושלים, אבל יותר בגלל הפצעים בנפש, שלכל זה נקשר מורי ברוך אליחי שאהבתי בכל לבי ולא אמרתי לו. הרגשתי מבוכה ואפילו בושה לבקר אותו ולומר לו את אשר על לבי.

ברוך אליחי היה מורה שלי בחוג לציור ופעם גם הדריך אותנו בקייטנה, בקיץ אחד שבו הלכתי עם אחי לקייטנת בית הספר. הוא היה מורה חם ואוהב שלימד אותנו באהבה ובלי משמעת נוקשה, אבל נדמה לי שהיינו מאד שקטים אצלו ושגם הילדים היותר בעייתיים לא עשו אצלו בעיות, כי היתה לו גישה כזאת מרגיעה לילדים, ותמיד הוא דיבר אלינו בחביבות ובהבנה ואף פעם לא ראיתי אותו מתרגז או מרים על מישהו קול.

הוא ניסה לפתח את הטעם האמנותי שלנו וללמד אותנו לצייר בסגנונות מודרניים, ואני שהייתי ילדה שמרנית לפעמים התקשיתי עם זה ורציתי רק לצייר ציורים ריאליסטים – אז עוד יכולתי לשבת שעות ולצייר מהתבוננות, להעתיק את המציאות כמיטב יכולתי – והוא היה מאד סבלני לשמרנות שלי, למרות שניסה לשכנע אותי בעדינות לעשות גם דברים קצת שונים. עכשיו אני חושבת שגם הכתיבה שלי לא מצטיינת בדימיון אלא בהתבוננות. תמיד יש לי צורך להישאר נאמנה למציאות. כשברוך אליחי צייר, הדברים המציאותיים קיבלו משמעות קצת סמלית ולפעמים הנוף התפרק לצורות גיאומטריות והתחבר מחדש. אני לא ידעתי וגם לא רציתי לעשות כאלה דברים. ידעתי שלא אהיה ציירת, אבל אהבתי לצייר להנאתי. כשהשנים חלפו ודלקת הפרקים התעצמה חדלתי לגמרי מציור.  

עכשיו אני חושבת אם ברוך אליחי ידע שאני כותבת. גם בבית הספר כתבתי. מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי. אבל אני זוכרת שדיברתי איתו רק על ציור וגם הוא דיבר איתי רק על ציור עד שהוא קרא לי יום אחד ודיבר על נעמי.

נעמי היתה אז ילדה בת עשר בערך. היא היתה הבת הבכורה שלו והיא היתה מאומצת. אחרי שאימצו את נעמי נולדו לברוך ורעייתו שני ילדים משלהם. נעמי היתה ילדה יפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות והיא התקשתה בלימודים, וברוך ביקש שאתן לה שיעורים פרטיים ואעזור לה להשתפר בלימודים, ואני מאד רציתי ללמד אותה והספקתי לתת לה שיעור או שניים, אבל אז אמי התערבה.

אמי התעללה בי מאז שאני זוכרת את עצמי. היא תמיד סחבה אותי לבתי חולים ולרופאים והכריחה אותי לעשות בדיקות איומות ולקחת כל מיני תרופות. כשהייתי ילדה לא הבנתי הרבה, רק הבנתי מהדברים שאמי אמרה לי כל הזמן שאני הולכת למות. קודם היינו נוסעים לאנדוקרינולוג בתל-אביב, ואחר כך אמי לקחה אותי לנוירולוג פרופסור אפרים בנטל ששלח אותי לכל מיני בדיקות ונתן לי כדורים נגד אפילפסיה. הורי אמרו שאני חולה באפילפסיה ושאני צריכה לקחת כדורים, אבל אמי הוסיפה ואמרה תמיד שאני חיה על כדורים ואסרה עלי לעשות כל מיני דברים ונתנה לי להבין שאני הולכת למות.

לפני שנישאתי אבי אמר לבעלי לעתיד שאני חולה באפילפסיה ובעלי היה קצת בהלם מהצורה שאבי דיבר על זה, למרות שאני כבר סיפרתי לו שקיבלתי טיפול לאפילפסיה, אבל מעולם לא היה לי התקף אפילפטי, לא מאז שאני זוכרת את עצמי, ורק כשהייתי מורה חיילת וטיפלתי בילדים חולי אפילפסיה וראיתי כמה ההתקפים נפוצים אצלם, חשבתי שזה קצת מוזר שקיבלתי שנים כדורים נגד אפילפסיה למרות שאיש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפטי. כשהייתי בת שש עשרה או שבע עשרה דרשתי פעם מפרופ' בנטל שיסביר לי מה יש לי ולמה אני מקבלת כדורים בכלל, ובתגובה הוא פשוט אמר שאני כבר לא צריכה יותר לקחת כדורים, וזה היה אפילו עוד יותר מוזר, כי עד אז אמי כל הזמן הסבירה לי שאם לא אקח את הכדורים אמות, פשוט כך, כי אני לדבריה חיה על כדורים. כשפרופסור בנטל אמר לי שאני לא צריכה לקחת יותר כדורים פרצתי בבכי של התרגשות, כי הבנתי שאני לא הולכת למות כפי שאמי גרמה לי לחשוב כל הזמן.

אבל כל זה קרה אחר כך. אז, כשאמי שמעה שנתתי שיעור פרטי לנעמי אליחי היא השתוללה בצעקות שזה אסור לי כי אני חיה על כדורים ואסור לי לעבוד. זה היה קצת מוזר כי בבית תמיד ציפו ממני לנקות ולשטוף כלים ולעשות הרבה עבודות, וגם אמי לא מנעה ממני מעולם לעבוד בהתנדבות ללא שכר בטיפול בילדה חירשת ובסיוע במעון לילדים עם שיתוק מוחין, שהעבודות שעשיתי שם היו הרבה יותר קשות מאשר לתת לנעמי אליחי שיעורים פרטיים. אבל אמי כל כך השתוללה וכמעט מנעה ממני לצאת מהבית, וגם פעם כשסתם הלכתי למרכז הכרמל, כשחזרתי הביתה היא שוב התפרצה בצעקות איומות שבטח הלכתי לתת שיעור פרטי לנעמי אליחי, כאילו זה היה איזה פשע חמור. הסברתי את המצב לברוך אליחי והוא כדרכו ניחם אותי והשתדל שאני לא ארגיש רע, אבל אני הרגשתי נורא ואפילו עכשיו, שעברו כבר בערך ארבעים וחמש שנים מאז, אני מרגישה כל כך הרבה זעם וצער שאני בקושי יכולה להכיל.

כמה שנים אחר כך קראתי בעיתון "הארץ" את המכתב הכי נורא שקראתי בחיים, וזה היה מכתב שכתב ברוך אליחי. במכתב הזה הוא כתב שהיתה בעיתון תמונה מהפיגוע המחריד באוטובוס הדמים בכביש החוף שנרצחו בו עשרות אנשים. הפיגוע היה במרץ 1978, כשכבר הייתי נשואה ובהריון עם בתי הבכורה. אני כבר לא זוכרת מתי התפרסם המכתב, אם זה היה סמוך לפיגוע או יותר מאוחר, וברוך אליחי כתב במכתב שבתמונה מהפיגוע הופיעה גם גופתה של נעמי שנרצחה בפיגוע, ורק מהמכתב נודע לי שנעמי נרצחה בפיגוע. ברוך אליחי כתב שהוא ורעייתו רוצים לזכור את בתם נעמי שלמה ויפה כפי שהיתה בחייה, ושהם לא צריכים לראות בעיתון תמונה של גופתה אחרי שנרצחה. גם אני רציתי לזכור את נעמי לנצח כמו שראיתי אותה לזמן כה קצר, ילדה שקטה ויפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות ומבט ביישני, שחושבת הרבה לפני שהיא אומרת משהו, ילדה  שממבט ראשון חיבבתי אותה.

אלה דברים שכאילו לא קשורים זה לזה, אבל הזעזוע מהמות הנורא של נעמי שהיתה כל כך צעירה התחבר עם הזעם שחשתי כלפי אמי, שבאותו זמן כבר התרחקתי ממנה ומיעטתי לבוא לחיפה לבית הורי והלכתי ורחקתי מהם ככל שיכולתי. אבל כשבעלי עזב את הבית וניסה לכפות עלי גט בכוח בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים שמעולם לא היו לי, נאלצתי לעבור שוב בדיקת גלי מוח ולחזור לפרופסור בנטל. הורי לקחו אותי אליו במכוניתם ואמי רעדה כל הדרך בצורה שמעולם לא ראיתי אותה רועדת לא קודם לכן ולא אחר כך. במות אבי וגם במות אחי היא היתה הרבה יותר מאוששת מאשר באותו אחר צהרים כשנסענו את הדרך הקצרה למדי מבית הורי למרפאתו של הפרופסור בנטל. הורי רק הורידו אותי אצל פרופסור בנטל ונסעו משם, וגם זה היה קצת מוזר.

הפרופסור בנטל אמר שאין אצלי שום סימן לאפילפסיה. הוא היה נרגש ונרגז מאד על כך שבעלי מנסה להשתמש במחלה שהיתה לי כביכול כדי להתגרש בתנאים טובים יותר, ואמר בכעס שהוא מכיר את זה, שגברים רוצים להתגרש ואז מנסים לטעון שהאשה אפילפטית. ואז הוא סיפר לי שבכלל לא הוא איבחן אותי כאפילפטית, שאמי הביאה אותי אליו לטענתה להמשך טיפול, בטענה שאובחנתי כאפילפטית על ידי דוקטור אלפנדרי, שכבר לא היה בחיים כשהגעתי לפרופסור בנטל, והוא גם לא קיבל שום תיק רפואי או מסמכים רפואיים מוקדמים יותר, שרק פעם אחת היה בבדיקה מימצא שיכול להתפרש כסימן לאפילפסיה, אבל הוא הסביר לי שלא מאבחנים חולה כאפילפטי אם אין לו בפועל התקפים, ובכל השנים היה לי רק התקף אחד ויחיד שאמי דיווחה עליו בגיל שנתיים, ולדברי הפרופסור בנטל רק בגלל הדיווח של אמי על ההתקף שקיבלתי כביכול, הוא איבחן אותי כאפילפטית ורשם לי כדורים נגד אפילפסיה.

זה היה לי מאד משונה מכל הבחינות. כבר ידעתי מניסיוני כמורה בחינוך המיוחד שחולי אפילפסיה מקבלים הרבה התקפים בחיים, גם אלה שמטופלים בכדורים נוגדי התקפים, וגם זכרתי שהתחלתי לקבל כדורים נגד אפילפסיה רק מאז שהייתי מטופלת אצל פרופסור בנטל או לפחות בסמוך לכך, ואז כבר הייתי ילדה בבית הספר היסודי. לפני זה מעולם לא קיבלתי תרופות ובכל זאת לא היו לי שום התקפים אפילפטיים.

כפי שכבר הזכרתי, לפני שאמי לקחה אותי לפרופסור בנטל היא סחבה אותי במשך כמה שנים לאנדוקרינולוג בתל אביב שהורה לעשות לי כל מיני בדיקות איומות שאמי מאד נלהבה לעשות לי, למרות שלא היתה לי שום מחלה שידועה לי. בשלב מסוים אבי כנראה התחיל לחשוד שמשהו עקום ובא איתנו לתל אביב, ולאחר שאותו אנדוקרינולוג ביקש להוסיף לבדיקות האיומות שכבר ערכו לי גם צילום של אמת ידי, והורי שאלו אם דרוש צילום רנטגן והוא אמר לא, רק צילום רגיל, למרות שהייתי רק בת תשע או עשר אמרתי שהוא פשוט עושה עלי ניסויים, כי בשביל מה לו צילום – הוא יכול להתבונן באמת ידי כרצונו, אלא אם כן הוא צריך צילום לפרסם מחקר - הפסיקו לקחת אותי לאנדוקרינולוג, ורק אז אמי לקחה אותי לפרופסור בנטל עם סיפור האפילפסיה. בעצם גם כשהלכנו לאנדוקרינולוג באחד מבתי החולים באיזור תל-אביב עשו לי שם בדיקות גלי מוח. אני לא כל כך מבינה למה אנדוקרינולוג שלח אותי לבדיקות האלה, האם כבר אז אמי סיפרה שאני אפילפטית, או שרק אחר כך בא לה הרעיון ואז היא לקחה אותי לפרופסור בנטל ולי היא תמיד אמרה שפרופסור בנטל הוא זה שאיבחן אותי כאפילפטית, על סמך הבדיקות, ורק כשהתגרשתי הבנתי שכל הסיפור שלה היה שקרי, ושכנראה בגלל זה היא כל כך רעדה בדרך אליו במכונית. היא לא דאגה לי אלא פחדה שאבי יגלה עכשיו שהיא תמיד שיקרה לגבי המחלה שהיא ייחסה לי.

באמת בהזדמנות דיברתי עם אבי ביחידות ושאלתי אותו למה הם טוענים שאני אפילפטית, ואבי אמר בשיכנוע עמוק שבגיל שנתיים איבדתי את ההכרה לשתי דקות שלמות. שאלתי אותו אם הוא היה שם וראה את זה, והוא אמר שלא, שהוא היה אז במילואים, ואמי היתה איתי לבד. שאלתי אותו אם עוד מישהו מלבד אמי ראה אותי אז או במקרה אחר מקבלת התקף אפילפטי והוא הודה שלא. שאלתי אותו איך הוא מאמין לה, שהרי הוא יודע שהעדויות שלה בעייתיות ואבי שתק.

אז כבר ידעתי מה זה תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, שזאת צורה של אמהות עם בעיות נפשיות להתעלל בילדים שלהן על ידי המצאת מחלות וכפיית טיפולים על הילד, תוך הצגתו לעצמו ולסביבה כילד מאד חולה. אני משוכנעת שאמי סבלה מהתסמונת הזאת מבלי שאי פעם אובחנה, וגם אם אנשים אחרים שמו לב שיש אצלה בעיה, ואני יודעת שהיו כמה ששמו לב, בכל זאת שיתפו איתה פעולה.

לפני כמה חודשים ראיתי עם בתי שרון את סרטה המזעזע של ארין לי-קאר "אמא יקרה ומתה", על נערה שאמה טענה שהיא חולת סרטן ומשותקת, מנעה ממנה ללכת לבית הספר והכריחה אותה לשבת בכסא גלגלים ויזמה ניתוח שבו החדירו לבטנה צינור הזנה וגילחה את ראשה כדי שתיראה כחולת סרטן שמקבלת טיפולים כימותרפיים. גם במקרה המזעזע הזה היו רופאים שהבינו שהאמא סובלת מתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, אבל לא נקטו שום צעדים להפסיק את ההתעללות בילדה ורוב הרופאים בעצם שיתפו עם האם פעולה. כשהבת הגיעה לבגרות היא מצאה חבר דרך האינטרנט וביקשה ממנו לרצוח את אמה, והוא באמת רצח את אמה. דנו אותה כשותפה לרצח לעשר שנות מאסר.

היה לי מאד קשה לראות את הסרט הזה, כי במידה מסוימת הוא הזכיר לי את החיים שלי. המקרה שלי כמובן איננו מקרה כל כך מזעזע. אני הלכתי לבית הספר והצטיינתי בלימודים – למורת רוחה הגלויה של אמי שנהגה ללעוג לי על שקדנותי וקראה לי "דגש חזק", ואני למדתי בעיקר כדי להימלט ממנה ביום מן הימים וגם הצלחתי בכך: ביקשתי בצבא לשרת כמורה חיילת הכי רחוק שאפשר מהבית, וצבא הגנה לישראל, שלעולם אהיה חייבת לו את גאולתי, נענה ככל האפשר לבקשתי הצנועה. שירתתי בספסופה ובקרית שמונה ובבית שאן ושמעתי הרבה קטיושות שורקות ליד אוזני והייתי מאושרת שכבר אינני בחיפה. מיעטתי לבקר בבית הורי, ואחרי הצבא נסעתי ללמוד בירושלים ובאותה שנה כבר נישאתי ולא שבתי הביתה.

ואז נודע לי כפי שסיפרתי שנעמי אליחי נהרגה, ולא הייתי מסוגלת לבקר את מורי ברוך אליחי שכל כך אהבתי. ולא ראיתי אותו יותר מעולם, רק מדי פעם קראתי משהו על תערוכות ציורים שלו. עם השנים הבנתי שאמי לא יכלה לסבול את המחשבה שארוויח כסף, ואפילו מעט, ושיהיה לי כסף משלי. היא תמיד ראתה בכסף אמצעי שליטה. ומאז שאבי נהרג בתאונה היא עסוקה בניסיונות בלתי פוסקים לנשל אותי ואת בנותי מירושת אבי, ולפעמים אני חושבת אם זה קשור לאותה שיחה עם אבי שבה אמרתי לו שלדעתי לא היתה לי מעולם אפילפסיה, וכל סיפורי המחלות שלי הם לגמרי המצאה של אמי. מה גם שהיא תמיד נתנה לי להבין שאני עומדת למות, מה שלא היה נכון בשום מקרה, גם לו הייתי באמת חולה באפילפסיה.

עכשיו קראתי קצת על מורי הטוב ברוך אליחי וראיתי גם שהוא עלה לארץ בשנת 1948 ולמד ציור בבצלאל ואחר כך לימד במוסד נעורים בכפר ויתקין ובקיבוץ סעד, לפני שהוא בא בשנת 1960 ללמד בבית הספר הריאלי ששם נפגשנו.

גם אמי היתה איזו תקופה בקיבוץ סעד, ואולי הוא הכיר אותה משם? בכלל נדמה לי שאמי הכירה אותו, ודוקא בגלל זה היתה לי מוזרה השערוריה שהיא הקימה כשהוא ביקש ממני ללמד את נעמי.

אולי אמי פחדה שהוא יספר לי עליה דברים שידע? מה שהוא לא היה עושה בשום מקרה.

ואולי הוא ידע שאמי מתעללת בי ורצה שאלמד את נעמי גם בשבילי, כדי שאהיה קצת אצלם בבית וארגיש קצת כמו בן אדם ולא כמו בבית הורי ששם רמסו אותי והתעללו בי כל הזמן, למרות שכבר לא הייתי שם הרבה, בתיכון כבר בעיקר התגוררתי למזלי אצל סבתא, וזה מה שהציל אותי במידה רבה.

עכשיו מורי הטוב ברוך אליחי נפטר בשיבה טובה מבלי שפגשתי אותו אפילו פעם אחרי לימודי בתיכון, ואני אפילו לא נוסעת ללוויה שלו, כי אין לי אומץ לפגוש אף אחד שיזכיר לי דברים שיותר מדי כואבים. אני יושבת וכותבת.