המוזיאון של רן טל

השבוע עולה לאקרנים סרטו התיעודי של רן טל על מוזיאון ישראל, וכבר צפיתי בו בפסטיבל הקולנוע בירושלים. זה סרט שלא חסרות בו סצינות יפות ומעניינות, ובכל זאת התאכזבתי ממנו, כי הוא מאד שטחי, ולא ברור מה הוא רוצה לומר כמכלול. גם לא מרגישים שהבמאי אוהב את המוזיאון, למרות שזה מה שהוא אומר בראיון בסוף השבוע לנירית אנדרמן מ"הארץ". אני מאד אוהבת את מוזיאון ישראל, והרגשתי שהסרט הזה יותר מלגלג עליו מאשר מתעניין בו באמת. כאילו הבמאי יושב ומגחך ואומר "תראו קטעים". ואלה באמת קטעים שלא כל כך מתחברים. אין שום גיבור שהבמאי מתעכב עליו, והיה שם דוקא גיבור אחד שעניין אותי ורציתי להכיר אותו יותר. זה היה מוסיקאי שעלה מחבר העמים והתחיל לעבוד במוזיאון בשביל הפרנסה, אבל גם הקים מקהלה עם נשים שגם הן עולות חדשות ועובדות במוזיאון. בסרט הסיפור שלו מובא מאד בקצרה ורק מהיכרות אני יודעת שמוזיאון ישראל קלט לא מעט עולים חדשים שמצאו שם בית, גם אם הם לא עובדים במקצוע שלהם, לפחות הם עובדים במקום שנעים לעבוד בו. זה היה יכול להיות סיפור להתמקד עליו, העולים החדשים שעובדים במוזיאון והחיים שלהם בישראל, אבל הסרט רק מרפרף עליהם ולא מתעכב להתבונן בהם יותר לעומק ולספר את הסיפור שלהם, או של כל אחד אחר. חשבתי על זה כשקראתי את הכתבה של נירית אנדרמן שהיא כתבה אופיינית לעיתון "הארץ", כלומר היא מדגישה את זה שהמוזיאון נועד למלא מטרות ציוניות ולכן אין בו מחלקה פלשתינית, וכותרת הכתבה היא "דגל, הימנון ומוזיאון", שאפשר להבין מכך שהסרט עוסק בשאלה של הקמת מוזיאון ציוני לאומי, אבל האמת שאי אפשר להרגיש את זה כשרואים את הסרט, כי הוא לא עוסק בשום שאלה במיוחד, רק שעיתון "הארץ" במיוחד מעוניין בשאלה הזאת, ויש בסרט קטע שהוא מאד מקומם ומוזר, שאוצרים מסתכלים באוסף של רקמות פלשתיניות ודרוזיות ועובד שהוא דרוזי אם אני זוכרת נכון, שואל למה לא מציגים את האוסף, ואוצרת יהודיה מתחילה לקשקש שאם היו מציגים את זה אדוארד סעיד היה אומר באיזה זכות אתם מציגים רקמות פלשתיניות, ואני חשבתי שזה קישקוש גמור. הרי רק לפני שנה היתה תערוכה של רקמות פלשתיניות במוזיאון האיסלם שנמצא רק קילומטר מזרחה למוזיאון ישראל, ואף אחד לא מתח ביקורת על זה שמציגים רקמות פלשתיניות, להיפך. נכון שלמוזיאון האיסלם קוראים כך ועכשיו המנהל שלו ערבי, אבל הקימו אותו יהודים ומבקרים בו גם יהודים וגם ערבים, ואין שום סיבה בעולם שמוזיאון ישראל לא יציג אוספים פלשתיניים, אלא אם כן המנהל הקודם שלו שהוא יהודי אמריקני שניהל אותו הרבה שנים ואומרים שעדיין יש לו שם הרבה מהלכים, והוא מקורב לנתניהו, וראש הדירקטוריון שהוא עו"ד יצחק מולכו הידוע המקורב מאד לנתניהו, שעל כהונתו המוזרה כראש דירקטוריון המוזיאון כתבתי כאן, אולי לא רוצים להציג תערוכה של אמנות פלשתינית, ואולי בגלל זה חשוב לנתניהו שמקורביו ינהלו את מוזיאון ישראל, למרות שלא נראה לי שהוא כל כך מתעניין באמנות. אבל על כל הסיפור הזה של ניהול המוזיאון לא אומרים בסרט דבר, רק המנהל מספר איזה סיפור משפחתי ורואים הרבה בסרט את חגיגות החמישים להקמת המוזיאון שלא ממש הייתי מודעת להן בזמנו וזה החלק בסרט שנראה לי הכי מיותר ומטופש.

ורואים גם קבוצה של חיילים עם מדריכה מטופשת, שככה זה כנראה בצבא – אני הייתי מורה חיילת והיינו צריכות לסיים מהר את הקורס ולהתחיל לעבוד, אז נחסכו ממני הסיורים האלה - שחוזרת על השטות שבזמן האחרון אני שומעת שוב ושוב, שהריבונות היהודית בבית ראשון ושני התקיימה רק שבעים שנה בכל פעם, ולכן גם מדינת ישראל תיכף תיחרב. איך אנשים אוהבים להגיד שטויות ולחזור עליהן. ממלכת יהודה התקיימה מהמאה העשירית עד שנת 586 לפני הספירה שאז כבש אותה נבוכדנצר מלך בבל, שזה לפי חשבוני כ-400 שנה, שבהן היא היתה ממלכה ריבונית, וגם שלטונו העצמאי של בית חשמונאי נמשך משנת 167 לפני הספירה עד שנת 37 לפני הספירה, שזה לפי חשבוני 130 שנה. מאיפה לקחו את החישוב של רק שבעים ועוד שבעים שנות ריבונות אינני יודעת. אולי מישהו ניסה להתאים את זה לשנותיה של מדינת ישראל כדי לנבא לנו חורבן. חורבן ישראל הוא מוטיב חשוב גם במסורת היהודית וגם בתיאולוגיה הנוצרית, שרואה בחורבן הבית עונש ליהודים על צליבת אלהים שאמור להיות עונש נצחי, ולכן כל הזמן מדברים על חורבן ישראל וכותבים על זה ספרים, אבל אם כבר עוסקים בהיסטוריה כדאי להתייחס קצת גם לעובדות ההיסטוריות, וגם להבין את ההבדל בין המצב הגיאו-פוליטי בתקופה ההלניסטית והרומית לבין המצב בימינו.

מוזיאון ישראל הוא מקום מעניין, והוא לא מקום שאדם אחד עושה אותו. הרבה אנשים היו מעורבים בהקמת מוזיאון ישראל, למשל טדי קולק, שעלה לישראל מוינה ורצה להקים בירושלים מוזיאון גדול כמו המוזיאון לתולדות האמנות בוינה, והוא גם באמת אהב אמנות. זה אחד הדברים שטדי קולק עשה הכי באהבה, להקים את מוזיאון ישראל, ואפשר להרגיש את זה במוזיאון, למרות שבתחילה הוא היה קטן ואז הלך וגדל והתרחב ושופץ, ועכשיו הוא מוזיאון מאד גדול, ויש בו הרבה מאד אגפים של אמנות ושל ארכיאולוגיה ושל תרבויות עמים, ועובדים בו הרבה אוצרים שעושים תערוכות מגוונות, ויש לו הרבה תורמים שתרמו לו יצירות מגוונות, וכנראה נתניהו מכתיב איזו מגמה כללית שלכן היה חשוב לו שיצחק מולכו ישב שם בראש הדירקטוריון, אבל אי אפשר להגיד שכל מה שעושים במוזיאון נועד לשרת מטרה ציונית. זה מגוחך. גם לא ראיתי שום קשר בין הסרט המפורסם שרן טל עשה קודם על הקיבוצים "ילדי השמש" לבין הסרט הזה, למרות שנירית אנדרמן כותבת שזה סרט שלישי בטרילוגיה על הישראליות, ואני חשבתי שאם עושים סרט על מוזיאון ישראל, כדאי לעשות סרט על מוזיאון ישראל ולא על הישראליות.

בפסטיבל הקולנוע ראיתי גם סרט דוקומנטרי על האופרה של פריס שתחילה לא חשבתי לראות והשתכנעתי לצפות בו אחרי שראיתי את הטריילר שלו, ומאד אהבתי את הסרט הזה. אפשר לומר שזה היה בגלל שאני לא מכירה בכלל את האופרה של פריס, ואת מוזיאון ישראל אני מכירה הרבה שנים והוא חלק מחיי, אז יש לי יותר ביקורת על הסרט שעוסק בו, אבל אני חושבת שיש עוד סיבות. למשל שבסרט על האופרה של פריס הבמאי כן בחר כמה גיבורים להתעכב עליהם. במיוחד זמר רוסי צעיר שבא להתמחות באופרה של פריס מבלי לדעת צרפתית, ולמרות אי ידיעת השפה קיבלו אותו כי הוא דיבר היטב כמה שפות אחרות ובייחוד כי הוא היה מוכשר מאד ומאד נוגע ללב – היה לו קול נפלא והמון הבנה במוסיקה וגם כישרון דרמטי, ולאורך כל הסרט על האופרה רואים איך הוא מתמודד ומסתגל ומתקשה ולפעמים לא מצליח ואז משתפר ומצליח ובסוף נותן הופעה נפלאה ושר בצרפתית. היו עוד המון דברים יפים בסרט הזה על האופרה של פריס, אבל הייתי מוכנה לראות אותו רק בשביל לראות את הסיפור של הזמר הרוסי הצעיר, מיכאל טימושנקו קראו לו אם אינני טועה, והפנים שלו עם עיניו מלאות ההבעה נחרתו בזיכרוני. אני חושבת שגם סרט דוקומנטרי, כמו סרט עלילתי, צריך גיבור שמתמקדים בו, ולא רק לרפרף על פני השטח, כי אני לפחות, כשאני רואה סרט, אני צריכה לאהוב שם מישהו ולהכיר אותו באמת, לא רק לחלוף על פניו לרגע, וזה היה מאד חסר לי בסרט "המוזיאון".