יום שבת, 9 בנובמבר 2013

אהבת תיאו קראנץ לביאטה היהודיה



היום מלאו שבעים וחמש שנה לליל הבדולח. השבוע מלאו גם שבעים שנה לשילוחה של ביאטה קראנץ לאושוויץ, שם נרצחה ב-3 בינואר 1944. ב-21 באוקטובר האחרון, שנים רבות לאחר מותו, הוכר בעלה תיאו קראנץ ב"יד ושם" כחסיד אומות העולם, שהציל את בני משפחת אשתו, אך אותה עצמה לא הצליח להציל. אני מביאה כאן את סיפור אהבתם של ביאטה היהודיה ותיאו הגרמני והדרך שבה קטעו הרוע והרצחנות הגרמניים אהבה תמה זו, כפי שהדברים התפרסמו בכתבתו של ההיסטוריון אנדריאס קוסרט ב"די צייט".

די צייט, 17 באוקטובר 2013, מס' 43

אל אשר תלכי
סיפורה של מודעת אבל קטנה ואהבה גדולה בימי שנאה

מאת אנדריאס קוסֶרט

לייפציג, ינואר 1944, מודעת אבל בעיתון Leipziger Neuesten Nachrichten (ידיעות אחרונות של לייפציג):

באופן טראגי הגיעו לקצם, זמן רב בטרם עת, חייה המלאים אהבה ומסירות בלתי נלאית של אשתי היקרה, אמא, סבתא, חותנת, כלה, גיסה ודודה טובה
ביאטה קראנץ
לבית אדלר
נולדה 3.6.01, נפטרה 3.1.1944
בשם כל הנותרים אחריה בכאב לב שאין מלים לבטא
תיאו קראנץ
לייפציג, רחוב צשוכרשה 86 כניסה ב' מימין.

מלים שרומזות למוות בלתי צפוי בטרם עת, אך כאן משמעותן פשע נגד האנושות. הן מודיעות בגרמניה הנאצית על מות ביאטה קראנץ שנרצחה באושוויץ. חתום עליהן תיאו קראנץ, פועל בניין מלייפציג. מודעת אבל פשוטה בגודל המקובל אז, אבל שורות אלה הן יותר מאשר הבעת צער אישי, הן זעקה של אדם כנגד רוצחי אשתו.
זה היה סופה הנורא של אהבה גדולה, שהחלה באוגוסט 1933 במקרה. תיאו קראנץ פירסם מודעה שבה חיפש בת לוויה לחתונת אחותו לוטה. למודעה זו ענתה ביאטה אדלר, גרושה צעירה מבית בורגני. לאחר פגישתם הראשונה הם מתאהבים. שנה מאוחר יותר, ב-10 באוקטובר 1934, נישאים ביאטה ותיאו בעיר מולדתם לייפציג, בת הבורגנים והפועל הלא מקצועי, היהודיה והפרוטסטנט. זה דורש אומץ. הם מעזים לעשות זאת בדיוק בזמן שבו השלטון החדש דוחק בכל ה"ארים" להתגרש מבני זוגם היהודים. כמה משרדי נישואין בלייפציג מסרבים לבקשתם, על פי ההיגיון הנאצי הם חיים ב"נישואי תערובת מועדפים". זה מעניק לביאטה הגנה מסוימת, אבל לא מציל אותה מנידוי. בצניעות רבה, בשני חדרים בשכירות מישנה ברחוב דרזדנר בלייפציג הם חיים את אושרם.
עד הסוף, עד מותו בשנת 1980, נותרה ביאטה מרכז הכובד בקיומו של תיאו. על כך מעידים זיכרונותיו שחיבר בשנות השבעים עבור עצמו ועבור בתו החורגת ליאוני. הם כוללים זיכרונות ומחשבות מלווים בציוריו וצילומיו.
תיאו נולד בשנת 1897 בקירבת הלברשטאדט. לאחר שהפסיק התלמדות אצל אופה, עבד כפועל בניין. בשנת 1914 התנדב לצבא: בשדות הטבח של צרפת למד לשנוא את המלחמה וערק. לאחר 1918 אהד את הסוציאל-דמוקרטים, לתקופת מה גם את הקומוניסטים, ותמיד נשאר נוצרי אוונגלי.
בלייפציג הם נישאו גם בכנסייה, ביולי 1935, ביאטה בחרה לצטט את הפסוקים מספר רות: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וְאֱלֹהַיְךְ אֱלֹהָי." [בנוסח הגרמני הדברים יכולים להישמע גם כמתייחסים לגבר, אל אשר תלך אלך. ע.פ.] היא ממירה את דתה מרצונה החופשי, אבל דבקה במסורת היהודית, כפי שתיאו זוכר: "בערב שבת היא הציבה את הפמוטים שקיבלה מאמה והדליקה שני נרות, היא ניצבה לפני הנרות כשראשה מכוסה במטפחת, כיסתה את פניה בידיה והתפללה חרש".
בכל מקום כבר נוכח הטרור: תחילה חרם ונידוי, לבסוף ליל הבדולח. בימים נוראים אלה מנסה תיאו להעניק לאשתו חיים נורמליים ככל האפשר. הוא חוסך עבור טיולים קטנים, שיכולים להביא מזור. פעם הם נוסעים לקולברג בחוף הים הבלטי (כיום בפולין), פעם ליער טורינגיה ולהרי אֶרץ (בגבול הצ'כי). באוקטובר 1939 מפתיע תיאו את אשתו בטיול לוינה, ומציב תנאי, שביאטה תתעלם מכל שלטי ההסתה נגד יהודים ותנסה להינות מהחופשה.
תיאו אינו חש פחד. במסיבה עם חבריו לעבודה באחד במאי 1936 שמסתיימת בריקודים, מאיימות עליו עמיתות מקורבות למפלגה הנאצית בשערוריה, אם יביא את אשתו. כמו תמיד מופיע תיאו עם ביאטה ומספר לאיש פלוגות הסער הנוכח במקום על האיום. האיש מופתע: "איננו נמצאים כאן ביום המפלגה" הוא אומר, "הגברות לא היו צריכות לדבר כך", והוא מזמין את ביאטה לריקוד.
תיאו מעורר כעס שוב ושוב ומאבד שוב ושוב מישרות בשל עמידתו ללא פשרות לצד אשתו. הוא רושם בדקדקנות מה מתרחש סביבו. בשיט עם ביאטה בקיץ 1942 לדירנברג, מקום רחצה קטן ליד לייפציג, הם עוברים על פני שני מחנות צריפים. מאחורי גדרות תיל גוועים ברעב עובדות כפייה ושבויי-מלחמה מברית-המועצות. תיאו מתמלא חמלה ומשליך טבק מעבר לגדר המחנה. "השבויים ממשיכים ללכת במעגל וקורצים לנו בתודה. בכמה מעט אפשר לגרום לאנשים קצת שמחה."
כמובן שמגיעות אליהם גם ידיעות על רצח ההמונים במזרח. "איך זה היה אז", הוא נזכר מאוחר יותר, "כאשר קונרד אופיץ קפץ אלינו לרחוב דרזדנר לביקור לא מתוכנן מאתר הבנייה בצ'נסטוחובה? לשאלתי איזה כוח עבודה עומד לרשותם באותו אתר בנייה, זאת תשובתו: "אנחנו מעסיקים יהודים ממחנה הריכוז, אבל רק ששה שבועות בערך, אז הם הולכים לתנור." למשמע סוף התשובה, ביאטה והוא קפאו כקרח.
מנישואיה הראשונים היתה לביאטה בת, ליאוני, שנחשפה ישירות לרדיפה. ליאוני עבדה כמורת עזר בבית היתומים אוורבאך בברלין שהיה שייך לקרן יהודית. שם הכירה בשנת 1940 ליאוני בת התשע-עשרה את המתלמד היהודי וולטר פרנקנשטיין. הם התאהבו ונישאו בשנת 1942, כשהגירושים כבר נמשכו זמן ניכר. בינואר 1943 נולד בנם אורי. זמן קצר אחר כך החלה "פעולת בית-החרושת", גירושם של אחרוני היהודים מברלין. בדרך לנקודת האיסוף החליט הזוג הצעיר עם התינוק להיעלם ויצאו ללייפציג. מאז מרץ 1943 מצאו כולם מחסה אצל ביאטה ותיאו ברחוב דרזדנר.
הסכנה ארבה תמיד. לייפציג קטנה מברלין, קשה היה לשמור בה על אלמוניותם של המסתתרים. אבל חברים סייעו לקראנץ להגן על המשפחה הצעירה. הוא אירגן מצרכים וחיפש דרכי מילוט. חלק מהזמן שבו ליאוני וולטר לברלין, ואז שוב ללייפציג, ובחלקו הסתתרו אצל קרוביו של תיאו במחוז הַארץ.
באוגוסט 1943 הלשינו על ביאטה. כשעמדה בתור בסניף הדואר עמדה באותו תור מכרה שהכירה את מוצאה היהודי של ביאטה והבחינה שבפנקס בנק הדואר שלה חסר השם "שרה" שכל יהודיה נצטוותה להוסיף לשמה ודיווחה על ה"עבירה".
ביאטה נעצרה עקב "ניסיון הסתרה של הגזע היהודי". ללא משפט [איזו הערה מיתממת של ההיסטוריון הגרמני, כאילו היה צורך במשפט כדי לרצוח יהודים בגרמניה הנאצית, ע.פ.] היא נאסרה לכמעט חודשיים בכלא של לייפציג. תיאו ניסה שוב ושוב לפגוש אותה, לדבר עימה, לשחרר אותה – לשוא. ב-6 בנובמבר 1943 היא נשלחה לאושוויץ.
זה היה סתיו מאוחר. מאחת הסוהרות נודעו לתיאו מועד השילוח ורציף הרכבת. הוא המתין במעבר תת-קרקעי בתחנת-הרכבת בלייפציג. אחד השומרים התיר לו להיפרד. "רק דבר אחד עניין אותי", כתב מאוחר יותר, "שאוכל ללוותה בעיניי. התקרבתי ככל שיכולתי, אבל השומרים מנעו ממני להתקרב יותר". כפי שהבחין בה, היא הבחינה בו, "בין הצופים האדישים, שכנראה התכוונו לנסוע ברכבת שעמדה בצדו האחר של הרציף הכפול". כשעלתה במדרגות הקרון "היא הסתובבה שוב למעלה וחייכה ונפנפה לי לשלום עוד פעם אחרונה. המחוה הזו תלווה אותי עד יומי האחרון."  
    
"שיש דבר כזה, אתה יודע למה אני מתכוון"

לתיאו נודע יעד הרכבת: אושוויץ. ביאטה אפילו הצליחה לשלוח לו עוד שתי הודעות מהמחנה. אחת מלאת תקוה, השנייה שהיא לא תשרוד. תיאו לא יכול היה לסבול זאת יותר. הוא החליט לנסוע לאושוויץ ולעזור לביאטה. בערב סילווסטר 1943 הוא נסע ברכבת עם חבילת מצרכים גדולה לביאטה. הכל לשוא. בשער המחנה הוא נהדף בגסות ונאלץ לקחת את המצרכים חזרה.
לאחר זמן ארוך של המתנה מיואשת הגיע אליו הודעה מאושוויץ ש"ב-3 בינואר 1944 נפטרה רעייתך בבית החולים המקומי כתוצאה מכשל לבבי. הגופה נשרפה בקרמטוריום הממלכתי." מאוחר יותר הגיעה תעודת הפטירה. איך באמת מתה אשתו לא נודע לו מעולם.
בצערו הוא פירסם את המודעה בעיתון – פרובוקציה שלא נשמעה כמותה: בגרמניה הנאצית מודיע בן זוג אבל במודעה את דבר רצח אשתו. עוצרת נשימה ההשתתפות בצער שזוכה לה האלמן מצד שכנים, מכרים, עמיתים וחברים. כולם מכירים את סיפורה של ביאטה קראנץ. וגם אם לא נמצא במכתבי הניחומים רמז מפורש לכך, נראים סימנים של אנושיות בלתי נתפסת תחת משטר בלתי אנושי.
הכותבים הם אנשים פשוטים. חבר לעבודה כותב ב-29 בינואר 1944: "ברגע הראשון הייתי לגמרי חסר מלים. שיש דבר כזה. אתה יודע למה אני מתכוון. תיאו יקר, זה גורם לי צער מחריד, שאיבדת את אשתך היקרה, שהיתה כל עולמך, כפי שהיכרתי אותה. חסר-ניחומים מה שכולנו צריכים לסבול."
גם משפחת שניידר כותבת לו: "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעוֹת עוֹלָם, דברים ל"ג, כ"ז [בגרמנית תורגם הפסוק במשמעות "מחסה אצל האל העתיק ובין עניי עולם" ייתכן שהיתה לכותבים כוונה לרמוז להמשך הפסוק "ויגרש מפניך אויב ויאמר:השמד", ע.פ.] בצער רב שמענו על פטירתה המרה של רעייתך הנכבדה. האל יעמוד לצדך ולצד אהוביך וקרבתו תנחמך." משפחת שניידר נמנתה על מעגל הנוצרים שסייעו לספק מצרכים בסתר למשפחת פרנקנשטיין, משפחת בתה של ביאטה ליאוני, במחבוא.
במכתב מיולי 1944 מזכירה שכנה את המצב הכללי ואת צערה שלה על בנה שנפל במלחמה זמן קצר קודם: "נקוה שיבוא סוף במהרה. גם בני הטוב איבד את חייו הצעירים. הוא לא הספיק בכלל לחיות. בשביל מה מגדלים בחור כזה לתפארת, בכמה צער ומצוקות זה עולה, ובמכה אחת הכל נגמר, מה שבנית בתשע-עשרה שנה. את התשובה לכך אשמור לעצמי. כעת, תיאו יקר! אני רוצה לבטא בפניך את השתתפותי בצערך העמוק על האובדן הקשה של אשתך האהובה. לנחם אותך אי אפשר בכלל, כי אני רואה את זה אצלי. בבקשה ספר לי יותר על ביאטה והיכן היא קבורה, כדי שאוכל להניח פרחים על קברה. השאר בעל-פה." השכנה איננה יודעת על השילוחים או איננה רוצה לכתוב על כך, מה שאולי נרמז מהמלים "השאר בעל-פה".
ב-3 ביוני 1944 חל יום הולדתה של ביאטה. תיאו פרש מפה לבנה על השולחן וקישט אותה בדגניות ופרגים. לכך הוסיף כרטיס: "ביום ההולדת הראשון לאחר שהלכת ממני, אני מעלה את זיכרך בכאב! אני מאחל לך שתמצאי מנוחה! ואני מעניק לך עם זר פרחי השדה הפשוטים האלה את לבי השבור. אני רוצה לבקש ממך, אשתי האהובה, שתסלחי לי על כל הצער שהוספתי לך! אני מברך אותך עד פגישתנו השמחה!"

בשנת 1960 קיבל 195.25 מארק עבור "כל החרפה, כל הצער"

כבר ב-3 בדצמבר 1943, זמן קצר לאחר גירושה של ביאטה קראנץ, נחרבה הדירה ברחוב דרזדנר בהפצצה. ברשימותיו מאוחר יותר מדגיש קראנץ, עד כמה לא היה אכפת לו מאובדן זה, לבד מן המזכרות מאשתו ששמר תמיד במזודה חסינת-אש.
הוא עקר לבית אמו ברחוב צשׁוֹכֶרשֶׁה. לאחר רצח אשתו נותרה דאגתו לילדים. הודות לעזרתו של תיאו ואחרים שסייעו להם בברלין שרדו ליאוני וולטר פרנקנשטיין וילדיהם, אורי יליד 1943 ומיכאל יליד 1944, את המשטר הנאצי והתיישבו מאוחר יותר בשוודיה. עבור משפחת פרנקנשטיין נשאר תיאו קראנץ תמיד אבא וסבא.
תחילה המשיך תיאו להתגורר בלייפציג. המפלגה הקומוניסטית של מזרח-גרמניה הציעה ל"אנטיפשיסט" מישרת מורה, אבל במהרה פיטרה אותו עקב סטיות אידיאולוגיות. שוב הועסק כפועל שחור, כעת בסדנה של רשות הרכבות. כאשר ב-17 ביוני 1953 יצאו אנשים לרחובות גם בלייפציג (בהתקוממות נגד המשטר הקומוניסטי המזרח-גרמני שדוכאה באכזריות), צייר תיאו כרזות. לאחר דיכוי ההתקוממות הוא עבר למערב. הוא נשא לאשה מכרה מלייפציג. הוא הגיע למחנה פליטים במערב ברלין ומשם לדורטמונד, ולבסוף התיישב עם רעייתו בעיירה איבַּך-פַּאלֶנבֶּרג ליד אאכן. מאז 1959 נהגו לבלות את הקיץ עם משפחתה של ליאוני בשוודיה. יחד עם ליאוני פרנקנשטיין הגיש קראנץ בשנת 1959 תביעת פיצויים על מעצר ורצח הרעיה והאם. עבור "נזקי אובדן חירות וקידום מקצועי" קיבל שנה מאוחר יותר 195.25 מארק. תיאו כתב לרשויות בכעס: "במשך שתים-עשרה שנה רשאי היה כל זב-חוטם לכנות אותי חזיר יהודי בגלל נישואיי. שתים-עשרה שנה היינו חשופים לכל האפליות, שאיש איננו רוצה כיום להודות בהן. בקיצור, את כל החרפה וכל הצער חושבים שאפשר לגלם ב-195.25 מארק."
רק ברשימותיו הפרטיות ביטא תיאו קראנץ את זעמו. הוא אסף דיווחים על משפטים נגד אנשי מחנות הריכוז ואנשי אס-אס. שיחרורם של הנאצים הזקנים הכעיס אותו: "אז דניץ (קרל דניץ, אדמירל הצי הגרמני במשטר הנאצי, על פי בחירתו של היטלר מילא דניץ את מקומו כנשיא גרמניה מאז התאבדות היטלר ועד הכניעה) התבטל עשר שנים ועכשיו חי בוילה עם גימלה של 4000 מארק לחודש וכך מתמודד עם העבר שלו, שבו הוא הזהיר את העם הגרמני מפני היהודים." גם אחר הקריירה של אלברט שפאר אחרי המלחמה עקב קראנץ בשאט-נפש: "בתא הוא כתב את הזיכרונות שלו. עכשיו הוא חוגג איתם רב-מכר." ההיתממות של בני דורו מרגיזה אותו: "שאף אחד לא יבוא אליי עם התירוץ העלוב שזה היה היטלר, שהוא עצמו לא ידע על כך מאומה, לא רצה ולא ראה."
באיבך-פאלנברג חי תיאו קראנץ בבית דירות זול עד למותו בשנת 1980.    




יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

התכתבות בנוגע לתיקי אבי בגנזך



להלנה שלום,
אני מבקשת בכל זאת לעיין בתיקים הנוגעים לאבי יוסף מרגלית מכהונתו כפרקליט ושופט משנות החמישים, ואם אין הרבה תיקים גם משנות הששים. אני מבקשת להזמין לי את התיקים לאולם הקריאה.
בברכה, ענת פרי
גנזך: העניין בטיפול נעדכנך בהמשך.

ענת שלום,
התיקים חזרו מבדיקת חשיפה אך הוחלט שהם יישארו חסויים עד 2040 מסיבות של צנעת הפרט (התיקים מכילים חומר העוסק גם באנשים אחרים).
בברכה,
הלנה וילנסקי
שירותי מחקר וקהל
ארכיון המדינה
אני: בתקוה שאני אמות עד אז?
גנזך: חלילה, אלו נהלי החשיפה ע"פ חוק הארכיונים.
אני: לא יכול להיות שחומר משנות החמישים יהיה סגור עד 2040. זה אפילו לא שבעים שנה, זה יותר משמונים שנה. אולי הלכתם לפי המסמך המאוחר בתיק, אבל צריך ללכת לפי תאריך יצירת כל מסמך ולא לפי המסמך המאוחר ביותר בתיק, כי אפשר גם לחשוף חלק מהמסמכים, ואפשר לתת לי לעיין רק במסמכים שנוגעים לאבי בלבד, כי אני מתעניינת באבי ולא באנשים אחרים, ובכל מקרה לסגור עד 2040 זה כמו לומר לי תמותי ולא תראי את התיק וזאת בעצם המשמעות, גם אם מנסחים אותה בלשון משרדית.
בברכה, ענת פרי

ענת שלום,
פרק הזמן של 70 מסיבות של צנעת הפרט שנה נמדד מהתאריך המאוחר ביותר בתיק. רק מפקיד החומר (בית המשפט) יכול להתיר עיון בחומר לפני תום מועד החיסיון.
במידה וניתן היתר החומר נפתח לכלל הציבור.
בברכה,
שירותי מחקר וקהל
ארכיון המדינה
בהמשך למייל הקודם-המפקיד הוא הנהלת בתי המשפט. הבעיה היא שבתיק ישנם פרטים הנוגעים גם לאנשים אחרים.
בברכה,
שירותי מחקר וקהל
ארכיון המדינה

אני מבקשת להתיר לי לעיין במסמכים מתוך התיק משנות החמישים שנוגעים לאבי בלבד. אני לא מבקשת לראות את התיק כולו.
אתם בוודאי יכולים להוציא לי מתוך התיק מסמכים בודדים שנוגעים לאבי בלבד. ולאפשר לי לעיין בהם, ואין דין בן משפחה מקירבה ראשונה כדין כל אדם. הרי גם במסמכים רפואיים מתירים לבני משפחה לעיין במקרה הצורך מבלי לפתוח את התיק לציבור, ואתם גם יכולים לצלם לי מסמכים ולהשחיר פרטים שאסור לי לראות. אפשר למצוא הרבה פיתרונות אם תגלו רצון טוב, כי כאן יש עניין משפחתי שיש לו חשיבות לבני המשפחה ואני מבקשת שתתחשבו בזה.
בברכה, ענת פרי


לעובדי משרד המשפטים שלום,
אני בתו של השופט המנוח יוסף מרגלית, שהיה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה ונפטר בשנת 1996.
פניתי לגנזך המדינה וביקשתי מטעמים משפחתיים לעיין בתיקי שירות של אבי משנות החמישים, כאשר היה פרקליט ושופט שלום בחדרה. נאמר לי שהתיקים חסויים לעוד שנים רבות, אבל שאם הנהלת בתי המשפט תיתן לי רשות לעיין בתיקים יאפשרו לי בגנזך לעיין בהם.
אני מבקשת את עזרתכם והסכמתכם לאפשר לי לעיין בתיקים. אני מבקשת בשמי ובשם אחי הפרופ' גלעד מרגלית מאוניברסיטת חיפה שכעת חולה מאד.
בתודה, ענת פרי

גב' ענת פרי שלום,
 מאשרת קבלת פנייתך לתיבת פניות הציבור של מערכת בתי המשפט.
 העברתי הפנייה לגורם המקצועי בהנהלת בתי המשפט המטפל בשופטים על מנת לנסות לסייע לך.
 אנו נשוב אליך בהקדם האפשרי.

גב' ענת פרי שלום,
לאחר בדיקה להלן התייחסותנו:
מדובר במידע אישי ורגיש ביותר שנמסר לנו כמעסיק ושנאסף על ידנו מכוח תפקידנו.
אנא פני ישירות ללשכה המשפטית בהנהלת בתי המשפט, במכתב המסביר את הצורך בעיון בתיקים, פירוט החומר הדרוש לך ומדוע לדעתך יש לתת לך לעיין בו.
בנוסף, נודה אם תצרפי את התשובה הכתובה שקיבלת מגנזך המדינה (אם ישנה).
אנו מודים לך על פנייתך ובמידת הצורך את מוזמנת לשוב ולפנות אלינו. 
בברכה, נעמי
נעמי ורדי, סגנית המבקרת הפנימית, הנהלת בתי המשפט

אשוב ואפנה.

יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

התיק של אבא



לפני חודש כתבתי כאן על הסיפור שהטיל צל על חיינו – חברותו של אבי בצעירותו ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" שרדפה אותו מאוחר יותר כשהתמנה לשופט. כשכתבתי את הדברים הייתי די מיואשת מהקושי להגיע למסמכים וחשתי שהגעתי למבוי סתום. אבל מאז נודעו לי דברים רבים: אנשים טובים שלחו אותי לארכיון ההגנה, שם נמצאים תיקים של משטרת המנדט הבריטי ושל הש"י, שירות הידיעות של אירגון ההגנה שהפך לימים לשירות הביטחון של מדינת ישראל. שם סייעו לי למצוא מסמכים רבים הנוגעים לאיגוד הקומוניסטים העבריים, שנקרא גם "האיגוד הקומוניסטי החינוכי", וגם צילום תיק של הש"י שיוחד לאבי, ובו שלושה רישומים. המוקדם ביותר מתאריך 30.5.46:

הנדון: יוסף מרגלית
הנ"ל תלמיד באוניברסיטה (ערבית, פילוסופיה) היה חבר "אחדות" בבנימינה והוצא עקב אי מלוי חובת שירות. השנה נתקבל שנית כחבר בי-ם.
השתייך לפני 6 חדשים ל"תנועה לאחדות העבודה". לפני 3 חודשים ל"השומר הצעיר" ועתה חבר פעיל ב"אגוד הקומוניסטי החינוכי".
הערת יחיאל: ישנה דעה כי החשד האחרון אינו מבוסס. אנו ממשיכים לברר.

אחי אמר ש"אחדות" הוא כינוי נוסף לאיגוד הקומוניסטים העבריים וזה היה גם שם עיתונם שבו פירסם אבי מאמרים.

הרישום הנוסף בתיק הוא מתאריך ה-3.6.46 כדלהלן:

הנידון: יוסף מרגלית
תמצית החומר: בחיפוש שנערך אצל יגאל וגנר (עקב מציאת שמו בחומר הקומוניסטי שנמצא בחיפוש אצל יעקב ליברמן) נמצאה רשימת שמות ושמו של הנדון מופיע בה. (ראה שוטף מס' 22). כנראה שימש חדרו של י. ו. כארכיון האגוד הקומוניסטי החנוכי מלבד לספריה הקומוניסטית.

יגאל וגנר היה ידידו של אבי שנים רבות. בילדותי נסענו לבקרו במכללת "אורנים", שם לימד והתגורר, ונודע כאחד מראשי "חוג אורנים", חוג פוליטי שטיפח תיאוריות מפוקפקות משהו על הדרך שבה פועל העולם הפוליטי והכלכלי, דרך חשיבה מרקסיסטית ביסודה, אבל מושפעת גם מרעיונות  אחרים. כעת אני יודעת שהוא ואבי הכירו כבר בימי לימודיהם בירושלים. כביכול ידעתי תמיד אבל לא חשבתי על כך. השם הזה, יגאל וגנר, אדם שאני זוכרת מילדותי, הופך את הכל למאד מוחשי.
הרישום האחרון בתיק הוא מתאריך ה-20.8.46:

יוסף מרגלית
הנ"ל, חבר פעיל באיגוד החינוכי הקומ., נמצא כעת בבנימינה וחדרה ומבלה בחברת מנהלי החברה שם. הוא ידוע בשני המקומות הנ"ל כחבר מסור של החברה ובעל תפקיד.
רצוי להעיר את תשומת-לבם של אנשי בנימינה וחדרה לנידון.

הרישום הראשון – חשד. השני – וידוא. השלישי – תיוג ואזהרה. אבל מי עקב אחרי אבי בשנת 1946, ומי הם אנשי בנימינה וחדרה שיש להעיר את תשומת-לבם לפעילותו באיגוד הקומוניסטים העבריים. מה היו אמורים לעשות במידע הזה? מי אסף את החומר, מי ערך את החיפוש בביתו של יגאל וגנר? זו צריכה להיות משטרת המנדט, אבל זה לא לגמרי ברור. כיצד הגיעו הדברים לידי שירות הידיעות של ההגנה? ואולי בכלל היתה זו ההגנה שעקבה אחרי קומוניסטים? מעט מוזר, כי האיגוד הקומוניסטי החינוכי, להבדיל מן המפלגה הקומוניסטית, היה מאד מאד ציוני. בתיק אחר מצאתי החלטה של האיגוד להצטרף למרד של היישוב כנגד השלטון הבריטי. סיבה טובה לבריטים לעקוב אחריהם. האם הם היו העוקבים?
בן עשרים שנה היה אבי באותם ימים, עשר שנים לפני היוולדי. דברים רבים בתיק סתומים בעיני. מה פירוש "הוצא עקב אי מלוי חובת שירות"? איזה שירות אמור היה למלא ולא מילא? שירות עבור מי, מטעם מי?
דברים מעטים וסתומים בחלקם, אבל אני חוזרת וקוראת אותם ללא הרף. כמו לגעת באבי החי, באיש הצעיר שהיה שנים לפני היוולדי. אפילו כיצד נראה אינני יודעת בדיוק. אנשים מיעטו לתעד את עצמם בצילום באותם ימים. אני מקוה כל כך למצוא גם תמונה.
אני ממשיכה לחפש ולשוחח עם אנשים. מקוה למצוא מישהו שיוכל להוסיף הסברים.