יום שני, 16 בדצמבר 2013

טובה ינסן והנוף הנפשי



"זה היה בוקר חורף רגיל, ועדיין ירד שלג. בשום חלון בכפר לא נראה אור. קַתרי כיסתה את המנורה כדי לא להעיר את אחיה בשעה שהכינה קפה והניחה את התרמוס לצד מיטתו. החדר היה מאד קר. הכלב הגדול שכב ליד הדלת והביט בה כשאפו בין כפותיו, מחכה שתיקח אותו החוצה.
שלג ירד לאורך החוף במשך חודש. ככל שמישהו יכול היה לזכור אחורה בזמן, לא היה שלג כה רב, שלג יציב כזה שנערם כנגד דלתות וחלונות ומעיק על גגות ולעולם איננו חדל ולו לשעה. שבילים התמלאו בשלג במהירות שבה גירפו אותם. הקור הפך את העבודה בצריפי הספינות לבלתי אפשרית. אנשים התעוררו מאוחר כי כבר לא היה שום בוקר. הכפר נח דומם תחת שלג לא נגוע עד שהניחו לילדים לצאת החוצה והם חפרו מנהרות ומחילות וצווחו והושארו לנפשם. אסרו עליהם לזרוק כדורי שלג על חלונה של קתרי קלינג, אבל בכל זאת הם עשו כן. היא גרה בעליית הגג שמעל המכולת עם אחיה מאתס והכלב הגדול שלה שלא היה לו שם.  לפני עלות השחר היא יצאה עם הכלב וירדה במורד רחוב הכפר עד למגדלור שעל הצוק. כך עשתה בכל בוקר, ואנשים שהחלו לקום נהגו לומר, עדיין יורד שלג ושוב היא הולכת שם עם הכלב שלה והיא לובשת את צוארון עור הזאב שלה. זה לא טבעי לא לתת לכלב שלך שם: לכל הכלבים צריך להיות שם."
(מתוך טובה ינסן, הרמאית הישרה, 1982, פתיחת הספר)

לכלב שלי יש שם. קראתי לו אושר. הבוקר כשטיילתי איתו בשלג שקפא לקרח קשה מישהו ששמע אותי צועקת לו אושר בוא, אמר לי שעכשיו הוא מאושר כפליים, כי הוא רודף אחרי חתולה. בכל זאת אני מבינה את קתרי. קשה מאד לתת לכלב שם. בכלל קשה לתת שמות. זו נראית מין החלטה גורלית שכזו, כאילו השם יכול להתוות גורל. לולא שאל אותי רופא החיות איך קראתי לו ופתאם יצא ממני "אושר" אולי לא הייתי בוחרת לו שם. הייתי קוראת לו בוא חמודי והוא היה בא והיה חושב שחמודי זה השם שלו, ובעצם גם חמודי זה שם. אני שונאת שאנשים קוראים לכלבים בשמות טפשיים כמו שניצל או ויסקי, ואז הם צועקים בגינה שניצל שניצל איפה אתה וזה נשמע לי כל כך טפשי. לפחות כשאני צועקת אושר אושר אף אחד לא צוחק. ואני צועקת אושר הרבה, כי עכשיו אני לא מצליחה להחזיק אותו ברצועה כי אני צריכה להחזיק את עצמי שלא אפול בשלג שקפא לקרח קשה ולא נמס בלילות הקרים שיורדים על ירושלים, ואנחנו הולכים על המדרכות שמכוסות בשלג שקפא לקרח קשה בין גזעי עצים וענפים שנפלו ואני פוצעת את כפות ידיי ואושר את כפות רגליו, אבל כשאנחנו מגיעים לעמק המצלבה המושלג נפתח לנו האופק וזה יפה. קתרי כמו טובה ינסן שכתבה עליה גרה על אי בים, בעצם בים הבלטי, שבשלג מנותק מהעולם, והנוף תמיד פתוח בו אל האופק. טובה ינסן ציירה על גב עטיפת הספר אשה במעיל ארוך מעל מכנסיים עם כובע וצעיף ארוך לצווארה מטיילת בשלג ליד מעגן ספינות עם כלב זאב שדומה קצת לאושר שלי שגם הוא חצי כלב זאב בלגי ויש לו עיניים חומות ויפות מאד ועכשיו הוא ישן במיטתי על שמיכת הנוצות שלי וכבר לא שוכב על הרצפה הקרה של הבית, וכל כך קר בדירה למרות שבחדרי דולק הרדיאטור החשמלי שעליו אני גם מייבשת כביסה כי אין כל כך ברירה אחרת. בחוץ זורחת שמש אבל השלג שהצטבר על הגג מטפטף כבר יומיים על חבלי הכביסה והטפטוף רק מתגבר והולך, אבל רק עוד שעתיים תזרח השמש, אחר כך ירדו עלינו החושך והקור, והשלג שוב יקפא לקרח, ולרגעים נדמה שגם אצלנו בירושלים השלג יישאר לתמיד או לפחות לכמה חודשים עד שיבוא האביב וימיס אותו כליל ויוציא אותנו לחופשי. נדמה לי שלספר של טובה ינסן על קתרי צריך לקרוא בעברית "הרמאית הכנה". בתרגום האנגלי משוודית שהתקין תומס תיל ובתי ניצן קנתה לי במתנה קראו לספר The True Deceiver, אבל נדמה לי שהשם הזה עלול קצת להטעות. בשוודית קוראים לו Den aerliga bedragaren ואינני יודעת שוודית אבל זו שפה מאד דומה לגרמנית אז אני מנחשת שזה כמו בגרמנית Die ehrliche Betruegerin שזה כמו "הרמאית הישרה" או "הרמאית ההגונה", אבל קצת מוגזם לומר על קתרי שהיא ישרה או הגונה, מה שכן יש בה מידה של כנות כלפי ציירת ספרי הילדים אנה אמלין שמציירת ספרי ילדים על משפחת ארנבונים שחיה ביער שאת הטקסט שלהם כותב המו"ל, שזו בדיחה קטנה של טובה ינסן על עצמה, כי היא הרגישה שרק במקרה נהייתה סופרת כשמומינטרול שהיה מין איור קטן שנהגה לאייר בו את חתימתה הפך לגיבור סדרת הספרים שלה לילדים ועשה אותה לסופרת מאד אהובה ופופולרית. ואולי בתיאור אנה אמלין התמימה שלה, כסופרת שמיטיבה לצייר את אדמת היער אבל מתעקשת לאכלס אותו בארנבונים חמודים שעל פרוותם מצוירים פרחים זעירים, אולי טובה ינסן רצתה ללעוג קצת למבקרים שלה שטענו שהיא מציבה בנוף האכזרי של הים הבלטי דמויות חמודות של מומינים, מומינטרולים חמודים שכאלה, ולכן אנה אמלין מציירת ביער ארנבונים חמודים עם פרווה פרחונית שהילדים מאד מאד אוהבים ועונה בכתב-ידה על כל מכתבי הילדים שהיא מקבלת ולא בודקת כל הזמן את הרווחים שלה כדי לדעת אם לא מרמים אותה, כפי שקתרי עושה כל הזמן. אני היכרתי בהתחלה את טובה ינסן רק מסידרת המומינים המצוירת שראיתי עם בנותי בטלויזיה והתאהבתי בה, ורוב האנשים מכירים את טובה ינסן רק מספרי המומינים המקסימים שלה. את הספרים שלה למבוגרים לא תירגמו בכלל לעברית אבל אולי בכל זאת יתרגמו, אני מקוה כך, למרות שקצת לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. הדמות של קתרי היא דמות קשה ומרגיזה מאד, למרות שהיא קודם כל אשה עצובה שמקדישה את חייה לאחיה הצעיר מאטס שכנראה קצת מוגבל ומשוגע לספינות, ורק למענו היא משתלטת על חייה של אנה אמלין שנוקמת בה בדרכה ואולי שלא במתכוון. בכל מקרה זה ספר די אפל על טבע האדם, שמתרחש באותו נוף שבו מתרחשים סיפורי המומינים, והדבר היחיד שפחות אפל בו הוא שכולם בעצם די מגוחכים ולא באמת מזיקים, אבל בספר הזה שהוא לגמרי למבוגרים בלבד גם הנוף הוא הרבה יותר אכזרי מאשר בספרי המומינים ואין בו שום רחמים על אף אחד, בגלל זה הספר משאיר תחושה קשה, למרות שנדמה שאנה אמלין לא באמת נפגעה מקתרי וכל מה שקתרי עשתה לרעתה של אנה אמלין אולי דוקא הועיל לה יותר ממה שהועיל לקתרי, שיש בזה כמובן מידה של צדק, למרות שגם קתרי היא די מסכנה. הכלב של קתרי תמיד ציית לה עד שאנה קילקלה אותו והוא חדל לציית לה כקודם. הכלב שלי לא ממש מציית לי, רק אם ממש מתחשק לו, אבל לי זה פחות מפריע, אם כי הייתי בהחלט מעדיפה שהוא לא יברח לי בשלג הרחק כשאינני יכולה לרוץ אחריו ולתפוס אותו כי אני כמעט נופלת, מצד שני הוא תמיד חוזר אליי בסופו של דבר ומבקש לשתות וללכת הביתה ולאכול ולישון במיטה. כלב הוא חיה נאמנה ביסודו של דבר יותר מן האדם, ואולי למי שגר במקום שהשלג יורד בו במשך חודשים אין ברירה אלא לגדל כלבים צייתנים, כי בשלג הכלבים נמצאים בתוך שלהם, הם זריזים ויציבים מאיתנו ותנועתם וריצתם איננה מוגבלת כזו שלנו, והם אינם חשים את עצמם כל כך חסרי אונים מול איתני הטבע כפי שאנו חשים את עצמנו, שאולי זה מגיע לנו להרגיש לעתים חסרי אונים, אנחנו נוטים להיות כל כך יהירים כלפי הטבע, וגם אלה שמתיימרים להיות קרובים לטבע לרוב אינם יודעים דבר על הטבע שהוא אכזרי למדי, רק משתמשים בו כדי לומר משהו על עצמם. ואולי איננו יכולים אלא לשקף את תהומות נפשנו, ולכן תיאורי הנוף והקור שלנו הם תמיד מצב נפשי, בראש וראשונה מצב נפשי.           

יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

אלזה לסקר-שילר / אבל גבותיך הן סופה



אֲבָל גַּבּוֹתֶיךָ הֵן סוּפָה...

בַּלַּיְלָה אֲנִי מְרַחֶפֶת חַסְרַת-מְנוּחָה בַּשָּׁמַיִם
וְאֵינִי אֲפֵלָה מִשֵּׁנָה.

סְבִיב לִבִּי הוֹמִים חֲלוֹמוֹת
וְרוֹצִים מַמְתָּקִים.

בִּשְּׂפָתַי יֵשׁ שִׁנַּיִּם
רַק אַתָּה שׁוֹתֶה זָהָב לְלֹא פֶּגַּע.

אֲנִי כּוֹכָב
בָּעֲנָנִים הַכְּחֻלִּים שֶׁל פָּנֶיךָ.

כְּשֶׁזֹהֲרִי מְשַׂחֵק בְּעֵינְךָ
אָנוּ עוֹלָם אֶחָד.

וְאָנוּ נִרְדָּמִים מֻקְסָמִים –
אֲבָל גַּבּוֹתֶיךָ הֵן סוּפָה.

Aber deine Brauen sind Unwetter…

In der Nacht schweb ich ruhlos am Himmel
Und werde nicht dunkel vom Schlaf.

Um mein Herz schwirren Traueme
Und wollen Suesigkeit.

Ich habe lauter Zacken an den Randen,
Nur du trinkst Gold unversehrt.

Ich bin ein Stern
In der Blauen Wolke deines Angesichts.

Wenn mein Glanz in deinem Auge spielt,
Sind wir eine Welt.

Und wuerden entschlummern verzueckt –
Aber deine Brauen sind Unwetter.


הוֹ אֱלֹהִים

בְּכָל מָקוֹם רַק שֵׁנָה קְצָרָה
בָּאָדָם, בַּיָּרָק, בִּגְּבִיעַ הָרוּחַ.
כֻּלָּם שָׁבִים הַבַּיְתָה בְּלִבָּם הַמֵּת.

הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁאֲהוּבִי יִהְיֶה יֶלֶד –
הוּא הָיָה יוֹדֵעַ לְסַפֵּר עוֹד מִנְּשִׁימָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.

פַּעַם הָיְתָה חֲסִידוּת גְּדוֹלָה בַּשָּׁמַיִם,
הַכּוֹכָבִים הִתְכַּבְּדוּ לִקְרֹא בַּתַּנָּ"ךְ.
פַּעַם יָכֹלְתִּי לִתְפֹּס אֶת יַד הָאֵל
אוֹ לִרְאוֹת עַל אֶצְבָּעוֹ אֶת הַיָּרֵחַ.

הוֹ אֱלֹהִים, הוֹ אֱלֹהִים, כַּמָּה רָחַקְתִּי מִמְּךָ!

O Gott
Ueberall nur kurzer Schlaf
Im Mensch, im Gruen, im Kelch der Winde.
Jeder kehrt in sein totes Herz heim.

Ich wollt mein Liebster waere ein Kind –
Er wueste noch vom ersten Atem zu erzaehlen.

Frueher war eine grosse Froemmigkeit am Himmel,
Gaben sich die Sterne die Bibel zu lesen.
Koennte ich einmal Gottes Hand fassen
Ode den Mond an seinem Finger sehn.

O Gott, O Gott, wie weit bin ich von dir!

  






יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

קר



קר לך. למרות שהחורף לא בא והגשם לא הגיע קר לך מאד. את מתבוננת בתדהמה באנשים שמהלכים ברחוב בחולצה קצרת שרוולים וקופאת למראיהם. למרות שהחזאים אמרו שיהיה חם מאד, שלא תאמרו לעצמכם כמה חם כבר יכול להיות בנובמבר, לך ממש קר. את החולצות הקצרות טמנת במעבה הארון ואת עטופה בסוודר. את לא מעזה להסיר את הסוודר, כי כשנסית שטף אותך גל של קור והעביר בך צמרמורת ומיהרת ללבוש אותו שוב. המראה שלך מוזר כשאת עוברת בחצאית הכבדה שלך עם הבטנה והסוודר הארוך בין האנשים המהלכים בבגדי קיץ, כמו מישהי שהגיעה זה עתה ממקום אחר, אבל את מכאן, לא מזמן התעוררת, לא רצית לקום אבל הכלב ליקלק לך את האוזן והיית אנוסה להתעורר. לקח לך הרבה זמן להתרומם מהמיטה, הרגליים שלך היו כבדות כרגלי שיכור, למרות שכבר חודשים לא באה טיפת יין לפיך, רק תה עם דבש בתקוה להניס את ההצטננות המאיימת תמיד, את השיעול המגרד בגרון. אמרת לכולם שזה לא רציני, שאת מקוה להבריא מיד, אבל בפועל המצב איננו משתפר הרבה. את שותה תה ומוצצת סוכריות בטעם דבש וקופאת. את קוראת ספר ומחשבתך נודדת לעניין אחר. את מעבירה בראשך שוב ושוב את רשימת המטלות היומיות, השבועיות, אבל אין בכוחך לעשות דבר, את חוזרת למיטה ומתכסה היטב, אבל גם מתחת לשמיכה רודף אותך הקור ואת מתכווצת ורועדת מתחת לשמיכה, עוצמת את העיניים חזק ומתפללת שיהיה לך חם ושמשהו שמח יקרה לך, שתהיי שמחה וחופשית מדאגות כמו הכלב, אם אמת הדבר שהכלבים חופשיים מדאגות. לפחות הקור איננו מציק להם. את מחבקת את הכלב, נצמדת לפרוה החמה שלו, הוא מלקק אותך. אינך יודעת אם הוא שמח על החיבוק או שאת מפריעה לו לנמנם. את מתכרבלת בשמיכה ומנסה להניס את המחשבות, להפסיק את הרעד, לדמיין את עצמך מתחממת בריבוע של אור שמש שמצייר החלון על הרצפה, כמו שהכלבים שכבר מתו מזקנה נהגו להתחמם על רצפת המרפסת בימי הקיץ, אבל אינך מצליחה להיות חתול או כלב או זיקית, את אשה חולה וקפואה, נעדרת תקוה ונעדרת יכולת להשתנות, וקר לך, קר לך מאד.

יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

האיום על חזקת הגיל הרך



יוזמתה של ציפי לבני להגביל את מה שמכונה "חזקת הגיל הרך", הקובעת שבמקרי גירושין תקבל האם משמורת על הילדים שמתחת לגיל שש, לגיל שנתיים בלבד, מעוררת בי חלחלה, למרות שכבר איננה יכולה לפגוע בי, ובנסיבות הנישואים והגירושים שלי ספק אם היתה יכולה לפגוע בי גם לו היתה תקפה בזמנו, ובכל זאת היא מעוררת בי חלחלה. בו ברגע שבו שאלתי את עורך-הדין שייצג אותי מה יהיה אם בעלי יבקש לקחת ממני את בנותיי הוא ענה קצרות: "אין לו שום סיכוי" ולא נתן על כך את דעתו מעבר לכך, אבל אני פחדתי. תמיד זכרתי את המקרה של יונתן רטוש, שעזב את אשתו וגם לקח ממנה את הילדים. לרוע מזלה הם היו בנים. לי יש רק בנות, ובעלי מעולם לא ביקש לקחת אותן, מעולם גם לא רצה לטפל בהן כשהיינו נשואים. אולי הוא היה קיצוני בגישתו, אבל כמה גברים באמת מטפלים בילדיהם הרכים גם כיום? יותר מאשר פעם, ועדיין האמהות הן אלה שמקדישות את עיקר זמנן לילדים, וגם אלה שמקריבות הרבה יותר כדי לגדל אותם, והן אלה שהילדים זקוקים להן יותר, כי הקשר בין ילד לאמו הוא קשר עז יותר מהקשר בין הילד לאביו, וחסרונה של אם פוגע בו יותר. יש דברים שאי אפשר לשנות בחקיקה. למשל את ההזדקקות הנואשת של ילד לאמו. למשל את העובדה שהבעלים הם אלה שעוזבים יותר למען נשים אחרות ולא פעם מפקירים את רעייתם וילדיהם לעוני ומצוקה מבלי להרהר על כך. למשל שגברים יכולים להקים משפחה חדשה בעודם נשואים מבלי לשלם על כך כל מחיר, ואילו נשים נשואות שבויות בידי בעלן, נתונות לסנקציות דתיות דרקוניות על קשר עם גבר אחר.
גם גילה גמליאל, שלמרבה הזוועה היתה ממונה פעם על קידום מעמד הנשים, מקדמת חוק לביטול חזקת הגיל הרך, יחד עם "פסיפס של חברי כנסת מכל סיעות הבית". הפסיפס הוא גברי לגמרי וכולל את שאול מופז מקדימה, מאיר שטרית מהתנועה, משה פייגלין מהליכוד, אמנון כהן מש"ס. אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה.
גם עדי קול מ"יש עתיד" רוצה לבטל את חזקת הגיל הרך. ציפי לבני, גילה גמליאל ועדי קול הן נשים נשואות. קל להן להתחנף לגברים על גב נשים אחרות, שהן אינן יכולות לדמיין אפילו את סבלן. כי אי אפשר לדמיין. רק כשאת מתגרשת את מבינה שכשמדובר במעמד הנשים שיוויון הוא בדיחה גרועה. כשאת מתחתנת, הרבנית מזהירה אותך שאם לא תשמרי דיני נידה בעלך יברח ממך, ושאר חכמות שהרבנות מאלפת בהן את בנות ישראל. אבל הרבנית לא מספרת לך שהגבר איננו חייב לך נאמנות, שהוא רשאי לבגוד ואת אינך רשאית להתלונן על כך, שביום שאת מתחתנת את לא נקשרת רק לבעלך אלא גם לכל המאהבות שיהיו לו בעתיד, שכולן עומדות יחד איתך תחת החופה, גם אם אינך יכולה עדיין לראות אותן, כי היהדות היא בעצם דת פוליגמית, וכרעיה אין לך שום זכות לבלעדיות על בעלך. רק לו יש זכות לבלעדיות עלייך. רק כשהזהירו אותי שלא לומר ברבנות שאינני רוצה להיות נשואה לגבר שחי עם אשה אחרת, פן יכריזו עליי "אשה מורדת" ואאבד את כל זכויותי, רק אז קלטתי כמה מחריד מצב הנשים בישראל, ומה משמעות אימוצה של ההלכה היהודית בענייני אישות. פירושה הוא אחד: ביטול מגילת העצמאות וכל חקיקה של זכויות אדם בישראל בנוגע לנשים והפקרתן לכל דאלים גבר.
לכן בישראל אפשרי חוק פונדקאות שמפקיר את האמהות החד-הוריות לבדן לשמש רחם להשכיר ומסכן את בריאותן ואת ילדיהן. גם החוק הזה איננו מפריע לנשים שמעזות לכנות את עצמן פמיניסטיות להציג כל ניצול מחפיר של נשים, ובפרט אמהות לא-נשואות, כביטוי לקידמה, כפי שמציגים את ביטול חזקת הגיל הרך, שתיתן לגברים כלי נוסף להתעלל בנשים שהם חפצים להיפטר מהן, כאילו אין להם מספיק כלים לכך. במדינה שבה אשה שבעלה נעלם יכולה להישאר עגונה עד סוף ימיה, במדינה שבה נשים חייבות בנאמנות מוחלטת לבעליהן הנואפים והמדינה נותנת גיבוי לשיטת משפט שמטילה על נשים כאלה סנקציות בלתי נסבלות שאין כמותן, במדינה כזו לדבר על מציאות חדשה ולהוסיף בכוח החוק פגיעה נוספת בנשים, מבלי לבטל דבר מחוקי ההלכה הברברים המושלים בהן בגיבוי המדינה, זו איננה קידמה, זו נבלה ברשות התורה.