היום אינני רוצה לכתוב על שירה אלא על החיים, שאולי גם הם קשורים במשהו לשירה. אתמול בערב באה אליי בתי שרון עם תבשיליה ואני הכנתי את תבשיליי לארוחת השבת המשותפת שלנו. מכיוון שעדיין טרחתי במטבח, דיפדפה שרון בעיתון "כל העיר" ומצאה שם מבחר קריקטורות של אהובנו דודו גבע, שלפני שבע שנים הלך לעולמו. מאז אינני יכולה לצחוק מהקריקטורות שלו מבלי לחוש גם צער. אפילו בימים הנוראים של אינתיפאדת אל-אקצה, כשהתעוררנו בכל בוקר לקול צפירות האמבולנסים הנוראות שלאחר פיגוע, או לקול פיצוץ, או להדי תותחים, או לחדשות על פיגוע במקום אחר, רחוק מכדי שנשמע אותו במו אזנינו, אפילו אז הצליח דודו גבע להעלות חיוך על פניי בקריקטורות שלו, שנועזות וביקורתיות ככל שהיו, היתה בהן תמיד אנושיות וטוב-לב, שתי תכונות שלמרבה הצער לא איפיינו את מעסיקיו של דודו גבע, ואמרתי לשרון בפעם המי יודע כמה שלמרות שאני יודעת שדודו גבע עישן בטירוף וחי בטירוף, בכל זאת אני מאמינה שגם לעמוס שוקן, שפיטר אותו פתאום מעל גיל חמישים, יש חלק בהתקף הלב הקטלני שלקח אותו מאיתנו, למרות שאף פעם אי אפשר לדעת דברים כאלה בביטחון, בכל זאת הם מנקרים בנשמה ולא נותנים מנוח. אחר כך הגיעה השעה שמונה ושרון הדליקה את חדשות ערוץ 2, ושמענו את רוני דניאל מסביר במבט זועם שלא העלו מספיק את תקציב הביטחון, שצריך לתת עוד ועוד לביטחון, ואף אחד לא שאל את רוני דניאל מנין יבוא הכסף לדברים אחרים שגם להם נצרך אדם כדי לחיות, כמו פת-לחם וקורת-גג, וחינוך והשכלה וספרים, ובעוונותינו לפעמים גם תרופות ומיטה בבית חולים, ורופא ואחות רחמניה שיטפלו בנו בנופלנו למשכב. שאלתי את שרון אם אין לנו מפלט מרוני דניאל והטפות הזעם שלו בזכות התותחים שקולן קול תותח והרתע שלהן מטיל אימה על נשים רכות-לב כמותנו, ושרון העבירה לערוץ 10, ואמרה שיש רק כתבה טפשית עם שרי ומיכל אנסקי, אבל היא דוקא רוצה לראות אותה, ואני רק רציתי לברוח מרוני דניאל ולא היה אכפת לי למה. ואז ראינו את הכתבה, שבה סיפרה שרי אנסקי איך עזבה את מעריב, לא הבנתי אם מרצונה או שלא מרצונה, והקימה דוכן סנדביצ'ים בשוק האיכרים שמנהלת בתה מיכל, שהיא אשת עסקים יותר מוצלחת ממנה. שרי אנסקי גם אמרה שמאסטר שף, התכנית שבה מככבת בתה, ושאני עצמי מחבבת מאד, היא פורנוגרפיה, ושהיא לעולם לא תהיה מוכנה להגיד שאדם אחד מבשל טוב יותר מאדם אחר. מיכל אנסקי כמובן חושבת אחרת ובגלל זה היא הרבה יותר עשירה מאמא שלה, למרות שהיא בעצמה אמרה שיש לה תואר שני בגסטרונומיה, אבל את כל מה שהיא יודעת היא למדה מאמא שלה. בהמשך התכנית שרי אנסקי ניסתה להיכנס לבניין "מעריב" ולא הירשו לה והיא פרצה בבכי. האיש שאמר לה שהיא לא יכולה להיכנס היה איש מבוגר עם מבטא רוסי שלא קשה לנחש שברוסיה היתה לו מישרה אחרת לגמרי ופה בישראל בזיקנתו הוא ש.ג. שעושה מה שאומרים לו, כי פה אף אחד כבר לא מכיר אותו, כמו שבבניין של "מעריב" כבר אף אחד לא מכיר את שרי אנסקי, וכמו שויסלבה שימבורסקה כתבה, מי שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר. אני באמת אינני מבינה למה בניין של עיתון צריך להיות מקום סודי שצריך רשות מיוחדת להיכנס אליו, והעובדה שאחרי שהבינו שיש טלויזיה נתנו לשרי אנסקי להיכנס לבניין "מעריב" שהיא עבדה בו כמעט ארבעים שנה, כמעט כל חייה הבוגרים, לא מחקה את הדמעות האלה ששברו את הלב, ושרי אנסקי אמרה שיש לה חלום שעופר נמרודי יבוא לדוכן הסנדביצ'ים שלה עם קופסה ויוציא ממנה טבעת יהלום קטנה וייתן לה ויגיד לה: "שרי, מגיע לך", אבל זה היה רק חלום. אחר כך צילמו את שרי אנסקי עם בן-זוגה הצלם המופלא אלכס ליבק, ואז באה המכה השנייה, והתברר לי שהאיש הזה, ששנים רבות עיטר בתצלומיו המופלאים ועטורי הפרסים את עיתון "הארץ" ועכשיו הוא כבר איש זקן, פוטר לפני שנתיים מהעיתון, שנתיים לפני צאתו לגימלאות, אבל הוא ממשיך לעבוד עבור העיתון שהשליכו לעת זיקנה, כי מה יעשה צלם זקן שכל חייו צילם צילומים לעיתון? הרי לא יפסיק לעשות את מה שהוא תמצית חייו, וגם את תבשילי רעייתו המרהיבים הוא עדיין מצלם בצאתם מן התנור, ושרי אנסקי התלוצצה על העדר הכישורים העסקיים שלה, ואמרה לאלכס אין דבר, נאכל לחם ועגבניה עם שמן זית, שזה הכי טעים. אני יודעת שאלכס ליבק ושרי אנסקי לא יגיעו לפת לחם ועגבניה ולא ייזרקו לרחוב, כי מיכל אנסקי תדאג להם – גם אני סומכת רק על בנותיי שתדאגנה לי לעת זיקנה, ממדינת ישראל וממעסיקים כאלה ואחרים מזמן התייאשתי - ועדיין הזדעזעתי לשמוע שעמוס שוקן פיטר את חתן פרס ישראל אלכס ליבק, האיש ששמו הוא מותג, שנתיים לפני שיצא לגימלאות, ועכשיו הוא עדיין עובד עבור "הארץ", אבל בתנאים הרבה יותר גרועים מכפי שעבד, ואם יחלה חלילה ולא יוכל עוד לצלם יתנער ממנו העיתון כליל. ואמרתי לבתי שרון שזאת בכלל לא כתבה טפשית על סלבריטאים כפי שהיה נדמה לה בתחילה, זו כתבה שוברת לב ומזעזעת על ההתבהמות של החברה שלנו שהפכה לחברה אטומת-לב ואוכלת-יושביה, לחברה טורפת וחסרת-רחמים ואנושיות, ועמוס שוקן עם כל הרהב הכביכול שמאלני שלו שאיננו אלא שקר ואחיזת-עיניים הוא קפיטליסט מפלצתי בדיוק כמו בנימין נתניהו ולימור לבנת שרמסה והשליכה מורים זקנים שהקדישו את כל חייהם לחינוך כדי לקפח אותם בתשלומי הגימלאות, כדי שאפשר יהיה לתת עוד ועוד למה שקוראים ביטחון שאיננו ביטחון אלא עירעור ביטחון וחירחור מלחמות, כי ליוהרה שמאלנית כמו ליוהרה צבאית אין שום ערך, אם איננה רואה את האדם ואת כבוד האדם, שבלעדיהם אין שום ביטחון לאיש, יש רק חוסר ביטחון של חיים בחברה שמנצלת אותך בעודך במיטבך ומשליכה אותך כשאתה מזקין וחולה, ובחברה כזאת אין לשום אדם ביטחון, גם אם תקציב המדינה כולו יוקדש לרכישת מטוסים וטנקים ותותחים ובניית כיפות ברזל לא יהיה לשום בן-אדם ביטחון במדינה שבה הוא יכול להיזרק כגרוטאה אין-חפץ-בה לעת זיקנה, או סתם להיות מפוטר בכל עת שכך התחשק לו למעביד להשליך אותו. וחשבתי שהכתבה הזאת יותר מכל הדיונים הראתה לנו את פניה המכוערים של החברה שבה אנו חיים, שבה האנשים שמעלים על פנינו חיוך ועושים לנו חשק לחיות ולא רק חשק למות נזרקים לכביש והנהגים שפוגעים בהם בזה אחר זה אפילו אינם עוצרים לבדוק את הפגיעה, ומחר אלה נהיה אנחנו, שום דבר לא יגן עלינו מהגורל הזה, גם לא האהבה שרוחשים לנו כל כך הרבה אנשים, אהבה שאיננה כתובה בתקציבים ובמאזנים.
הכתבה בערוץ 10:
