יום שבת, 18 בפברואר 2012

על ביטחון ועל לחם ועגבניה

היום אינני רוצה לכתוב על שירה אלא על החיים, שאולי גם הם קשורים במשהו לשירה. אתמול בערב באה אליי בתי שרון עם תבשיליה ואני הכנתי את תבשיליי לארוחת השבת המשותפת שלנו. מכיוון שעדיין טרחתי במטבח, דיפדפה שרון בעיתון "כל העיר" ומצאה שם מבחר קריקטורות של אהובנו דודו גבע, שלפני שבע שנים הלך לעולמו. מאז אינני יכולה לצחוק מהקריקטורות שלו מבלי לחוש גם צער. אפילו בימים הנוראים של אינתיפאדת אל-אקצה, כשהתעוררנו בכל בוקר לקול צפירות האמבולנסים הנוראות שלאחר פיגוע, או לקול פיצוץ, או להדי תותחים, או לחדשות על פיגוע במקום אחר, רחוק מכדי שנשמע אותו במו אזנינו, אפילו אז הצליח דודו גבע להעלות חיוך על פניי בקריקטורות שלו, שנועזות וביקורתיות ככל שהיו, היתה בהן תמיד אנושיות וטוב-לב, שתי תכונות שלמרבה הצער לא איפיינו את מעסיקיו של דודו גבע, ואמרתי לשרון בפעם המי יודע כמה שלמרות שאני יודעת שדודו גבע עישן בטירוף וחי בטירוף, בכל זאת אני מאמינה שגם לעמוס שוקן, שפיטר אותו פתאום מעל גיל חמישים, יש חלק בהתקף הלב הקטלני שלקח אותו מאיתנו, למרות שאף פעם אי אפשר לדעת דברים כאלה בביטחון, בכל זאת הם מנקרים בנשמה ולא נותנים מנוח. אחר כך הגיעה השעה שמונה ושרון הדליקה את חדשות ערוץ 2, ושמענו את רוני דניאל מסביר במבט זועם שלא העלו מספיק את תקציב הביטחון, שצריך לתת עוד ועוד לביטחון, ואף אחד לא שאל את רוני דניאל מנין יבוא הכסף לדברים אחרים שגם להם נצרך אדם כדי לחיות, כמו פת-לחם וקורת-גג, וחינוך והשכלה וספרים, ובעוונותינו לפעמים גם תרופות ומיטה בבית חולים, ורופא ואחות רחמניה שיטפלו בנו בנופלנו למשכב. שאלתי את שרון אם אין לנו מפלט מרוני דניאל והטפות הזעם שלו בזכות התותחים שקולן קול תותח והרתע שלהן מטיל אימה על נשים רכות-לב כמותנו, ושרון העבירה לערוץ 10, ואמרה שיש רק כתבה טפשית עם שרי ומיכל אנסקי, אבל היא דוקא רוצה לראות אותה, ואני רק רציתי לברוח מרוני דניאל ולא היה אכפת לי למה. ואז ראינו את הכתבה, שבה סיפרה שרי אנסקי איך עזבה את מעריב, לא הבנתי אם מרצונה או שלא מרצונה, והקימה דוכן סנדביצ'ים בשוק האיכרים שמנהלת בתה מיכל, שהיא אשת עסקים יותר מוצלחת ממנה. שרי אנסקי גם אמרה שמאסטר שף, התכנית שבה מככבת בתה, ושאני עצמי מחבבת מאד, היא פורנוגרפיה, ושהיא לעולם לא תהיה מוכנה להגיד שאדם אחד מבשל טוב יותר מאדם אחר. מיכל אנסקי כמובן חושבת אחרת ובגלל זה היא הרבה יותר עשירה מאמא שלה, למרות שהיא בעצמה אמרה שיש לה תואר שני בגסטרונומיה, אבל את כל מה שהיא יודעת היא למדה מאמא שלה. בהמשך התכנית שרי אנסקי ניסתה להיכנס לבניין "מעריב" ולא הירשו לה והיא פרצה בבכי. האיש שאמר לה שהיא לא יכולה להיכנס היה איש מבוגר עם מבטא רוסי שלא קשה לנחש שברוסיה היתה לו מישרה אחרת לגמרי ופה בישראל בזיקנתו הוא ש.ג. שעושה מה שאומרים לו, כי פה אף אחד כבר לא מכיר אותו, כמו שבבניין של "מעריב" כבר אף אחד לא מכיר את שרי אנסקי, וכמו שויסלבה שימבורסקה כתבה, מי שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר. אני באמת אינני מבינה למה בניין של עיתון צריך להיות מקום סודי שצריך רשות מיוחדת להיכנס אליו, והעובדה שאחרי שהבינו שיש טלויזיה נתנו לשרי אנסקי להיכנס לבניין "מעריב" שהיא עבדה בו כמעט ארבעים שנה, כמעט כל חייה הבוגרים, לא מחקה את הדמעות האלה ששברו את הלב, ושרי אנסקי אמרה שיש לה חלום שעופר נמרודי יבוא לדוכן הסנדביצ'ים שלה עם קופסה ויוציא ממנה טבעת יהלום קטנה וייתן לה ויגיד לה: "שרי, מגיע לך", אבל זה היה רק חלום. אחר כך צילמו את שרי אנסקי עם בן-זוגה הצלם המופלא אלכס ליבק, ואז באה המכה השנייה, והתברר לי שהאיש הזה, ששנים רבות עיטר בתצלומיו המופלאים ועטורי הפרסים את עיתון "הארץ" ועכשיו הוא כבר איש זקן, פוטר לפני שנתיים מהעיתון, שנתיים לפני צאתו לגימלאות, אבל הוא ממשיך לעבוד עבור העיתון שהשליכו לעת זיקנה, כי מה יעשה צלם זקן שכל חייו צילם צילומים לעיתון? הרי לא יפסיק לעשות את מה שהוא תמצית חייו, וגם את תבשילי רעייתו המרהיבים הוא עדיין מצלם בצאתם מן התנור, ושרי אנסקי התלוצצה על העדר הכישורים העסקיים שלה, ואמרה לאלכס אין דבר, נאכל לחם ועגבניה עם שמן זית, שזה הכי טעים. אני יודעת שאלכס ליבק ושרי אנסקי לא יגיעו לפת לחם ועגבניה ולא ייזרקו לרחוב, כי מיכל אנסקי תדאג להם – גם אני סומכת רק על בנותיי שתדאגנה לי לעת זיקנה, ממדינת ישראל וממעסיקים כאלה ואחרים מזמן התייאשתי - ועדיין הזדעזעתי לשמוע שעמוס שוקן פיטר את חתן פרס ישראל אלכס ליבק, האיש ששמו הוא מותג, שנתיים לפני שיצא לגימלאות, ועכשיו הוא עדיין עובד עבור "הארץ", אבל בתנאים הרבה יותר גרועים מכפי שעבד, ואם יחלה חלילה ולא יוכל עוד לצלם יתנער ממנו העיתון כליל. ואמרתי לבתי שרון שזאת בכלל לא כתבה טפשית על סלבריטאים כפי שהיה נדמה לה בתחילה, זו כתבה שוברת לב ומזעזעת על ההתבהמות של החברה שלנו שהפכה לחברה אטומת-לב ואוכלת-יושביה, לחברה טורפת וחסרת-רחמים ואנושיות, ועמוס שוקן עם כל הרהב הכביכול שמאלני שלו שאיננו אלא שקר ואחיזת-עיניים הוא קפיטליסט מפלצתי בדיוק כמו בנימין נתניהו ולימור לבנת שרמסה והשליכה מורים זקנים שהקדישו את כל חייהם לחינוך כדי לקפח אותם בתשלומי הגימלאות, כדי שאפשר יהיה לתת עוד ועוד למה שקוראים ביטחון שאיננו ביטחון אלא עירעור ביטחון וחירחור מלחמות, כי ליוהרה שמאלנית כמו ליוהרה צבאית אין שום ערך, אם איננה רואה את האדם ואת כבוד האדם, שבלעדיהם אין שום ביטחון לאיש, יש רק חוסר ביטחון של חיים בחברה שמנצלת אותך בעודך במיטבך ומשליכה אותך כשאתה מזקין וחולה, ובחברה כזאת אין לשום אדם ביטחון, גם אם תקציב המדינה כולו יוקדש לרכישת מטוסים וטנקים ותותחים ובניית כיפות ברזל לא יהיה לשום בן-אדם ביטחון במדינה שבה הוא יכול להיזרק כגרוטאה אין-חפץ-בה לעת זיקנה, או סתם להיות מפוטר בכל עת שכך התחשק לו למעביד להשליך אותו. וחשבתי שהכתבה הזאת יותר מכל הדיונים הראתה לנו את פניה המכוערים של החברה שבה אנו חיים, שבה האנשים שמעלים על פנינו חיוך ועושים לנו חשק לחיות ולא רק חשק למות נזרקים לכביש והנהגים שפוגעים בהם בזה אחר זה אפילו אינם עוצרים לבדוק את הפגיעה, ומחר אלה נהיה אנחנו, שום דבר לא יגן עלינו מהגורל הזה, גם לא האהבה שרוחשים לנו כל כך הרבה אנשים, אהבה שאיננה כתובה בתקציבים ובמאזנים.

הכתבה בערוץ 10:


יום שישי, 17 בפברואר 2012

מכס ברוד על פרנץ קפקא בשנת 1922

שירלי פינצי לב, בעלת הבלוג "על ספרות איטלקית –בעברית", שלחה לי ספר שיצא בברלין בשנת 1922, "יהודים בספרות הגרמנית", מתוכו תירגמתי כאן  חלקים ממאמרו של מכס ברוד על פרנץ קפקא שכלול בספר. ישנם במאמר זה דברים שברוד סיפר מאוחר יותר בביוגרפיה של קפקא ובחיבורים אחרים, אבל כאן מדובר במאמר שנכתב עוד בחייו של קפקא, ומתאר את יצירתו ובמיוחד את האופן שבו ראה ברוד את הרומן "המשפט", שקפקא סירב לפרסם, ללא השפעת אירועים מאוחרים יותר. הרומן "הטירה" איננו נזכר כאן וכנראה רק נכתב באותם ימים. תודתי לשירלי.

היוצר פרנץ קפקא
מאת מכס ברוד

היכן להתחיל?  - זה היינו הך. כי ייחודה של תופעה זו בכך, שמכל צד שהוא מגיעים לאותה המסקנה.
כבר מכך עולה שהאמיתיות, האמיתיות הבלתי-מעורערת, הינה טוהר. כי השקר דורש מבט שונה מכל כיוון, וכל שאינו טהור מבריק. אבל כאן אצל פרנץ קפקא, וכמעט חפץ אני לומר, אצלו לבדו בכל תחום הספרות המודרני, אין הברקה, אין חילוף בנקודת המבט, אין הסטה של התפאורה. כאן יש אמת ואין דבר מלבדה.
קחו לדוגמה את שפתו! האמצעים הזולים ( לגלגל מלים חדשות, צירופים, חילוף מקום חלקי המשפט וכיו"ב), הוא בוש באמצעים אלה. "בוש" אינה כלל המלה הנכונה. הם אינם נגישים עבורו, כפי שהבלתי-טהור אינו נגיש לטהור, אסור, טאבו. לשונו בהירה כגביש, ובשכבתה העליונה אין מבחינים אלא בשאיפה להיות נכון, ברור, מתאים לנושא. ובכל זאת זורמים חלומות וחזיונות שעומקם אין לו חקר מתחת לפני המים הצלולים של פלג לשון טהור זה. מסתכלים פנימה ומרותקים ליופי ולייחודיות. אבל אי אפשר לומר, לפחות במבט ראשון אי אפשר לומר, מה המיוחד בצורות המשפט האלה שאינן אלא נכונות, שפויות, פשוטות. כאשר קוראים מספר משפטים של קפקא, חשה הלשון ניחוח של מתיקות שלא נחוה קודם לכן, נדמה שצירופי הצלילים, החיתוכים, נשזרים זה בזה בדרך סוד.  להפסקות הקטנות בין קבוצות המלים יש ארכיטקטורה מיוחדת, איזו מנגינה מתנגנת לה, שאיננה מחומרי העולם הזה. זוהי שלמות, השלמות בהתגלמותה, אותה שלמות של הצורה הטהורה, שעליה בכה פלובר לפני חורבותיה של חומת האקרופוליס. אבל זו שלמות בתנועה, שלמות בצעדה, אפילו בסערה.
...
אני נזכר בשיחה עם קפקא, שעסקה באירופה של ימינו ובהסתאבותה של האנושות. "אנחנו", הוא אמר, "מחשבות ניהיליסטיות, מחשבות התאבדות שעולות בראשו של אלהים". דבר זה הזכיר לי תחילה את תמונת העולם של הגנוסיס: את אלהים כדמיורג רשע, שהעולם הוא חטאו. "הו לא", הוא אמר, "עולמנו הוא רק מצב רוח רע של אלהים, יום רע." "אז יכולה להיות, מחוץ לעולם התופעות הזה שאנו מכירים, תקוה?" הוא חייך. "הו, מספיק תקוה, אינסוף תקוה, רק לא בשבילנו."
באותה עת נראה לי שאת כל דרך חייו, כמו גם את עבודתו, ניתן להבין מתוך המשפט הזה: "אינסוף תקוה, רק לא בשבילנו." אי אפשר לכנות זאת לא אופטימיות ולא פסימיות, זהו יאוש עמוק ללא גבול, אבל בתחום מוגבל, אם לנסח זאת בקצרה. יאוש שחש את עצמו כיוצא מן הכלל, על רקע של שגשוג  אינסופי ומוצדק. בדיוק משום כך ספריו ("הגלגול" או "גזר-דין") מזעזעים כל כך. כי מסביב להם ובעצם גם בתוכם עומד כל העולם החופשי פתוח. כי אינם מזעזעים בעיקרון, אלא בעיקרון הם בעצם ההיפך מ"מזעזעים", אולי בעיקרון הם אידיליים, או הרואיים, בכל מקרה צודקים, בריאים, חיוביים, חפצי-חיים, שוחרי עדינות וטוב, לגוף הנערה המלבלב, שבסיומו של "הגלגול" זוהר מעל פגרו של הגיבור, לשיטת מונטסורי, לצמחונות, לעבודת האדמה, לכל דבר טבעי, פשוט ותם כילד, השואף לשמחה, אושר, הגינות, לכוח גופני ונפשי – בעיקרון איפוא משהו כמו כוונה של אל מיטיב בבריאת העולם, - אבל "לא בשבילנו". על רקע הרצון הטוב, האלוהי, מצלצל "רק לא בשבילנו" זה מחריד כפליים מאשר הודאה בחטא של כוח עליון. קפקא לא שלל את החיים, אלא את בני דורו. הוא לא שׂרה עם האל, אלא רק עם עצמו. לכן החומרה מטילת האימה, שבה הוא מתייצב למשפט. בכל מקום ביצירתו ניצבים כסאות-משפט ומתבצעות הוצאות להורג. "הגלגול" – את האדם שאיננו מושלם, קפקא מוריד לדרגת חיה, חרק. או מה שנורא עוד יותר, הוא מניח ("דו"ח לאקדמיה") לחיה להתקדם לדרגת אנוש, אבל איזו מין אנושות – נשף מסכות שמסיר את המסכה מעל פני האנשים. אבל גם בכך אין די! על האדם לשקוע עוד עמוק יותר – יש שם רק "הכל או לא כלום" – ואם אינו יכול להתרומם מעלה אל האל, אם האב דן אותו "למות בטביעה", אם איחוד חסר-מנוח עם המוסר הבסיסי, הכניסה לחוק נמנעת בידי שומר-בשער חזק, או יתרה מכך, לאדם אין כוח להסיט הצדה שומר שער זה, - אם "המסר הקיסרי" של נסיך השמש הגווע לעולם איננו מגיע עדיך – ובכן, כך הוא הופך לדבר חסר תועלת, לא חי ולא מת בפקעת חוטים, אשר בתור "דאגת אבי הבית השמיימי" מסתובב ללא מנוח מעלה מטה. "מה שמך איפוא?" "אודרדק" (וקשת שלמה של מלים סלביות מצלצלת, מלים שמשמעותן "סוטה", סוטה מן הגזע, מן המוצא להחלטת הבורא האלוהי), "והיכן אתה מתגורר?" "אין מקום מגורים קבוע". מכאן מבינים שקפקא, לצד הטרגיות הכלל אנושית, כותב במיוחד את צער עמו האומלל, יהדות הרפאים חסרת המולדת, ההמון נטול הדיוקן, חסר הגוף, יותר מכל אחר מלבדו. מבלי שהמלה "יהודי" נמצאת באחד מספריו. אבל אם רוצים למצוא מקבילות למשמעות הבלתי מאולצת של חלומותיו, חייבים לחפש בספרי קבלה, בציפיות למשיח במאה ה-16, ספרים מאותה משפחה, שהוא מעולם לא קרא, אגרות חזיונותיו של שלמה מולכו, "המגיד מישרים", של יוסף קארו...
"יוסף ק." נקרא באופן ראוי לציון וכמובן לגמרי בלי כוונה (אבל במקרה משתקפים בו הגורל והצדק האלוהי) הגיבור ביצירתו הגדולה ביותר של קפקא, ברומן "המשפט", שעל פי השקפתי הוא גמור, על פי השקפת המחבר בפירוש איננו גמור, איננו ניתן לגמירה, איננו ניתן לפירסום. קטעים זעירים מספר רחב-יריעה זה ("חלום", "לפני החוק"), כלל קפקא בקובץ "רופא כפרי". עם כל יופיים של קטעים אלה שפורסמו, אי אפשר לקבל מהם שום מושג על עוצמתו ומקוריותו של השלם. המלחמה הנואשת של אדם  כנגד בית משפט בלתי נראה, שעם זימוניו המסתוריים, עם מנגנון בלתי צפוי של פקידים, מנהגים, מוסדות, מפתה אליו, עוצר, שופט והורג. בית משפט שבאופו מוזר מגלה גילויים מאגיים של הוויתו תמיד רק בדרגות הזוטרות ביותר, פחותות הערך ביותר של החיים, בחדר גרוטאות, בעליות הגג של בתי פרברים וכיו"ב, רשות שבה הגיבור (יוסף ק.), למרות כל מאמציו, מכיר שוב ושוב רק זוטרים, אף פעם לא מנגנונים הגונים במיוחד... ועם זאת הערכאה העליונה, רום המעלה של המשפט שאין לעמוד בפניו, גם אם היה שמח להודפו הלאה ממנו. כאן אני מוצא את עצמי ללא מלים. זה לא שרומן זה נושא חן בעיניי. אלא פשוט יש זמנים, ימים, שבועות, שבהם דבר אינו נושא חן בעיניי כמותו, שבהם אני חי לגמרי תחת קסמו. אז נחה עליי תחושה כמו בקריאת יצירות המופת המעטות הגדולות באמת של הספרות העולמית. התחושה: ספר זה מספיק, גמור, אין צורך עוד בדבר, אין צורך שייכתב עוד דבר! ספר זה ממלא את האופק, את חלל העולם, לידו אין מקום לספרים אחרים, גם לא צורך בהם. לקרוא ספר זה עד קץ החיים, שוב ושוב מהתחלה, כפי שפעם קראתי את שופנהאואר! רק טמטום וחוסר הבנה יוכלו להעמיד ליד ספר כזה, בשורה אחת עמו, משהו נוסף... וכששבה אליי הבינה, אני אומר לעצמי: זוהי אמת המידה לספק מצפוני. לא רק לדבר ולחשוב על יסורי המצפון של האדם – כל הסצינה היא יסורי מצפון, הבתים, האביזרים, מזג-האויר, הימים, כל בגד על כל אחת מאינספור דמויות המישנה. ובכל זאת האויר ברומן זה כה ראוי לנשימה, כה טהור! אפילו איזו נעימות נחה על הקורא, כה בטוח הוא חש ביד היוצר, שמנחה אותו באפלה. בכל היאוש תלויה תקוה אינסופית, איזו כיפת שמיים תלויה מעל יצירה זו, כמו מעל כל יצירתו של קפקא. חשים היכנשהו במוצא נסתר, טרנצנדנטי, באפשרות למיפנה חיובי בחיים. אנו שומעים שְׁאֵלָה, שְׁאֵלָה ושוב שְׁאֵלָה. תשובה איננה ניתנת – ובכל זאת היא שם. אדם איננו יכול לסלק את הרושם הזה. כך ספרי קפקא הם הספרים המסתוריים ביותר שאני מכיר. הם כה איתנים, כה מבוצרים על פניהם, שאי אפשר לחדור פנימה, ובכל זאת הם עוטפים אותך כמו שיר ענוג – כה רחוקים מן החיים ובכל זאת בתוכם, כל פנטסיה ואימה רוויות בחוש המציאות, בהתבוננות, מבט חד ועדינות – מכוונות לאני יחיד ובכל זאת מתרחבות לסצינות המונים, שבהן (כמו בסצינות המרכזיות ב"רופא כפרי", "המסיק", בפרק הראשון של המשפט) שורה ארוכה של דמויות מישנה, בחלקן פועלות, בחלקן מתבוננות, מן הסף, מן החלון, עוקבות אחר התקדמות העלילה תוך השתתפות מזערית. סצינות המונים אלה ייחודיות לטכניקה שלו, וכמו בכל מקום (בכל מלה שהוא אומר, בכל מכתב, בכל פתק) נמצא כאן פרנץ קפקא כולו. מבלי להבינו לגמרי מרגישים: פה עומד מישהו לבדו במסלול הכוכבים, מנגד למין האנושי, אבל מן הכלל אין מפרידה אותו מחלוקת או בוז או שנאה, אלא רק חומרת האהבה המכוונת אל הרם מכל.
פרנץ קפקא נולד בשנת 1883 בפראג, עיר שאותה עזב עד היום רק לפרקי זמן קצרים. ששת ספריו (שפורסמו פחות ביוזמתו ויותר בלחץ חבריו) הם רק חלק קטן מיצירתו הספרותית. כך למשל "המסיק" הינו רק הפרק הראשון של רומן מאד נרחב וכמעט מושלם , שמתרחש בעדנה ובחן באמריקה חלומית.     

מתוך:
Juden in der Deutschen Literatur, Essays ueber zeitgenoessischen Schriftsteller, herausgegeben von Gustav Krojanker, 1922, Welt Verlag, Berlin

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

היינריך היינה / שיר השירים

גוף האשה הריהו שיר
שאלהים כתב
בדברי הימים של הטבע
כשהרוח נחה עליו.

כן, שעת חסד זו היתה,
אלהים ממש התלהב:
מהחומר הנוקשה, המרדן
יצירת אמנות הוא עיצב.

אין ספק שגוף האשה
הריהו שיר השירים
האיברים הלבנים, התמירים
הם בתי-שיר נהדרים.

הו, איזה רעיון אלוהי
הצואר הזה המהולל
שעליו מתנדנד הראש הקטן
רעיון ראשי מתולתל.

ניצני הורדים של החזה
גולפו כאפיגרמה
ומקסים עד אין קץ הוא הפסיק ביניהם
שיד אלהים שם שמה.

הבורא היוצר גילה
את מקבילות המתניים
ומתחת לעלה תאנה
יפה גם משפט הביניים.

אין זה שיר מושגי מופשט!
יש לו בשר וצלעות ושדיים
יש לו רגליים ויש לו ידיים
הוא צוחק ונושק בחרוזי-שפתיים.

כאן נושמת שירה אמיתית!
כל חרוז הוא כה חמוד
ועל מצחו נושא השיר
את חותמת השלמות.

שירי הלל אשיר לך
ואתאבק בעפר רגליך
לעומת המשורר מן השמיים
אנו רק פושקי-שפתיים.

אני רוצה להתעמק
בנפלאות שירך, האל
לתלמודו אני מקדיש
את היום וכל הליל.

כן, יום וליל אני לומד
איני רוצה זמן לאבד
רגלי דקות כשני זרדים:
זה בא מרוב הלימודים.



לאוהבים ביום האוהבים

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

ש. שפרה יורדת שאולה

שתי משוררות בשבוע אחד זה הרבה יותר מדי, אפילו למלאך המות שחרמשו ארוך וחד. והן כל כך שונות זו מזו. כל כך שונות. דבר איננו מחבר ביניהן לבד מתאריך המות, עניין מקרי וחסר חשיבות, שלא היה עולה על הדעת לולא צירוף המקרים. אלו מתה ש. שפרה בחודש התמוז אי אפשר היה להתעלם מכך שהמשוררת הגדולה של עלילות התמוז ירדה איתו שאולה, אבל המות בחודש שבט שהוא חודש הלבלוב איננו מעלה על הלב את הנשים מבכות את התמוז אלא את החיים החדשים שמפכים, את צדו השני של התמוז, זה שעולה מן השאול אל הארץ כמו הצמחים שנובטים מן האדמה ובאמת בראיון יפהפה למיה סלע לפני שלוש שנים אמרה ש. שפרה שרדת הגשם הוא זמן לאהבה. אבל היא עצמה הזדהתה כל העת עם האלה אִינַנָּה היורדת לשאול, מעשה שאפילו השירים העתיקים אינם מסבירים. ירידתה של אִינַנָּה לשאול, שהיא יודעת שיִקְשֶׁה עליה לשוב משם, איננה מובנת, וגם הזדהותה של ש. שפרה עם אִינַנָּה איננה מובנת. אִינַנָּה היא אכזרית, היא נוראה. מדוע ש. שפרה מזדהה איתה, מדוע שמה שורות מירידת איננה לשאול בפתח ספרה "אשה שמתאמנת בלחיות"? האם ההזדהות הזו עם אִינַנָּה מקורה ברצון לגבור על המות? ואולי חשה שהיא עצמה שלחה את אהובה לשאול כמו אִינַנָּה:
אשה שמתאמנת בלחיות פוקדת
את מצבת אישה, ריח ניחוח של
שרידי פרדסים מעלה בעיניה
דמעות, מַלּוּחַ, מַלּוּחַ, מגעגועים, אשה
שמתאמנת, מחליטה לפתע, לא מתאים
לה כלל, להעמיד למראשותיו עציץ
חֹמֶר רחב, ככל שיספיק הרֶוַח הצר
בין דלת אמותיו לדלת אמותיה
הממתינות, מתלבטת אם לטעת
בוגנויליאה, אֲדֻמָּה כדם,
מתורבתת, או סְגֻלָּה כשקיעה
מדברית פרועה.

אינני מבינה את עניין המַלּוּחַ – ניקדה בפתח, כלומר שהתכוונה לצמח, לא לטעם הדמעות, ומה עושה שם הצמח. דוקא את הרצון לבוגנוילאה עזת-צבע אני מבינה. אלה החיים שנובטים מן המות, גם כשאין חוזרים מן השאול. כבר מוכן לה קִבְרָה שלה לצדו. כל החיים אהבה גבר אחד, חיכתה לו. אני אמורה להבין, אבל אינני בטוחה שאני מבינה. כשמת חזרה לימיה כפילגשו:

חיכיתי לך במיטה כפולה מכוסה
בשמיכה, ריחה טחוב כמו בבית
המלון שבו בילינו את לילותינו הגנובים, סוף
סוף הגעת ואיך אהבת אותי, נשקת
לי כמו בימים ההם, בינינו
השמיכה ומתחתיה פרחתי אליך מגנוליה
לבנה פעורת עלי כותרת, פתאם
אמרת אני צריך ללכת, והשארת
אותי במיטה הכפולה בבית
המלון בורחת אל השינה, כלב
לבן מתולתל כמו כבש ליקק
את עיניי בלשון אדומה, וקמתי אל יקיצה
שבה אתה חי וזכר הריח בנחיריך למרות
שהלכת והשארת אותי
לבדי בבית המלון ולמרות שאפילו לא נגעת
בגופי מבעד לשמיכה, והלא רק עכשיו נשקת לי כל
כך חי.

נדמה לי שזאת התשוקה שאינני מבינה עד הסוף. השירים האלה נוראים:

כמה חמדה ניגרת
מאשה אם היא מוכנה ומזומנה לעלות
לילה לילה על משכב
רצפה, לילה לילה
על משכב ענפי
אקליפטוס על
משכב חול
ים, ולפעמים מגעגועים
למיטה על משכב
זונה ברחוב
הירקון.

היא מזדהה עם אִינַנָּה, שיש לה תשוקה לשלוט גם בשאול, שיורדת אל השאול, ואז שואלת לעלות מן השאול. אבל אולי גם תמהה על התשוקה, על כוח שלטונה של התשוקה. גם אִינַנָּה יורדת שאולה משתוקקת לכס אחותה מלכת השאול. יש בתשוקה משהו נורא.

איש לא בא על פילגש בְּעֶדְנָה
אף פעם אפילו בימים
הטובים, בעדנה, מתנמנמת
המלה בחיקה ברכבת לחיפה, ואחריה שבלי
שחפים על בצעי מים ועשב רך, מתערסלת ושועטת
מתערסלת ושועטת אף
פעם לא, תמיד על דגלו מלחמה
וכיבוש.

את השיר הזה אני אוהבת במיוחד. יש בו הרבה צער על מה שאינו אפשרי, הרבה כמיהה לאהבה אחרת מזו שהיא בלתי נמנעת, כמיהה וגם ויתור, כי מה שלא קורה, לא קורה אף פעם. אולי את זה אני יכולה להבין טוב יותר. אינני חושבת שהקרב בין איננה לאחותה מלכת השאול אֶרֶשׁכִּגַּל העסיק אותה. היא חזרה ושבה שוב ושוב לאיננה ודומוזי בגלל אותו עניין לא פתור, הגבר והאשה והשנאה והאהבה והתשוקה שאין לה גבול והעדנה שלא היתה אבל התנמנמה בחיקה כשהיתה לבדה, אולי אהבה את העדר העדנה בשירים העתיקים, אולי היא חשבה שהקול שאין בו עדנה הוא קולם של החיים האמיתיים.
אחר אשר הוסרו בגדיה, והיא כורעת – הובאה האשה פנימה.
הקימה את אחותה מעל כסאה,
והיא – על כסאה ישבה.
שבעת שופטי האֲנֻנָּה חרצו עליה משפט:
נתנו בה עין – עין המות!
דִּבְּרוּ דָּבָר – דבר חרון!
קראו אליה – קריאת אשם!
הֻכְּתָה, הפכה לפֶגֶר,
את הַפֶּגֶר תלו על וו.
(בימים הרחוקים ההם, ש. שפרה, יעקב קליין, עמ' 358, ירידת איננה לשאול בתרגום ש.שפרה ויצחק צפתי)

אפילו המיתוס איננו מבאר את מעשי איננה בשאול. אביה האל אנליל מסתייג ממעשיה:
בתי, מרומי שמיים ביקשה, מעמקי ארץ ביקשה,
איננה מרומי שמים ביקשה, מעמקי ארץ ביקשה,
ממשלות שאול, ממשלות – איש בל יחמדם, ואשר ישיגם –
בשאול ישאר!
(בימים הרחוקים ההם, עמ' 359)

את השורות האלה שמה בפתח ספרה: "אשה שמתאמנת בלחיות", שם שרה לאהובה המת. וגם הוסיפה שתי שורות מכניסתה של איננה לשאול, איך הסירו מראשה את המצנפת, את נזר מלכותה בשמיים, כשירדה אל השאול, ששם בשיר (בימים הרחוקים ההם, עמ' 357) זו רק ההתחלה, שהרי אחר כך מסירים מצוארה את חרוזי הספיר, מחזה את הענק והמשכית, מידה את צמיד הזהב, את סמלי מלכותה ואת בגדיה, הכל נלקח ממנה והיא באה אל השאול עירום ועריה ומיד היא משליכה את אחותה מלכת השאול אֶרֶשׁכִּגַּל מכס מלכותה ומתיישבת במקומה. מדוע אהבה ש. שפרה כל כך את המיתוס הזה? האם ראתה ברדתה של איננה אל השאול, שדודה מכל סמלי מלכותה ואפילו מבגדיה, סמל למעשה האהבה, שנוטל מן האדם את כל הגנותיו, לבד מעצמיותו? האם ראתה באיננה סמל לכוחה של האשה גם כשנוטלים ממנה את כל סממני הלואי, האם התפעלה מעוצמתה של איננה, גם אם זו הביאה על עצמה את המות? מאומץ לבה לרדת שאולה? ב"אשה שמתאמנת בלחיות" היא שוב ושוב מהרהרת בכך:
אני לא יכולה ללכת
איתך לשם הולכים
לבד
רק ללוות עַד ולקשור
לפחד עיניים.

ויותר מכך היא אומרת בשירה "כמנהג הודו":

אולי צריך באמת ללבוש
שחורים שנה תמימה לשרוט
שרטת בנגלה לעין כל
לשרוט בחתום מעין כל לילל
כְּתַנִּים, סגורה ומסוגרת בחדרי
חדרים, ואולי נכון
מכל להיות לאפר במי
הנהר

באותו ראיון למיה סלע אמרה:
"יום אחד הגברת הזאת אישתר [שמה האכדי של איננה השומרית] – שלא במקרה נהפכה לדגם להרבה תנועות פמיניסטיות בעולם, חוץ מאשר כאן – מורדת בחוקי האלים שאסרו על אלי השמים לרדת לשאול ועל אלי השאול לעלות לשמים. היא יורדת לשאול ואז הוא [תמוז] בחוץ לבדו ואין פיריון. האלים מסרבים לעזור לה. זה נוגע כמעט לכל אחת מהנשים שאני מכירה. את שוברת את החוקים של המשחק, תשלמי. רק אל אחד מצליח להחיות אותה, אבל מי שיוצא מהשאול חייב להביא תחליף. היא יוצאת לחפש תחליף. פוגשת את בעלה-אהובה לבוש בבגדי תפארתו עושה חיים. ומה היא אומרת? "אותו! קחוהו!" והוא יורד לשאול במקומה. את הדגם הזה לא תמצאי באף סיפור. תמיד האשה נשארת בשאול. כאן הוא נשאר והיא בחוץ. זה סיפור אדיר, שתפס את הפרדוקס העצום שבעצם הקיום הזוגי. את העימות הבלתי פוסק".
לכאורה פתרה ש. שפרה בראיון הזה את חידת משיכתה לאיננה-אישתר, אבל לא באמת, כפי שמראים שיריה. היא עצמה הירהרה במנהג הודו, דימיינה להישרף חיים ולרדת עם אהובה אלי קבר, להיות לאפר במימי הנהר מבלי לחזור אל ארץ החיים. את עצמה היא מתארת לא בתפקיד איננה הנועזת אלא בתפקיד סוכנת ביתה הנאמנה נִנְשֻׁבֻּר, אשר:
בעיניה שרטה עליה שרטת, באפה שרטה עליה שָׂרֶטֶת,
בחתום מעין כל, בעגבותיה, שרטה עליה שָׂרֶטֶת
(בימים הרחוקים ההם, עמ' 358)

את דמותה שלה שירטטה בדמות נִנְשֻׁבֻּר הנאמנה, המקוננת, האבלה, הנותרת לבדה מאחור. המשוררת הגדולה הזו, שהביאה אלינו את האפוסים הגדולים של בבל, שורש תרבותנו, ואלה נטמעו בדם שיריה, אהבה כל חייה איש אחד, אהבה עד מות, ולא לחינם העניקה לתרגומיה מעלילות איננה-אישתר ודומוזי-תמוז את הכותרת "עזה כמות אהבה". היא שראתה בעצמה אשה חופשית שחוגגת את החופש, היתה שפחתה של האהבה, פחדה מהמות אבל חשבה לא בלי הערצה על הנשים ההודיות הנשרפות חיים עם גופת בעליהן ויורדות עם אהובן שאולה. ש. שפרה היתה כל כולה אהבה עד מות, בהתמסרות המוחלטת שאין בה יראת המות היא ראתה סוג של ערך. היה בה בוז מסוים לחיינו הקטנים שאין בהם מחוות אדירות, ולו גם אכזריות, של אהבה ומות, שגדולות מן החיים. היא חלמה על אהבה שיש בה עדנה אבל התמסרה לאהבה שאין בה רחמים. לא ורד ענוג נניח על קברה הטרי, אלא בוגנוילאה אדומה כדם, או סגולה כשקיעה מדברית פרועה.

יום רביעי, 8 בפברואר 2012

בִּימִינִי

הפואמה האחרונה של היינריך היינה הוקדשה לאי בִּימִינִי, המערבי באיי בהמה, שהיינה כמובן לא ביקר בו מעולם ועשאו למחוז-חפץ בעקבות סיפור אמיתי: גיבור הפואמה הוא חואן פונסה דה-ליאון, דמות היסטורית: זהו האדמירל הספרדי שהצטרף למסעו השני של קולומבוס, גילה את פוארטו-ריקו ופלורידה והעניק להן את שמותיהן היפים, ומאוחר יותר שם את פניו לאי בִּימִינִי כדי לחפש בו זהב, וגם למצוא בו מעין נעורים שעל קיומו באי שמע מפי מספרים אינדיאנים, אך הוא לא מצא באי דבר ונפצע מידי תושביו, פציעה שגרמה לו לשוב לאי קוּבָּה, שם מת מפצעו. מפיו של חואן פונסה דה-ליאון מְתַנֶּה היינה את צער הזיקנה ואובדן הנעורים, שדה-ליאון הקשיש מבקש בשיר להשיבם לו תמורת כל זהבו, אך מוצא רק את המות. מתוך הפואמה אני מתרגמת כאן את שיר הגעגועים לאי בִּימִינִי, שהיינה שם בפי המשרתת האינדיאנית של דה-ליאון, שמזמרת אותו בעודה מגרשת מעל פני אדונה את היתושים בעזרת זנבו של טווס:

צִפּוֹר קְטַנָּה קוֹלִיבְּרִי
נָא הַנְחִינוּ אֶל בִּימִינִי
אַת עוּפִי בָּרֹאשׁ וְאָנוּ אַחֲרַיִּךְ
בְּסִירוֹת נוֹשְׂאוֹת דְּגָלִים.

דָּג קָטָן בְּרִידִידִי
נָא הַנְחֵנוּ אֶל בִּימִינִי
אַתָּה שְׂחֵה בָּרֹאשׁ וְאָנוּ אַחֲרֶיךָ
נַחְתֹּר בִּתְּרָנִים מְעֻטָּרִים.

עַל הָאִי בִּימִינִי
תִּפְרַח חֶדְוַת אָבִיב נִצְחִי
וְעֶפְרוֹנִי זָהָב יָרִיעַ
בַּתְּכֵלֶת תִּירִילִי.

כְּמוֹ בַּסַּוָואנָה אֶת הַקַּרְקַע
מְכַסִים פְּרָחִים תְּמִירִים
שֶׁנִיחוֹחָם מְלֵא-תְּשׁוּקָה
וּשְׁלַל צִבְעֵיהֶם בּוֹעֲרִים.

וּמִתְנַשְׂאִים עֲצֵי דְּקָלִים
שֶׁמְנַשְּׁבִים בִּמְנִיפוֹתֵיהֶם
עַל הַפְּרָחִים שֶׁמִּתַּחְתֵּיהֶם
בְּמֶתֶק נְשִׁיקוֹת צְלָלִים.

עַל הָאִי בִּימִינִי
מַעֲיָן כֹּה חָבִיב לִי
מִמְקוֹרוֹת הַפֶּלֶא הַיְּקָרִים
זוֹרְמִים מֵימֵי הַנְּעוּרִים.

אִם כַּמָּה טִפּוֹת שֶׁל מֵי פְּלָאִים
עַל פֶּרַח קָמֵל מְטַפְטְפִים
שׁוּב הוּא נִפְתַּח וְשׁוּב הוּא יִפְרַח
בְּיֹפִי עֲדָנִים.

אִם כַּמָּה טִפּוֹת שֶׁל מֵי פְּלָאִים
עַל עָנָף כָּמוּש מְטַפְטְפִים
שׁוּב הוּא יָרוֹק וְנֶחְמָד לְמַרְאֶה
וּמוֹצִיא שׁוּב נִצָּנִים.

אִם יִשְׁתֶּה מֵהַמַּיִם הָאֵלֶה קָשִׁישׁ,
הוּא יִהְיֶה שׁוּב צָעִיר. אֶת הַגִּיל
מֵעָלָיו הוּא יַשְׁלִיךְ כְּמוֹ חִפּוּשִׁית
שֶׁאֶת מַעֲטֶפֶת הַזַּחַל תַּשִּׁיל.

כַּמָּה אֲפוֹרֵי שֵׂעָר שֶׁשָּׁתוּ
וְלִצְעִירִים בְּלוֹנְדִינִים הָפְכוּ
הִתְבַּיְשׁוּ לְמוֹלַדְתָּם לַחֲזֹר
בְּתוֹר צְהֻבֵּי-מַקּוֹר.

כְּמוֹתָם גַּם כַּמָּה אִמָּהוֹת 
שֶׁגָּמְעוּ וְהָפְכוּ שׁוּב צְעִירוֹת
לֹא רָצוּ לָשׁוּב הַבַּיְתָה
כְּמוֹ זַנְזוֹנוֹת מְפֻרְכָּסוֹת.

וְהָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים נִשְׁאֲרוּ
לְתָמִיד בְּבִימִינִי
אֹשֶׁר וְאָבִיב אוֹתָם קָשְׁרוּ
לִמְחוֹז הַנְּעוּרִים הַנִּצְחִי...

לִמְחוֹז הַנְּעוּרִים הַנִּצְחִי
אֶל הָאִי בִּימִינִי
כִּסּוּפַי וּכְמִיהָתִי,
חֲיוּ בְּטוֹב יַקִּירֵי לִבִּי!

חָתוּל זָקֵן מִימִילִי
תַּרְנְגוֹל זָקֵן קִיקְרִיקִי
חֲיוּ בְּטוּב כִּי לֹא נָשוּב
לְעוֹלָם מִבִּימִינִי!

וכיצד הגעתי אנכי אל מחוז-החפץ בימיני? היה זה מכתב של מכס ברוד לידיד-נפשו המשורר ש. שלום שהביאני לשם, וזו לשונו:
[המכתב נמצא בעזבון ש. שלום במכון גנזים, תיק 97, א-31107]
20 באפריל [אין ציון שנה]
ש. שלום היקר,
יש לי שתי בקשות אליך:
1.    את שירך "פנס", שכבר תירגמתי, ברצוני גם להלחין – ודוקא בעברית, עבור ברכה צפירה, שרוצה לשיר בתכנית הבאה שלה כמה מלחניי (2 שירים של שייקספיר, 1 של היינה וזה שלך). תחילה אני מבקש את הסכמתך.
אני עצמי אלווה את השירים האלה בפסנתר, כך סיכמנו. אמנם לא דיברתי עם ברכה צפירה כלל על הצד הכספי. אולי זה שוב יעלה מאוחר יותר. בעניין הזה היא קצת "קשה"!
שירך עם הפחד מפני העין [העין נכתב בעברית] בסופו כל כך מתאים למצב רוחי העכשווי, שאני מאמין שאני כבר חש את המוסיקה עבורו.

2.    האם תוכל לתרגם עבורי את 12 השורות הבאות מהיינה בקצב של המקור? כלומר אני כבר הלחנתי אותן!  - כפי שאתה רואה, השיר ללא חרוזים – רק המלים קוליברי, בימיני, תירילי, שיעברו מעצמן גם לעברית כמלים זרות, עם ריבוי החיריק שלהן, בונות מצלולים.
השורות לקוחות מן השיר הגדול "בִּימִינִי" והריהן:

Kleiner Vogel Kolibri,
Fuehre uns nch Bimini.
Fliege du voran, wir folgen
Auf bewimpelten Pirogen.

Kleines Fisches Brididi,
Fuehre uns nach Bimini.
Schwimme du voran, wir folgen
Rudernd mit bekraenzten Stangen.

Auf der Insel Bimini
Blueht die ewige Lenzeswonne.
Und die golden Lerchen jauchzen
Im Azur ihr Tirili.

ייתכן שברוד כתב את השיר מזיכרונו, כי במהדורת היינה שלי שהשתייכה פעם למשפחת בלנק, ויצאה במינכן בשנת 1923, כתוב בשורה האחרונה של הבית השני Stengen ולא Stangen, ובשורה השנייה בבית השלישי Fruehlingswonne ולא Lenzeswonne. כמובן שאין הבדל בין הגירסאות לא בקצב ולא במשמעות.
מצד שמאל לשורות השיר כתב ש. שלום בכתב עגול ויפהפה את תרגומו האקוריתמי:

רַחַף פֶטֶט קוליברי
הובילנו בִּימיני.
עוף אתה בראש, אחריך
על סירות דִגוּל נשוטה.

דֶגֶג פֶּטֶט בְּרִידִידִי
הוֹבילנוּ בימיני.
שוט אתה בראש, אחריך
במשוטי עִטּור נשובה.

שם על אִי זה בימיני
זיו אביב נצחי פורח
עפרוני זהב פוצח
שיר בתכלת טִירילי.

תרגום: ש. שלום

[הניקוד החלקי במקור]

שלושה ימים אחר כך כתב ברוד לש. שלום:
[המכתב נמצא בעזבון ש. שלום במכון גנזים, תיק 97, א-31110]

חבר יקר,
תודה על שני המכתבים ובמיוחד על התרגום המוצלח לשיר של היינה – בעברית הוא אפילו יפה יותר מאשר בגרמנית, למרות שגם בגרמנית הוא נהדר.
...
אם ברכה צפירה תשלם משהו, תרשה לי בבקשה לשלוח לך את המחצית – אך עדיין אינני יודע על כך דבר.
הלחן ל"פנס" מוכן ואני גאה על השיר הראשון שכתבתי למלים עבריות. אני אכין לך העתק. אני חושב שזה יצא טוב. כשתהיה פעם בתל-אביב, אני רוצה לנגן אותו לפניך. לצערי אני גונח במקום לשיר. העיקר כעת שזה ימצא חן בעיני ברכה צפירה. אני מקוה שכן.

זהו שירו של ש. שלום "פנס" כפי שהתפרסם בקובץ "שירי קוממיות ישראל" בהוצאת "יבנה" בשנת 1958:

פָּנָס

פָּנָס יֵשׁ דּוֹלֵק בְּחוֹמַת הַר צִיּוֹן,
מוּל סִמְטָה עֲזוּבָה.
גְּמַלִּים הָעוֹלִים מִלּוֹעוֹ שֶׁל לַיְלָה
מִשְׁתָּאִים לְאוֹרוֹ.

וּבְרַחֵף בַּת-רוּחַ עַל עִשְׂבֵי הַגַּגּוֹת
יִתְחַבְּקוּ הַצְּלָלִים. 
חֲרֵדִים, פֶּן תִּכְבֶּה שַׁלְהַבְתּוֹ הַצְּהֻבָּה
וּבְלָעָם הָאָיִן.


מאד קיויתי למצוא ב"זמרשת" הקלטה של ברכה צפירה שרה את השירים, אך לצערי לא מצאתי כזו. אני מקוה שנותרה הקלטה כזו, אולי במרתפי קול ישראל, ושהדברים לא אבדו לעד.


עוד ממכתבי ברוד לש. שלום ראו רשימתי: מכס ברוד ורסקולניקוב:


יום ראשון, 5 בפברואר 2012

תעלומה קטנה

היה לי יום ממש מוזר היום. ניסיתי להבהיר תעלומה אחת ופתאם היסב את תשומת לבי משהו שלא ציפיתי לו והתגלה כתעלומה נוספת, שלמרות שהיא קטנה בהרבה מהתעלומה הראשונה, דוקא היא מטרידה אותי, כי אין היגיון בדברים האלה: לפעמים דוקא התעלומה הקטנה יותר מציקה מהגדולה.
על התעלומה הגדולה קראתי לפני יומיים בשבועון "די צייט", גיליון 4, מיום ה-19.1.2012 בכתבתה של כתבת השבועון הותיקה בישראל גיזלה דכס תחת הכותרת "ידיד היהודים?" כבר מהכותרת אתם מבינים שמדובר בתהייה, ואכן הכתבה תוהה על דמותו של אוטו מיכֶל, כהן-דת לותרני ופרופסור באוניברסיטת טיבינגן, שייסד בשנת 1957 מכון ליהדות באוניברסיטה שאליו נמשכו מלומדים יהודים רבים, ביניהם גם גרשום שלום. מיכל תמיד הציג את עצמו כמי שהתנגד לנאצים, אבל אחרי מותו התגלה כמי שהיה חבר המפלגה הנאצית ואפילו חבר בפלוגות הסער הנאציות הידועות לשימצה, שבויקיפדיה כתוב שהיו בהן ביריונים ופושעים, שזה לא מדויק – נכון שאפשר בהחלט להגדיר את פלוגות הסער ואת הנאצים בכלל כביריונים ופושעים, אבל דוקא הצטרפו אליהן הרבה מאד משכילים ואפילו אנשי דת כמו אוטו מיכל, וזה נכון אפילו יותר לגבי האס-אס, שהיה בכלל יחידת עילית עם הרבה מאד דוקטורים ופרופסורים ובכלל לא חבורה של ביריונים מטומטמים כמו שהרבה אנשים חושבים בטעות. ומה שעוד התגלה אחרי מותו של אוטו מיכל זה שהיה ברשותו בסיס של "עץ-חיים" שתמך בספר תורה שהקדיש יוסף צבי שפירא מזגירש שבפולין לזכר הוריו. יוסף צבי שפירא נרצח בשואה ובית הכנסת נשרף ותכולתו נשדדה בידי הנאצים. חוקר שחקר את הפרשה איתר בישראל את נכדו של יוסף צבי שפירא, הד"ר אבנר פלק, פסיכולוג וחוקר, שקיבל לידיו בנובמבר את בסיס העץ המגולף והמעוטר בעיטורי צדף יפהפיים, ומנסה לגלות כעת כיצד הגיע החפץ לידיו של אוטו מיכל, שזו שאלה לא פשוטה, וגם היכן נמצאים חלקיו האחרים של עץ-החיים, עיגול העץ הנוסף שעליו חרותה תחילתה של כתובת ההקדשה שהמשכה בבסיס שנמצא.
כדי לרדת לחקר הפרשה, ביקש הד"ר פלק לעיין בתיקו האישי של אוטו מיכל באוניברסיטת הַאלֶה, שם כיהן כמרצה בימי המשטר הנאצי, אבל בתו של מיכל מתנגדת להתיר לו לעיין בתיק, למרות שכבר עיינו בו חוקרים גרמנים שחקרו את הפרשה. הד"ר פלק מנסה להיאבק בסירוב זה ונעזר בשגריר ישראל בגרמניה שתומך במאבקו לקבל את כל המידע הנוגע לפעילותו של אוטו מיכל בתקופה הנאצית, הן באוניברסיטה והן בכנסייה הלותרנית בעיר הַאלֶה. עד כה נמנע ממנו הדבר,אך הוא איננו מתכוון לוותר וממשיך במאמציו להביא לחשיפת המידע.
התקשרתי לד"ר פלק לשאול פרטים נוספים על הפרשה, והוא סיפר לי שביום שבו קיבל לידיו בטיבינגן את עיגול העץ המגולף פורסמה על כך כתבה בעיתון מעריב ואף שלח לי אותה. והנה בכתבה אני קוראת שמיכל התיידד עם אינטלקטואלים יהודים ובהם מכס ברוד! נדהמתי מאד כי למרות עיסוקי הרב מאד במכס ברוד לא נתקלתי מעולם בידיעה שכזאת, ועוד יותר נדהמתי מכיוון שאוטו מיכל היה בפירוש מיודד עם גרשום שלום, שהיה שנוא מאד על מכס ברוד, מכיוון שתמך בפרשנות קפקא של ידיד נפשו ולטר בנימין, שלא חסך ממכס ברוד את שבט לשונו כאשר קטל את פרשנותו לקפקא. כתבתי לד"ר פלק שאם הדבר נכון הרי אוטו מיכל היה האדם היחיד שהיה חבר גם של מכס ברוד וגם של גרשום שלום, וגם שאלתי על סמך מה נכתבו הדברים, האם יש לכך עדות כתובה. להפתעתי הרבה ענה לי הד"ר פלק שלא היה שום קשר בין מכס ברוד לאוטו מיכל, ושהעורך הכניס את זה כטעות מכוונת, כדי שיזהו שהוא עורך הידיעה. זו התשובה שהד"ר פלק קיבל מכותב הידיעה אלכס דורון, והוא מאמין לדברים אלה. אני אינני מאמינה להם.
ראשית נשמע לי מוזר ובלתי סביר שעורך ידיעה יכניס טעות מכוונת, דבר שעלול לגרום לפיטוריו מהעיתון אם הדבר יתגלה ויעורר ביקורת, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בידיעה שקרית על ידידות בין מכס ברוד לאדם שהתגלה כנאצי, שכבר גולשת להוצאת דיבה. לכן אני משוכנעת שהשקר הזה הוכנס לידיעה העיתונאית שפורסמה ב"מעריב" ב-24 בנובמבר 2011 בידיעת המערכת, ושמישהו ביקש מהם להכניס את השקר הזה לעיתון, מישהו שרצה לתאר את מכס ברוד כבעל קשרים טובים עם גרמנים ואפילו עם כל מיני נאצים מפוקפקים. יש כמה גורמים שמתאמצים לתאר את מכס ברוד כאוהב גרמנים גדול שהוא לא בדיוק היה, כדי לתרץ את התביעה להעברת עזבונו לגרמניה, שבית המשפט למשפחה ברמת-גן יידרש בקרוב מאד לפסוק בעניינה. כמובן שאינני יודעת בוודאות מדוע הוכנס משפט השקר לידיעה –  זו התעלומה הקטנה שמטרידה אותי בשולי התעלומה הגדולה של עלילות אוטו מיכל שהד"ר פלק מנסה לפתור, אבל אולי מפני שהיא נוגעת לכאן ועכשיו, התעלומה הקטנה מטרידה אותי כרגע יותר מהתעלומה הגדולה, למרות שהסיכוי לפתור את שתיהן נראה לי קלוש באותה מידה. בכל אופן אני מספרת לכם את הדברים שהשתדלתי לברר את אמיתותם ודיוקם כמיטב יכולתי, אני עוסקת במכס ברוד כבר כמה שנים והוא דמות רבת פנים וכלל לא פשוטה, אבל שקרים אינני סובלת, בין אם נכתבו מתוך זדון, ובין אם שורבבו ביד קלה.


יום שישי, 3 בפברואר 2012

ויסלבה שימבורסקה - סוף והתחלה

כשקראתי אתמול בעיתון שויסלבה שימבורסקה מתה, הרגשתי צער גדול, כאילו מתה דודה אהובה. את ויסלבה שימבורסקה אני אוהבת אחרת מאשר משוררים אחרים. אני אוהבת כמו שאוהבים מישהו שמכירים ואוהבים, ולא כמו מישהו שאוהבים רק מקריאה. כמובן לא קראתי אותה במקור, אלא בתרגומיהם של דוד ויינפלד ורפי וייכרט, שאני חייבת להם תודה, כי ויסלבה שימבורסקה מפיהם מאד העשירה את חיי. בכלל יש לי קשר מיוחד למשוררים הפולנים שאינני יודעת להסביר. הקשר הפולני שלי לא יכול להסביר את זה, כי הוא איננו קשר של שפה. במשפחתי הגליצאית דיברו יידיש וגרמנית בניב האוסטרי ורק מעט מאד פולנית, מלים בודדות שריחפו בחלל הבית: פּוֹקוּי, פּוֹמידוֹרֶן, פְּשִׁייֶנצֶ'ה, שהן עד כמה שהבנתי חדר, עגבניות, נשף. אפילו האוקראינית היתה נוכחת יותר, כי סטניסלבוב שבה נולדה אמי נמצאת בעצם באוקראינה. ובכל זאת למשוררים הפולנים אני מתחברת באיזה אופן טבעי, במיוחד לשימבורסקה, שהתימות שלה פחות נוצריות משל אחרים, והשוֹאָה מאד נוכחת בשירה שלה, למרות שלמיטב ידיעתי היא איננה יהודיה. היו לה עיניים שחורות ועצובות כמו ליהודים, והיא כתבה "אני מעדיפה עיניים בהירות, כיוון ששלי כהות" (בתרגום רפי וייכרט), וכשניסיתי לחשוב על שיריה חשבתי שוב ושוב על:
ומיהו התינוק הזה שבמתניה?
זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!
אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?
או טנור באופרה של וינה?
של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?
של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדיין לא ידוע:
של דפס, רופא, סוחר, כומר?
לאן יגיעו הרגליים הקטנטנות, המצחיקות האלה, לאן?
לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה
אולי עם בתו של ראש העיר?
(מתוך "תצלומו הראשון של היטלר" בתרגום רפי וייכרט)
החיבור בין היטלר לתינוק החמוד, או אולי המחשבה על תינוק חמוד כהיטלר לעתיד, הרעישה אותי. זה כאילו מובן מאליו שגם היטלר היה תינוק חמוד, אבל המחשבה על כך היא מחשבה מאד יוצאת דופן, וכאלה הם שיריה של ויסלבה שימבורסקה. הם חושבים על דברים מובנים מאליהם בצורה מאד יוצאת דופן, ורק עכשיו כשאני מעיינת בשיריה אני חושבת שהם מאד הגותיים, פילוסופיים, וזה מוזר, כי תמיד חשבתי עליה כעל משוררת מאד ספונטאנית, שמדברת מאד מהלב, ועכשיו אני קוראת וחושבת שאלה בעצם שירים מאד פילוסופיים, שמכריחים אותך להתבונן במובן מאליו בצורה חדשה לגמרי:
אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החורבות
אל צדי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן
עגלות מלאות מתים.
מישהו חייב לבוסס
בטיט ובאפר,
בקפיצי ספות,
שברי זכוכית
וסמרטוטים מדממים.
מישהו חייב לגרור קורה
כדי לתמוך בקיר,
להתקין זכוכית בחלון
ולקבוע דלת על ציריה.
זה איננו פוטוגני
ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר
למלחמה אחרת.
(מתוך "סוף והתחלה", תרגום רפי וייכרט)

מעניין אם המחשבה הזאת על מה שצריך לתקן ולנקות אחרי המלחמה, האם היא מחשבה נשית? תמיד נדמה היה לי שהשירים שלה מאד נשיים, אבל אולי זה מפני שחשבתי עליה כשקראתי אותם. נדמה לי שהשיר הזה שמסתכל על אחרי המלחמה שכבר לא רואים בחדשות הוא שיר מאד נשי, כמו אשה שמסתכלת על סעודת פאר וחושבת בעיקר כמה טרחו קודם לכן במטבח וכמה עוד יטרחו להדיח כלים. האם זה מבט פילוסופי נשי? או רק מבט פילוסופי? כבר אינני בטוחה:
אִי-בּוֹאִי לעיר נ'
התקיים בדיוק במועד.
הוזהרת במכתב
שלא נשלח.
הספקת לא להגיע במועד הנקוב.
הרכבת נכנסה לרציף שלוש.
ירדו ממנה הרבה אנשים.
בהמון שנדחק אל היציאה נבלע
העדר דמותי.
כמה נשים נחפזות
מילאו את מקומי
בחיפזון הזה.
לאחת מהן קרב
מישהו לא מוכר לי,
אולם היא זיהתה אותו מיד.
(מתוך "תחנת רכבת" בתרגום רפי וייכרט)

ואני חושבת איך צמח השיר הזה מתוך עובדה אחת שמופיעה בו: הרכבת שנכנסה לרציף שלוש, וירדו ממנה הרבה אנשים, ביניהן כמה נשים נחפזות. אבל אולי זו איננה עובדה אלא זיכרון. המחשבה על משהו שעשית הרבה פעמים, אבל אתה חושב על הפעם שלא, שרק העדר דמותך נכח שם, בין האנשים שהיו שם במקומך, ומבלי להיות שם יכולת להרגיש הכל בדיוק, כי כבר היית שם הרבה פעמים, ודוקא בפעם שלא אתה חש בחריפות הרבה ביותר את חוויית הלהיות שם – כשאתה שם אתה נחפז מדי בכדי להרגיש.
קודם לא הייתי בטוחה איזה שיר אני רוצה לצטט ועכשיו אני רוצה לצטט את כולם. אלה שעוסקים במות מקבלים כעת משמעות יתרה:
למות – לא מעוללים זאת לחתול.
כי מה אמור חתול לעשות
בדירה ריקה.
לטפס על הקירות.
להתחכך ברהיטים.
(מתוך "חתול בדירה ריקה" בתרגום רפי וייכרט)

כמה צער מבלי לומר מלה על המת, שעכשיו משוטט בבית העדר דמותו, שכבר איננה יכולה להאכיל את החתול, כבר איננה יכולה ללטף. ואינני יכולה בלי השיר האהוב על בתי שרון וגם עליי:
כתיבת קורות-חיים
מה נחוץ?
נחוץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות-חיים.
ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.
תימצות העובדות ובחירתן הכרחיים.
המרת נופים בכתובות
וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואים בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו.
זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר,
טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ,
השתייכות למה, אך בלא הלמה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.
כְּתוֹב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק.
התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.
מחיר ולא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה.
לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגורסות את הנייר.
(כתיבת קורות-חיים בתרגום רפי וייכרט)

אין זה רק הפער בין הנכתב לבין החי, זה הפער בין מי שאתה לבין מה שהסביבה רואה בך, שהוא  צערו של כל אדם. וכאן בשירים עולות האהבות והכלבים והחתולים והציפורים ומי שאתה מכיר ויודע ולאן שאתה הולך ומי שאתה. אולי זה אושרם של המשוררים שאנו מכירים אותם מתוך שיריהם, עם הכלבים והחתולים והציפורים והחברים והחלומות. ויסלבה שימבורסקה היתה כל אלה. עכשיו היא שהעידה על עצמה ש"אני מעדיפה את אגדות האחים גרים על עמוד ראשון בעיתון" בעמודים הראשונים של העיתונים, אבל האנשים שחושבים עליה חושבים על החלומות. כי גם אחרי המלחמה שהרסה הכל:
בעשב, שכיסה
את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו
עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים.
(מתוך "סוף והתחלה" בתרגום רפי וייכרט)

וכעת כשהגיעה שעת סיכומים אפשר לומר בלב שלם:

מי שסבור כי המות כל-יכול
מְהַוֶּה בעצמו הוכחה חיה,
שכל יכול איננו.
אין חיים שאינם,
ולו להרף עין בלבד,
בני-אלמוות.
המות
תמיד מאחר באותו הרף-עין.
לחינם הוא מטלטל ידיות
של דלתות לא-ניראות.
את מה שמישהו הספיק
לא יוכל להשיב לאחור.
(מתוך "על המות, ללא הגזמה" בתרגום רפי וייכרט)

השירים צוטטו מתוך "סוף והתחלה" בהוצאת "גוונים"
ומתוך "שלהי המאה" בהוצאת "קשב לשירה".