אגם אונטריו

כששרון באה לשבת אמרתי לה שהמליצו לי על סרט והצגה, אבל שרון אמרה שהיא מסתפקת במה שיש בטלויזיה, ולא בא לה לצאת. כל השבוע היא מתלבשת ויוצאת לעבודה מהבוקר עד הערב, ובסוף השבוע היא רוצה לנוח, להישאר בבגדים של בית ולראות סדרות טלויזיה. ראינו את שני הפרקים האחרונים של דווינה. בעצם קוראים לזה "עור רגיש", אבל אני קוראת לזה דווינה, כי ככה קוראים בסידרה לדמות שקים קטרל משחקת, ואני מאד אוהבת את קים קטרל, במיוחד בסידרה הזאת, שהיא משחקת דמות עצובה שמנסה להתנהג יפה כל הזמן, וזה מאד קשה, במיוחד כשהבן שלה נהיה מאד דתי ומתחתן עם אשה בגיל של דווינה שכל הזמן מטיפה לדווינה מוסר, למרות שברור שהיא בעצמה רחוקה מלהיות צדיקה. העונה השנייה היתה לדעתי הרבה יותר טובה מהראשונה, העלילה היתה הרבה יותר מהודקת וזורמת, ואהבתי את זה שהיא עברה מדירת הפאר שלה בטורונטו לגור בסירה על האי באגם אונטריו, ובפרק האחרון היא גם מפליגה לבדה ללב האגם, שזה מסמל שיחרור, למרות שלפני כן היא שואלת את בעלת הסירה שתמיד חלמה לנסוע בה למקום אקזוטי אבל מעולם לא נסעה, היא שואלת אותה שאלה רטורית לאיזה מקום אקזוטי אפשר כבר לנסוע באגם אונטריו, שמבחינתי הוא כמובן מקום לגמרי אקזוטי ומסתורי, אבל בשביל מי שגר בטורונטו זה מקום די שגרתי, כמו הכינרת למישהו שגר בטבריה. כששרון היתה בטורונטו הציעו לה גם סיור באי, אבל היא ויתרה והסתפקה במפלי הניאגרה, שזה מקום יותר מסעיר. אני לא חושבת שאסע כל כך רחוק אי פעם, למרות שבשנים האחרונות התחלתי להתעניין בקנדה בגלל הסיפורים של אליס מונרו שקראתי כמעט את כולם, אבל בעיקר הרגשתי מהסיפורים של אליס מונרו שהצרות של הנשים בקנדה דומות בדיוק לצרות של הנשים בכל מקום אחר, כי כשאנשים היגרו לקנדה הם לקחו איתם לקנדה את כל  הצרות שלהם, כולל אלה שבגללן הם היגרו לקנדה כדי לחיות שם חיים אחרים. אני חייתי קצת באוסטריה וקצת בהונגריה ורוב הזמן רציתי לחזור לירושלים, למרות שנסעתי לשם כדי לברוח מירושלים. בכל זאת לירושלים אני מתגעגעת כשאני נמצאת במקום אחר, ולמקומות אחרים אני לא כל כך מתגעגעת. רק לבת ולחתן ולנכד שלי אני מתגעגעת, והם גרים באנגליה, אז אני נוסעת עכשיו רק לשם. כשהייתי ילדה יותר רציתי לנסוע לארצות רחוקות, למשל להודו, אחרי שקראתי את "טבעת המהרג'ה" של שמעון צבר. יחד עם "טבעת המהרג'ה" קיבלתי עוד ספר שמאד אהבתי ושכחתי את שמו, ספר על ילדים נורווגים שמבריחים זהב במזחלות בשלג, כמובן במחתרת נגד הנאצים. אז ספרים כאלה מאד הלהיבו אותי ולא עיצבנו אותי כמו עכשיו, כשאני יודעת כמה נורווגיה היתה רעה ליהודים ושהרבה מאד נורווגים תמכו בעצם בקוויזלינג. בכל אופן, כשהייתי ילדה וקראתי ספרים שאהבתי מכל מיני ארצות, רציתי מאד לנסוע לארצות האלה ולחיות בהן, לפחות לזמן מה. לאוסטריה נסעתי בגלל המחקר שזנחתי בסוף מבלי לסיים, ואהבתי מאד להסתובב בעיר העתיקה של וינה, אבל אני לא מתגעגעת לשם, וגם הרבה דברים השתנו שם דוקא בשנים האחרונות, כי גם לוינה היגרו הרבה פיליפינים ותאילנדים, והחליפו בעבודות הכי שחורות את המהגרים ממזרח אירופה, שכבר התקדמו קצת בסולם החברתי, ורובם לא דיברו בשפות שאני יודעת והיה לי מאד קשה לתקשר איתם, ורבים מבתי הקפה שהתקיימו עוד מהמאה ה-19, הוחלפו ברשתות בינלאומיות, וכשהייתי שם בפעם האחרונה, גם מאז כבר עברו כמה שנים, חשבתי בעיקר כמה הכל השתנה שם בשבילי, ויותר מהכל אני השתניתי, כי אני כבר אשה מבוגרת ואני כבר לא מצפה לאיזשהו עתיד שיהיה שונה, ושכבר לפני הרבה שנים הבנתי שהוא לא יגיע, ומה שיש זה החיים שיש, והם חיים לא קלים אבל גם לא רעים. לפעמים אני חושבת שהקשר שלי לבית הגביל אותי ומנע ממני לעשות דברים שאולי היו מועילים לי, אבל כשבעלי עזב אותנו פחדתי מאד לאבד את הבית, ורק רציתי לשמור על הבית, והרגשתי שאם נאבד את הבית נאבד את כל המשענת שלנו בחיים. אני תמיד פוגשת אנשים כאלה שמספרים סיפורים כאלה שבגלל משהו כזה או אחר הם לא עשו משהו כזה או אחר, אבל למרות שברור שבן אדם צריך גם הרבה מזל בחיים, בכל זאת אני חושבת שבן אדם בעיקר עושה מה שהוא רוצה, גם אם הוא מוצא לזה כל מיני סיבות ותירוצים אחרים. יש אנשים למשל שאומרים שהם רוצים לכתוב אבל לא יכולים בגלל כל מיני דברים, ואני כשרציתי לכתוב תמיד כתבתי, באמצע הלילה או באמצע היום, כשרציתי לכתוב כתבתי גם אם לא יצא לי כלום מזה או שהיו לי צרות מזה, וגם אם הייתי צריכה לעשות דברים אחרים, אז אני לא כל כך מאמינה לאנשים שאומרים שהם לא כותבים בגלל משהו כזה או אחר שמפריע להם לכתוב. תמיד יש בחיים המון דברים שמפריעים לכל דבר, אבל בסופו של דבר אנחנו כן עושים את מה שאנחנו ממש רוצים, ולא עושים את מה שאיננו רוצים לעשות או שפעם רצינו לעשות ואיבדנו בו עניין, שגם זה קורה בחיים, כמו שאני איבדתי עניין במסעות לארצות רחוקות, דווקא אחרי שחייתי קצת בארצות רחוקות ובעיקר התגעגעתי הביתה. עכשיו אני חושבת הרבה אם הייתי יכולה לחיות באנגליה, ואז הייתי יכולה לטפל בנכד שלי. הייתי מאד רוצה לטפל בנכד שלי, גם בשביל לעזור לבת שלי וגם בגלל שהייתי רוצה להיות קרובה אליו ולראות איך הוא גדל. אבל אז אני אהיה רחוקה מהבת הגדולה שלי וגם מכל הדברים שאני מכירה ואוהבת בישראל. בסרטים יש לאנשים כל מיני שאיפות אקזוטיות לנסוע למקומות רחוקים ושונים, אבל בחיים האמיתיים הרבה יותר קל לחיות במקום שאתה מכיר ומבין, והדברים שמתגעגעים אליהם הם דברים די פשוטים, כמו המיטה שלך בבית שלך, הנוף מהחלון, לשבת לפני השקיעה על הדשא בגן העצמאות ולהרגיש את הרוח ולהסתכל בעצים שמתנועעים. אני תוהה אם זה מעיד על מוגבלות או דוקא על הבנה עמוקה של החיים, לא כל כך קל לדעת. אבל אחרי שאחי חלה בסרטן וראיתי שהוא רק רוצה לחיות, לא ללמד באוניברסיטה או לכתוב ספרים, אלא לחיות, הרגשתי שמה שחשוב בחיים זה לא לעשות דברים חשובים אלא לחיות, וזה לא באמת משנה אם חיית בהרבה ארצות או רק בארץ שלך, רק משנה איפה אתה יכול לחיות, ובדרך כלל זה באותו מקום שבו אתה ממילא חי, ולא צריכים לנסוע בשביל זה לשום מקום. בעצם דווינה לא באמת משתחררת, היא נתקעת באמצע האגם ונרדמת שם, אבל בבוקר היא מצליחה להתניע ולחזור הביתה, כלומר לסירה שהיא גרה בה, ושם מחכה לה הכלב שלה, שבגללו היא הפליגה לאמצע האגם. גם לי הלך פעם כלב לאיבוד וחיפשתי אותו בכל ירושלים ולא מצאתי, אבל אחרי יום וחצי הוא חזר לבד, מלוכלך ומפוחד, ומעולם לא גיליתי איפה הוא היה בזמן הזה. הוא מזמן כבר לא בחיים הכלב הזה, אבל אני עוד מתגעגעת אליו וחולמת עליו לפעמים, ובחלומות אני רואה אותו ואת אושר ביחד, למרות שבחיים האמיתיים הם בטח היו רבים, וממילא הם לא היו יכולים להיפגש, כי קאיקאי מת שנתיים לפני שאושר נולד. קשה לחבר במקום אחד ובזמן אחד את כל מי ואת כל מה שאוהבים, ובגלל זה צריך חלומות.           

מבט גרמני על אנטישמיות ושואה וגל גדות גם

לרוב עוסקת העיתונות הגרמנית בישראל בהקשר של הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל לפעמים היא נאלצת להתמודד עם ישראלים בשדות קרב חדשים ומאתגרים. למשל מול האמזונה הלוחמת גל גדות. הנה הביקורת של גיאורג זסלן ב"די צייט" (גיליון 25, 14 ביוני 2017) על "וונדר וומן":

"בסרטה של [הבמאית] פטי ג'נקינס משחקת השחקנית הישראלית, חיילת לשעבר ובעבר מיס ישראל, גל גדות. הסרט נאסר להקרנה בלבנון ובתוניסיה. ראניה מסרי, מסניף לבנון של הקמפיין לחרם על תומכי ישראל הבהירה קטגורית: "First and foremost she is Israeli. We don't distinguish between a good Israeli and a bad Israeli."  

והמבקר ממשיך: "את גל גדות, שמעולם לא הסתירה את נטייתה הפטריוטית, יש להבין גם כמטפורה להתנגדות הישראלית לעולם של אויבים, כלוחמת שהכירה בכך שעם הצד השני (כאן [בסרט] הרייך הקיסרי הגרמני ואל המלחמה היווני אַרֶס, שם החמאס) אין על מה לדבר. אבל אפשר להכיר גם במסר כוללני יותר: הלחימה הנשית מחויבת למטרה הסופית של השלום."

אכן בעיה, איך מקפידים להיראות בכל זאת פמיניסט (האשה-האמזונה רוצה שלום בסופו של דבר), אבל לגנות כנדרש את המיליטריזם הישראלי, במיוחד כשהאמזונה הישראלית מככבת בסרט על מלחמת העולם הראשונה, ועוזרת לאמריקאי שמטוסו נפגע להימלט מהגרמנים, שזה מאד מעליב את הגרמנים, שוונדר וומן, ועוד ישראלית, נלחמת בהם. ועוד ישראלית כזו שמדברת ברצון בטלויזיה האמריקאית על השירות הצבאי שלה (כמדריכת כושר בבית הספר לפיקוד ומטה, מה שמתקבל כנראה גם בארצות-הברית וגם בגרמניה כשירות קרבי מסעיר וקטלני מאין כמוהו), במקום לתקוף את ישראל ולהסתייג ממנה, רצוי בלוויית חנופה לגרמניה והשוואות בין ישראל לנאצים, שזה מסר הרבה יותר אהוד בגרמניה, כי ידוע שהיהודים ולא הגרמנים הם אלה שאשמים במלחמות העולם, כי הם רק רוצים להילחם ולא מוכנים לדבר עם הצד השני. לו רק דיברו היהודים יפה עם הגרמנים, כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת.

כי מה שחשוב הוא שגל גדות היא ישראלית, וזה עניין מהותי, כל כך מהותי, שאי אפשר להתייחס אליה כאל שחקנית שמגלמת דמות שהיא לא רק בידיונית, אלא גם פנטסטית, אלא אך ורק כאל יצוג של יהודיה (ישראלית נשמע יותר טוב בגרמנית, פחות אנטישמי). בדיוק כמו המסר המצוטט של ראניה מסרי: ישראלי הוא קודם כל ישראלי, או אם לדייק, יהודיה היא קודם כל יהודיה.

את וונדר וומן לא אסרו לשדר בגרמניה, אבל שתי רשתות טלויזיה גרמניות, ארטה והרשת המערב-גרמנית, סירבו לשדר את סרטו הדוקומנטרי של יואכים שרדר על האנטישמיות האירופית, בטענה שבמקום להתרחש באירופה, הוא מתרחש בעיקר בשטחים הפלשתיניים. שרדר אומר בראיון לגיליון הנ"ל של די צייט, שהוא הודיע מראש שבכוונתו לעסוק באנטישמיות בעלת אופי אנטי-ציוני, שאי אפשר להפרידה מן הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, ושמרכז הכובד של הסרט הוא בגרמניה וצרפת, לדברי שרדר המרכיב השליט היום באנטישמיות האירופית הוא עוינות אנטי-ציונית. המראיינת מאריה שמידט מציינת, שלטענת הרשת המערב-גרמנית לא ניתן בסרט מספיק ביטוי לעמדתם של ארגונים לא-ממשלתיים, שאותם האשים הסרט בהפצת תעמולה אנטי-ישראלית. תשובתו של שרדר מעניינת:

"נגענו בנושא רק כדוגמה להתערבויות של אירופה על אדמת ישראל, שמקדמות רגשות אנטי-ציוניים. המספרים נכונים, הטענות נכונות, אבל לא ציפיתי שארגונים אלה יוכלו לומר לי משהו מקורי על כך. צילמנו ביום הכנסיה האוונגלית, שם נציגה של EAPPI, תכנית הליווי האקומנית בפלשתין וישראל, ביטאה את רגשותיה האנטי-ציוניים לפני המצלמה. זו הוכחה למה שעובר בראשם של עובדים אלה."

שרדר מאד מקפיד, כמקובל בגרמניה, להבחין בין אנטי-ציונות לאנטישמיות, למרות שהוא עצמו מודע מאד לקשר בין השתיים. למי שמצוי בעגה הנאצית, הניסיון הגרמני כיום להבחין בין אנטישמיות לאנטי-ציונות, כביכול אנטי-ציונות היא התנגדות למדינת ישראל, הוא די מצמרר, כי בעגה הנאצית אנטישמיות ואנטיציונות הם ביטויים נרדפים, שמופיעים בעיתונות ובספרות הנאציות זה לצד זה באותה משמעות בדיוק. עצם השימוש במונח אנטיציונות הוא שימוש אנטישמי, ודומה הדבר למושג הלותרני האנטישמי  Israelkritik שבמקורו עסק בטענות על הזיופים שזייפו היהודים כביכול את התורה כדי להעלים את האמת על אלוהותו של ישו, וכיום משתמשים בו כאילו הוא מתייחס לביקורת על מדינת ישראל. ההבחנה החדה שמנסים ליצור היום בגרמניה בין אנטישמיות לאנטי-ציונות או אנטי-ישראליות, כאשר המושג הגרמני ישראל שהוא שם כולל בגרמנית ליהודים וליהדות, מתפרש כמכוון למדינת ישראל ולא לעם ישראל בכללו – נתקלתי בכך לפני מספר חודשים בכנס מרתק על לותר והיהודים שהתקיים במכון ליאו בק, ובו הקפידו מאד הדוברים הגרמנים על האבחנה הזאת, כאילו מדובר בקטגוריות מדעיות, כשבעצם מדובר בזילות של האנטישמיות העכשווית, על ידי ניסיון להציג את השנאה למדינת ישראל כמנותקת מן האנטישמיות ההיסטורית, שזו כנראה הבעיה האמיתית של רשתות השידור בגרמניה עם הסרט, ואי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה בביקורו בישראל של שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל, והתעקשותו להיפגש עם נציגי אירגון שוברים שתיקה. אין דבר מאיים יותר על הגרמנים מאשר הטענה שהסיכסוך הישראלי-פלשתיני משמש אותם לזילות השואה, מהסיבה הפשוטה שאכן הסיכסוך הישראלי-פלשתיני משמש אותם לזילות השואה ולזילות האנטישמיות בכלל, כאילו מדובר רק בהסתייגות ממדיניותה של מדינת ישראל ולא בשנאה והתחשבנות היסטורית שאפילו כיכובה של גל גדות בוונדר וומן מתפרש דרכו.        

"כיצד יכול אדם ליצור סרט על האנטישמיות האירופית, אם איננו פרו-יהודי בהבנתו, בגישתו ומעומק לבו? אם זה גורם בעיה בארץ הזו, היא בעצם ענקית. אבל אולי הבעיה יותר אצל הרשתות מאשר אצל הקהל." אומר שרדר. נקוה שהוא צודק. מדוע בעצם שרשת טלויזיה ישראלית לא תקנה ותקרין את הסרט, או שבישראל משדרים רק סרטים ששגרירות גרמניה ומכון גיתה ממליצים עליהם ומממנים אותם, מאחר שהם מיטיבים יותר לקלוע לרגשותיהם האנטישמים, סליחה, האנטי-ציוניים?

קצת עצוב וקצת מצחיק שיואכים שרדר, שמנסה נואשות לגרום להקרנת סרטו ברשתות הגרמניות, ביקש המלצות ממי שהוא רואה כמומחים לאנטישמיות. למשל גץ אלי, היסטוריון דחוי באקדמיה אך מאד פופולרי בציבור הגרמני, שכבר התייחסתי אליו לא פעם, שהוגה ומפיץ הסברים אנטישמיים לשואה, למשל שהגרמנים רצחו את היהודים לא בגלל אנטישמיות, אלא מפני שקינאו בעושרם המופלג. עושרם המופלג של היהודים הוא כמובן מוטיב אנטישמי נוצרי מסורתי שמתבסס על תיאור דמותו של יהודה איש-קריות בבשורת יוחנן, פרק 12 פסוק 6: "כי גנב היה וכיס הכסף איתו ויישא את כל אשר ישימו בו" – דמותו של יהודה איש קריות מצוירת לרוב בלוויית שקיק כסף שתכולתו היא לסירוגין כספם של ישו והשליחים או שלושים שקל הכסף שקיבל יהודה תמורת הסגרת ישו לרומאים, והנאצים המירו בעיתוניהם דמות מסורתית זו לתיאור של יהודי אמריקני שמן, בעל אף ענק ומעשן סיגר, שנושא עמו שקיק של דולרים ומייצג את הלובי היהודי השולט באמריקה. גץ אלי הוא דוגמה עצובה נוספת להתמדתם של המוטיבים הנוצריים האנטישמיים המסורתיים בחשיבה הגרמנית על יהודים ועל השואה. באותו גיליון עצמו כותבת הפרופ' לחקר השואה סיבילה שטיינבכר, מנהלת מכון פריץ באואר, על ספרים חדשים של כריסטיאן גרלאך וגץ אלי, שבעבר שיתפו ביניהם פעולה, אך היא משבחת יותר את ספרו של גרלאך (שפורסם במקור באנגלית) "רצח יהודי אירופה", שמקיף יותר מספרו של אלי "אירופה נגד היהודים, 1945-1880", וכתוב באופן פחות מתגרה. אני רואה בעיקר את הדימיון בין שני ההיסטוריונים: שניהם נוטים לחפש לשואה מניעים כלכליים, שמגמדים את המניעים האנטישמיים, ושניהם מתאמצים לטשטש את ההבדלים בין הנאציזם הגרמני למשתפי הפעולה האירופים שלו. למרות שהיסטוריונים גרמנים מתחו על עבודתו של גץ אלי ביקורת נוקבת, וגם סיבילה שטיינבכר מבקרת את ניסיונו של אלי להציג את עושרם של היהודים והקנאה בו כמניע יחיד לרצח, ומציינת שלא בכל מקום היו היהודים עשירים, שבמקומות רבים היו היהודים דוקא עניים מרודים ומבוזים דוקא משום כך, גם היא מסיימת למרבה הצער את מאמרה בקבלת התיזה המרכזית של גרלאך ואלי: השמדת היהודים לא היתה מפעל גרמני בלעדי, אלא שיתוף פעולה בין גרמניה לשאר עמי אירופה, ועובדה שאחרי המלחמה איש מהם לא שש לשובם של היהודים. כן, אחרי שהנאצים אירגנו את רצח יהודי אירופה וגמלו ביד יפה לבני העמים הכבושים ששיתפו איתם פעולה, אלה לא ששו להשיב ליהודים את הבתים והרכוש שגזלו מהם בחסות מכונת הרצח הגרמנית. להסיק מכך שהשואה היא פשע משותף של גרמניה ומדינות אירופה, ולהציג את גרמניה כאילו היתה רק אחת מהאומות האירופיות שהשתתפו בשואה, זו בוודאי השקפה מאד נוחה לגרמנים, אבל בעיני זו רק התנערות מאחריותם האמיתית לאסונם של היהודים וגימוד אשמתם, שאלה צורות של הכחשת השואה.

Goetz Aly, Europa gegen die Juden 1880-1945, Fischer Verlag, Frankfurt am Main, 2017

Christian Gerlach, The Extermination of the European Jews, Cambridge University Press, 2016

פרנץ קפקא / אפוריזמים - קובץ ציראו

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן את 57 האפוריזמים הראשונים שקפקא חיבר וכינס בסתיו וחורף 1918/1917, כאשר שהה אצל אחותו הצעירה אוטלה בכפר ציראו בצפון מערב בוהמיה, שלכן הם מכונים גם קובץ ציראו, והמשיך והוסיף עליהם בשנים הבאות, מה ששיבש את המיספור המקורי, ואני מספרתי כאן את הקטעים מחדש כדי להקל על הקורא, אבל אין למיספור שלי כל משמעות מעבר לנוחות – הוא שונה מהמיספור של קפקא שערך כדרכו שינויים חוזרים בטקסטים. בהמשך אביא את תרגום האפוריזמים הנוספים בקובץ ציראו, שמכונים גם, על פי תוכנם, "מחשבות על חטא, סבל, תקוה והדרך הנכונה".
 

1. הדרך האמיתית עוברת מעל חבל, שאיננו מתוח בגבהים, אלא מעט מעל הקרקע. הוא נראה יותר כמכוון להכשיל מאשר להניח לעבור.

2. כל פגמי האדם הינם קוצר רוח, הפסקה בטרם עת של הגידור השיטתי, הנראה לעין, של הדבר הנראה לעין.

3. ישנם שני חטאים אנושיים עיקריים, שמהם נובעים כל האחרים: קוצר רוח ועצלנות. בגלל קוצר רוח גורשתם מגן עדן, בגלל עצלנות אינכם שבים לשם. אבל אולי קיים רק חטא עיקרי אחד: קוצר רוח. בגלל קוצר רוח גורשתם מגן עדן, בגלל קוצר רוח אינכם שבים אליו.  

4. רבות מנשמות הנפטרים עסוקות אך ורק בליקוק מימי נהר המתים, כי הוא מגיע מאיתנו ויש לו עדיין הטעם המלוח של הימים שלנו. הנהר סומר מרוב גועל, זורם אחורנית ומשיט את המתים חזרה לחיים. הם שמחים, שרים שירי תודה ומלטפים את הכועסים.

5. מנקודה מסוימת ואילך אין יותר חזרה. לנקודה זו יש להגיע.

6. הרגע המכריע בהתפתחות האנושית הוא נמשך. לכן צודקות התנועות הרוחניות המהפכניות, שמכריזות שכל מה שקדם להן, הינו לא כלום, כי עוד לא קרה כלום.       

7. אחד מאמצעי הפיתוי המשפיעים ביותר של הרע הוא הדרישה להיאבק. זה כמו המאבק בנשים שמסתיים במיטה.

8. כלבה מסריחה, שהמליטה בשפע, פה ושם מעלה ריקבון, שבילדותי היתה כל עולמי, שהלכה אחרי בנאמנות ללא הרף, שלא יכולתי להימנע מלהכותה, שנרתעתי ממנה אחורה צעד אחר צעד, ושבכל זאת, אם אינני מחליט אחרת, תדחוק אותי אל פינת הקיר הנראית כבר לעין, כדי להירקב שם כליל עלי ועמי, עד הסוף – הלכבודי הוא? - הליחה ובשר התולעים של לשונה על ידי.   

9. א. הוא מאד נפוח. הוא מאמין שהוא מאד מתקדם בלהיות טוב, משום שהוא חש, כמובן כנושא יותר ויותר מפתה, שזנח יותר ויותר פיתויים בכיוונים שכלל לא היו מוכרים לו עד כה. אבל ההסבר הנכון הוא ששטן גדול התיישב בו, ושהמון שטנים קטנים יותר הגיעו, כדי לשרת את הגדול.

10. הבדלי ההשקפות שאפשר להחזיק בהן לגבי תפוח: השקפתו של הילד הרך המותח את צווארו, כדי לראות מעט מן התפוח על פני השולחן, והשקפתו של אדון הבית, שנוטל את התפוח ומגיש לחברו לשולחן.

11. סימן ראשון להכרה המתהווה הוא הרצון למות. החיים האלה נראים בלתי נסבלים, חיים אחרים בלתי מושגים. אין מתביישים עוד לרצות למות: מבקשים העברה מהתא הישן ששונאים, לתא חדש, שאותו ילמדו לשנוא כעת. שריד של אמונה פועל כאשר במהלך ההעברה נכנס במקרה האדון למסדרון, מביט באסיר ואומר: "אינכם צריכים לכלוא אותו שוב. הוא בא אליי."

12. אתה הולך על פני מישור, היה לך הרצון הטוב ללכת, ובכל זאת אתה שב אחורה, כי זה יכול להיות עניין מפוקפק, מכיוון שאתה מטפס במדרון תלול, כה תלול, כפי שראית בעצמך מלמטה, ייתכן גם שהצעדים לאחור נגרמים רק עקב טיב הקרקע, ואסור לך לפקפק.

13. כמו דרך בסתיו: רק ניקו אותה, וכבר היא שוב מתכסה בעלים יבשים.

14. כלוב אחד הלך לחפש ציפור.

15. במקום זה מעולם לא הייתי. נושמים כאן אחרת. מְסַנְוֵר יותר מן השמש, הכוכב הזוהר לידה.

16. לו אפשר היה לבנות את מגדל בבל מבלי לטפס עליו, היו מתירים זאת.

17. אל תניח לעצמך להאמין ברוע. תוכל לשמור סודות מפניו.

19. נמרים פורצים למקדש ומרוקנים את קנקני המנחה לאלים. הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב. לבסוף מביאים זאת בחשבון וזה הופך לחלק מן הטקס.

20. חזק כפי שהיד אוחזת באבן. אך היא אוחזת בה חזק רק כדי להשליך אותה רחוק יותר. אבל לאותו מרחק מובילה גם הדרך.

21. אתה הינך היעד. אין תלמידים בשום מקום.

22. מיריב אמת מובילה אליך תעוזה חסרת גבולות.

23. להבין איזה מזל שהקרקע, שעליה אתה עומד, איננה יכולה להיות גדולה משתי הרגליים שמכסות אותה.

24. כיצד אפשר לשמוח בעולם, מלבד כאשר נמלטים אליו?

25. מקומות מסתור יש אינספור. גאולה רק אחת, אבל אפשרויות גאולה כמספר מקומות המסתור.

26. יש מטרה, אך אין דרך. מה שאנו מכנים דרך הינו התמהמהות.

27. לעשות את השלילי עדיין מוטל עלינו. החיובי כבר נתון לנו.

28. כשאדם מאמץ אליו את הרע ולו פעם, אין צורך יותר להאמין לו.

29. מחשבות הסתר שגורמות לך לאמץ את הרוע, אינן שלך אלא של הרוע.

30. החיה חוטפת מאדונה את השוט ומצליפה בעצמה כדי להפוך לאדון, ואיננה יודעת שרק חלום הוא, שהישרה בה קשר חדש ברצועת השוט של האדון.

31. הטוב הוא במובן מסוים חסר ניחומים.

32. אינני שואף לשליטה עצמית. שליטה עצמית פירושה לרצות להפעיל את הניצוצות האינסופיים של קיומי הרוחני בנקודה מקרית. אך אם אני אנוס לסחוב סביבי מעגלים שכאלו, עדיף לי לעשות זאת במנוחה, להשתאותו הגלויה של הקומפלקס המפלצתי, ולקחת עמי הביתה רק את החיזוק, שמבט זה מעניק כהיפוכו של דבר.

33. העורבים טוענים, שעורב יחיד מסוגל להרוס את השמיים. אין ספק בכך, אך אין זה מוכיח דבר כנגד השמיים, כי שמיים פירושם אי-אפשריות של עורבים.    

34. הקדושים המעונים אינם מזלזלים בגוף: הם מניחים להגביה אותו על הצלב. בכך כמותם כאויביהם.

35. יגיעתו כיגיעת הגלדיאטור לאחר הקרב, עבודתו היתה למרק פינה בחדרו של פקיד.

36. אין להיות בעלים של, יש רק להיות, רק לאחר הנשימה האחרונה, הלהיות הנכסף לאחר שנחנקת.

37. קודם לא תפסתי מדוע לא קיבלתי תשובה על שאלתי. כיום אינני תופס איך יכולתי להאמין, שאוכל לשאול. אבל בכלל לא האמנתי, רק שאלתי.  

38. תשובתו לטענה שאולי הוא בעלים של דבר מה, אבל איננו, היתה רק רעד ודפיקות לב.

39. מישהו תמה על כך, שהלך כה בקלות בדרך אל הנצח, כלומר הוא דהר בה במורד.

40. לרע אי אפשר לשלם בתשלומים – ומנסים זאת ללא הרף.

41. אפשר היה להעלות על הדעת שאלכסנדר הגדול, למרות ההצלחות בקרב בצעירותו, למרות הצבא המצוין שאימן, למרות הכוחות לחולל שינוי בעולם שחש בתוכו, יישאר לעמוד על מיצר הדרדנלים ולעולם לא יחצה אותו, ואמנם לא בגלל פחד, לא בגלל הססנות, לא בגלל חולשת רצון, אלא בגלל משא העולם.

42. הדרך היא אינסופית, כי אין להחסיר דבר ואין להוסיף דבר, ובכל זאת אוחז כל אחד עדיין באַמַתו הילדותית. "בוודאי, גם אַמַת דרך זו חייב אתה ללכת, לא יוותרו לך עליה."

43. רק מושג הזמן שלנו מאפשר לנו לכנות כך את יום הדין האחרון. בעצם מדובר במצב-חירום.

44. נראה שאי הצדק בעולם הוא באופן מנחם כמותי בלבד.

45. להצניח את הראש המלא גועל ושנאה על החזה.

46. כלבי הציד עוד משחקים בחצר, אבל הטרף  איננו חומק מהם, ככל שהוא כבר רץ כעת ביערות.   

47. באופן מגוחך העלמת את עצמך עבור העולם.

48. ככל שתרתום יותר סוסים, כך תתקדם מהר יותר - כלומר לא עקירת הבניין מיסודו, שאיננה אפשרית, אלא קריעת הרצועות, ולפיכך הנסיעה הריקה השמחה.

49. למלה "להיות" שתי משמעויות בגרמנית; להיות כאן ולהשתייך לאל.

50. ניתנה להם הבחירה להיעשות מלכים או שליחי מלכים. כמו הילדים רצו כולם להיעשות שליחים. לכן יש בעצם שליחים, הם רצים בעולם ומודיעים אלה לאלה את ההודעות שהפכו חסרות משמעות, שאין מלכים. ברצון היו שמים קץ לחייהם העלובים, אך אינם מעזים לעשות זאת עקב שבועת השירות.

51. להאמין בקידמה זו איננה אמונה, כי קידמה כבר קרתה. זאת לא יכולה להיות אמונה.

52. א. הוא וירטואוז והשמיים הם הכלי שלו.

53. האדם איננו יכול לחיות ללא אמונה מתמדת במשהו בתוכו שאיננו ניתן להשמדה, כאשר הן הבלתי ניתן להשמדה והן האמונה יכולים להישאר בהתמדה נסתרים ממנו. אחת מאפשרויות הביטוי של ההישארות בסתר הזו היא האמונה באל אישי.

54. זה צריך היה להיות המסר של הנחש: הרע יכול לפתות את האדם, אך איננו יכול להיעשות אדם.

55. במאבק בינך לבין העולם, תמוך בעולם.

56. אסור לשקר לאיש, גם לא לעולם על נצחונו.

57. אין דבר מלבד עולם הרוח: מה שאנו מכנים עולם המעשה, הוא הרע בעולם הרוח, ומה שאנו מכנים רע, הוא רק כורח של רגע בהתפתחותנו הנצחית.

המשך קובץ ציראו

הסרט של ניר ברעם ומיכאל אללו

הסרט של הסופר ניר ברעם והבמאי מיכאל אללו נקרא כמו הספר של ניר ברעם על הגדה המערבית בשלטון ישראל "הארץ שמעבר להרים", וזה שם מטעה, כי הסרט לא מתאר את הגדה המערבית ואת החיים בה או אפילו את האנשים החיים בה, הוא בכלל לא סרט תיאורי, הוא סרט שחוקר את הסיכסוך הישראלי-פלשתיני כפי שהוא נתפס בעיני הצדדים לסיכסוך, ואת הפער בין הדרך שבה כל אחד מהצדדים תופס את הסיכסוך, ובמיוחד הוא חוקר את האופן שבו השמאל הישראלי מפרש לעצמו את הסיכסוך ומדמה לעצמו את פיתרונו האפשרי בדיאלוג עם עצמו בלבד, מבלי להקשיב בכלל לפלשתינים ולמה שהם חושבים ורוצים. כמובן שגם הימין הישראלי, כפי ששרה העצני למשל מייצגת אותו בסרט, מדבר עם עצמו בלבד ומתייחס לפלשתינים כאילו כלל אינם בני אדם, אבל בזה למרבה הצער אין שום דבר מפתיע במיוחד. יש בסרט שיחות קשות של ניר ברעם עם אנשי חמאס שרוצים שהיהודים יסתלקו מארץ-ישראל ויסעו לאמריקה או ילכו לעזאזל לפי בחירתם, וכל הפלשתינים מדברים על זכותם ועל חלומם לשוב לכפרים החרבים שמהם גורשו או נמלטו ב-1948, והכיבוש של 1967 שהשמאל הישראלי מעדיף להציב כקו השבר הגדול של הסיכסוך, הוא מבחינתם המשך של הגזל היהודי של אדמותיהם ולא הבעיה העיקרית שאם תיפתר הכל יסתדר. הפלשתינים גם לא כל כך מדברים על מדינה או על ריבונות, הם מדברים על אדמה, ונדמה שניר ברעם מאד מופתע מזה שהפלשתינים מדברים על אדמה, והוא מייחס את הדיבור הפלשתיני על אדמה לטראומה של 1948 שבה איבדו את בתיהם ואדמותיהם בשטח שהפך למדינת ישראל. בעצם ניר ברעם תופס את הטראומות הפלשתיניות כשני אירועים מבודדים שקשורים במלחמות של 1948 ו-1967, שזאת תפיסה אופיינית לישראלים את הטראומה הפלשתינית, כקשורה אך ורק למלחמות בין היהודים והפלשתינים. ליהודים שמזהים את גזל אדמות הפלשתינים עם מלחמות שהפלשתינים פתחו בהן נגד ישראל, נוח לראות כך את הדברים, כי אז אפשר להגיד שהפלשתינים אשמים בכל, הם פתחו במלחמות ונענשו על כך, וזה נכון במידה מסוימת, אבל לא לגמרי, כי היהודים התחילו בגזל אדמות הפלשתינים הרבה לפני קום המדינה ומעולם לא חדלו ממנו, ואדמות של כפרים ערבים הופקעו לא רק בעקבות המלחמות, גם בתוך הקו הירוק וגם מעבר לו. ההפקעות והגזל של אדמות פלשתיניות הן תהליך נמשך ולא משהו חד פעמי, ואי אפשר להבין את הפלשתינים, אלה שהם אזרחים ישראלים ואלה שלא, מבלי להבין את החוויה הנמשכת של גזל אדמותיהם בידי היהודים, שאיננה קשורה בהכרח לימי מלחמה, כי מדינת ישראל המשיכה להפקיע באכזריות את אדמות הפלשתינים ולגזול אותן מהם גם בימי שלום, ובלי שום סיבה, רק מפני שיכלה.

למשל הכפר עין מאהל ליד נצרת. כבר כתבתי עליו כאן ואני אכתוב עליו שוב ושוב, כי אני חייבת את זה לזכר אבי, השופט יוסף מרגלית המנוח, שמשום מה השמיטו באתר בתי המשפט מתולדות חייו את השנים שבהן כיהן כשופט מחוזי בנצרת, לפני שעבר לבית המשפט המחוזי בעיר מגוריו חיפה. עוד הייתי ילדה ואבי לקח אותנו פעם לביקור בביתו של עמיתו השופט והמשורר חאמד נימר הווארי, לפנים מפקד הנג'אדה, ארגון לוחם פלשתיני במלחמת השיחרור. ראיתי במקום אחר שכותבים את שמו בצורה שונה, אבל כך אני זוכרת את שמו מילדותי, כפי שכתבתי. הוא הקריא לנו כרוז שכתב בערבית שאני זוכרת רק את כותרתו שהיה גם השורה החוזרת, דארז' יא ר'זאלי, שפירושו צְעַד עופר איילים, אבל אינני זוכרת על מה היה הכרוז, רק את קולו העמוק מקריא אותו וחוזר שוב ושוב על השורה הזאת שנשארה צרובה בזיכרוני. הורי דיברו איתו בערבית ולא הכל הבנתי. אבי היה מיודד עימו אבל היה לי ברור אפילו במבט של ילדה שמשהו חוצץ ביניהם, למרות שנהגו זה בזה בכבוד רב. הזיכרונות האלה שלי אינם קשורים לעניין עין-מאהל, הם רק עולים בי בכל פעם שאני נזכרת בכהונתו של אבי בנצרת, ובביקורים שלנו בנצרת. יום אחד שב אבי הביתה כועס מאד וחזר ואמר שהפקיעו לעין-מאהל את האדמות עד לבתים, עד לבתים הפקיעו להם את האדמות. אני לא זוכרת אם זה היה בזמן כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה או עוד קודם לכן, ורק הרבה יותר מאוחר הבנתי את הקשר בין ההפקעות האלה ליום האדמה ב-30 במרס 1976, שאז התקוממו הערבים על ההפקעות האלה וצה"ל והמשטרה ירו במפגינים והרגו ששה מהם. יום האדמה הוא יום מכריע בתולדות הסיכסוך הישראלי-פלשתיני ואי אפשר לדון בסיכסוך בלי להזכיר אותו, וזה לא קרה בזמן מלחמה או אחרי מלחמה, ועין מאהל לא היה בשטחים שנכבשו בששת הימים אלא בלב מדינת ישראל. אם ניר ברעם רוצה להבין למה אין שלום ויש שנאה בינינו לפלשתינים הוא לא חייב לנסוע לגדה המערבית, הוא יכול לנסוע לעין-מאהל שזה בלב מדינת ישראל שבקו הירוק ליד נצרת, ויום אחד מדינת ישראל פשוט גזלה מאנשי עין-מאהל את כל האדמות שלהם וכפי שלמדתי לא מזמן לא עשו איתן כלום, רק גזלו אותן מאנשי עין-מאהל ובכך גזלו גם את מטה לחמם, כי קודם הם היו חקלאים ואחר כך הם נאלצו לצאת לעבוד מחוץ לכפר כי גזלו את אדמותיהם ומנעו מהם לעבד אותן בלי שום סיבה, רק מפני שהם ערבים, וראיתי שמישהו כתב באינטרנט שהם היו במאה התשע-עשרה כפר של רועים ולא של איכרים, שזה נשמע לי כמו ניסיון עלוב להצדיק את גזילת האדמות שלהם. אני לא יודעת מה הם עשו במאה התשע-עשרה כי עוד לא הייתי אז, אבל במאה העשרים כשכבר הייתי הם עיבדו את האדמות שלהם, עד שמדינת ישראל גזלה אותן מהם.     

הדברים שכתבתי פה יכולים להישמע כאילו יש לי ביקורת על ניר ברעם, אבל אני דוקא חושבת שהסרט שלו מצוין, שהוא דוקא שם את האצבע בדיוק במקום הנכון, שזו שאלת גזל האדמות, אבל זה שהוא בכלל לא מזכיר בסרט במלה את יום האדמה ואת הסיבות ליום האדמה ואת המימשל הצבאי שמשל בערביי ישראל עד שנת 1966 ואת הפקעות האדמה המסיביות והבלתי פוסקות מערבים הן בתוך הקו הירוק והן מעבר לו שמעולם לא פסקו ונמשכות עד היום, וזה שהוא מדבר רק על 1948 ועל 1967, כאילו שהבעיות בינינו לפלשתינים נעוצות רק באירועים שתחומים לשתי נקודות זמן במשך ימים או חודשים או שנה, יוצר תמונה מאד חלקית של העוול שמדינת ישראל גרמה לפלשתינים, שחלק ממנו היה בלתי נמנע כדי להקים ולקיים את מדינת ישראל, אבל הרבה ממנו, כמו ההפקעה האכזרית של שני שליש מאדמות עין-מאהל, הוא סתם גזל מרושע מערבים בגלל שהם ערבים ואין לו שום הצדקה. מי שרוצה שלום עם הפלשתינים צריך להתחיל לא בגדה המערבית אלא עם אזרחי ישראל הערבים, למשל להחזיר לעין-מאהל את האדמות שלהם, שזה לא יגרום למדינת ישראל שום נזק ולא יגרע ממנה שום דבר, גם אף אחד אחר לא גר שם, אלה אדמות חקלאיות. מה שמדינת ישראל צריכה לתקן ביחסיה עם הפלשתינים הרבה יותר גדול מכיבושי 1967 וממפעל ההתנחלויות, והסרט של ניר ברעם הוא התחלה טובה להבין את זה, אבל רק התחלה. יש הרבה יותר מעבר לכך להבין וללמוד. אני מאד מקוה שמדינת ישראל תיסוג מכיבושי 1967 ושתקום מדינה פלשתינית, כי זה דבר צודק, אבל אי אפשר לבוא לפלשתינים ולקבוע בשבילם שאסור להם לבקש יותר מזה ושעל כל השאר הם חייבים לוותר. הם לא חייבים לוותר על אדמות בתוך הקו הירוק שנגזלו מהם בלי שום סיבה. זכותם כאזרחי ישראל וגם כבני אדם לדרוש את האדמות האלה, וזכותם לקבל אותן חזרה, והשמאל הישראלי לא עושה להם שום טובה כשהוא אומר להם תיקחו מדינה פלשתינית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים וחוץ מזה תסתמו את הפה. הקו הירוק מעולם לא הפריד בין אזרחי ישראל הערבים לאזרחי פלשתין מבחינת יחסה של מדינת ישראל אליהם, אלה ואלה נעשקו ועדיין נעשקים ללא כל סיבה והצדקה, ואי אפשר לקחת כל כך הרבה מאנשים ואז לומר להם למה אתם לא מוותרים על שום דבר, כשבעצם מדינת ישראל ותושביה היהודים הם אלה שלקחו מהם כמעט הכל, ועכשיו מבקשים מהם עוד ויתורים.