מבט גרמני על אנטישמיות ושואה וגל גדות גם

לרוב עוסקת העיתונות הגרמנית בישראל בהקשר של הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל לפעמים היא נאלצת להתמודד עם ישראלים בשדות קרב חדשים ומאתגרים. למשל מול האמזונה הלוחמת גל גדות. הנה הביקורת של גיאורג זסלן ב"די צייט" (גיליון 25, 14 ביוני 2017) על "וונדר וומן":

"בסרטה של [הבמאית] פטי ג'נקינס משחקת השחקנית הישראלית, חיילת לשעבר ובעבר מיס ישראל, גל גדות. הסרט נאסר להקרנה בלבנון ובתוניסיה. ראניה מסרי, מסניף לבנון של הקמפיין לחרם על תומכי ישראל הבהירה קטגורית: "First and foremost she is Israeli. We don't distinguish between a good Israeli and a bad Israeli."  

והמבקר ממשיך: "את גל גדות, שמעולם לא הסתירה את נטייתה הפטריוטית, יש להבין גם כמטפורה להתנגדות הישראלית לעולם של אויבים, כלוחמת שהכירה בכך שעם הצד השני (כאן [בסרט] הרייך הקיסרי הגרמני ואל המלחמה היווני אַרֶס, שם החמאס) אין על מה לדבר. אבל אפשר להכיר גם במסר כוללני יותר: הלחימה הנשית מחויבת למטרה הסופית של השלום."

אכן בעיה, איך מקפידים להיראות בכל זאת פמיניסט (האשה-האמזונה רוצה שלום בסופו של דבר), אבל לגנות כנדרש את המיליטריזם הישראלי, במיוחד כשהאמזונה הישראלית מככבת בסרט על מלחמת העולם הראשונה, ועוזרת לאמריקאי שמטוסו נפגע להימלט מהגרמנים, שזה מאד מעליב את הגרמנים, שוונדר וומן, ועוד ישראלית, נלחמת בהם. ועוד ישראלית כזו שמדברת ברצון בטלויזיה האמריקאית על השירות הצבאי שלה (כמדריכת כושר בבית הספר לפיקוד ומטה, מה שמתקבל כנראה גם בארצות-הברית וגם בגרמניה כשירות קרבי מסעיר וקטלני מאין כמוהו), במקום לתקוף את ישראל ולהסתייג ממנה, רצוי בלוויית חנופה לגרמניה והשוואות בין ישראל לנאצים, שזה מסר הרבה יותר אהוד בגרמניה, כי ידוע שהיהודים ולא הגרמנים הם אלה שאשמים במלחמות העולם, כי הם רק רוצים להילחם ולא מוכנים לדבר עם הצד השני. לו רק דיברו היהודים יפה עם הגרמנים, כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת.

כי מה שחשוב הוא שגל גדות היא ישראלית, וזה עניין מהותי, כל כך מהותי, שאי אפשר להתייחס אליה כאל שחקנית שמגלמת דמות שהיא לא רק בידיונית, אלא גם פנטסטית, אלא אך ורק כאל יצוג של יהודיה (ישראלית נשמע יותר טוב בגרמנית, פחות אנטישמי). בדיוק כמו המסר המצוטט של ראניה מסרי: ישראלי הוא קודם כל ישראלי, או אם לדייק, יהודיה היא קודם כל יהודיה.

את וונדר וומן לא אסרו לשדר בגרמניה, אבל שתי רשתות טלויזיה גרמניות, ארטה והרשת המערב-גרמנית, סירבו לשדר את סרטו הדוקומנטרי של יואכים שרדר על האנטישמיות האירופית, בטענה שבמקום להתרחש באירופה, הוא מתרחש בעיקר בשטחים הפלשתיניים. שרדר אומר בראיון לגיליון הנ"ל של די צייט, שהוא הודיע מראש שבכוונתו לעסוק באנטישמיות בעלת אופי אנטי-ציוני, שאי אפשר להפרידה מן הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, ושמרכז הכובד של הסרט הוא בגרמניה וצרפת, לדברי שרדר המרכיב השליט היום באנטישמיות האירופית הוא עוינות אנטי-ציונית. המראיינת מאריה שמידט מציינת, שלטענת הרשת המערב-גרמנית לא ניתן בסרט מספיק ביטוי לעמדתם של ארגונים לא-ממשלתיים, שאותם האשים הסרט בהפצת תעמולה אנטי-ישראלית. תשובתו של שרדר מעניינת:

"נגענו בנושא רק כדוגמה להתערבויות של אירופה על אדמת ישראל, שמקדמות רגשות אנטי-ציוניים. המספרים נכונים, הטענות נכונות, אבל לא ציפיתי שארגונים אלה יוכלו לומר לי משהו מקורי על כך. צילמנו ביום הכנסיה האוונגלית, שם נציגה של EAPPI, תכנית הליווי האקומנית בפלשתין וישראל, ביטאה את רגשותיה האנטי-ציוניים לפני המצלמה. זו הוכחה למה שעובר בראשם של עובדים אלה."

שרדר מאד מקפיד, כמקובל בגרמניה, להבחין בין אנטי-ציונות לאנטישמיות, למרות שהוא עצמו מודע מאד לקשר בין השתיים. למי שמצוי בעגה הנאצית, הניסיון הגרמני כיום להבחין בין אנטישמיות לאנטי-ציונות, כביכול אנטי-ציונות היא התנגדות למדינת ישראל, הוא די מצמרר, כי בעגה הנאצית אנטישמיות ואנטיציונות הם ביטויים נרדפים, שמופיעים בעיתונות ובספרות הנאציות זה לצד זה באותה משמעות בדיוק. עצם השימוש במונח אנטיציונות הוא שימוש אנטישמי, ודומה הדבר למושג הלותרני האנטישמי  Israelkritik שבמקורו עסק בטענות על הזיופים שזייפו היהודים כביכול את התורה כדי להעלים את האמת על אלוהותו של ישו, וכיום משתמשים בו כאילו הוא מתייחס לביקורת על מדינת ישראל. ההבחנה החדה שמנסים ליצור היום בגרמניה בין אנטישמיות לאנטי-ציונות או אנטי-ישראליות, כאשר המושג הגרמני ישראל שהוא שם כולל בגרמנית ליהודים וליהדות, מתפרש כמכוון למדינת ישראל ולא לעם ישראל בכללו – נתקלתי בכך לפני מספר חודשים בכנס מרתק על לותר והיהודים שהתקיים במכון ליאו בק, ובו הקפידו מאד הדוברים הגרמנים על האבחנה הזאת, כאילו מדובר בקטגוריות מדעיות, כשבעצם מדובר בזילות של האנטישמיות העכשווית, על ידי ניסיון להציג את השנאה למדינת ישראל כמנותקת מן האנטישמיות ההיסטורית, שזו כנראה הבעיה האמיתית של רשתות השידור בגרמניה עם הסרט, ואי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה בביקורו בישראל של שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל, והתעקשותו להיפגש עם נציגי אירגון שוברים שתיקה. אין דבר מאיים יותר על הגרמנים מאשר הטענה שהסיכסוך הישראלי-פלשתיני משמש אותם לזילות השואה, מהסיבה הפשוטה שאכן הסיכסוך הישראלי-פלשתיני משמש אותם לזילות השואה ולזילות האנטישמיות בכלל, כאילו מדובר רק בהסתייגות ממדיניותה של מדינת ישראל ולא בשנאה והתחשבנות היסטורית שאפילו כיכובה של גל גדות בוונדר וומן מתפרש דרכו.        

"כיצד יכול אדם ליצור סרט על האנטישמיות האירופית, אם איננו פרו-יהודי בהבנתו, בגישתו ומעומק לבו? אם זה גורם בעיה בארץ הזו, היא בעצם ענקית. אבל אולי הבעיה יותר אצל הרשתות מאשר אצל הקהל." אומר שרדר. נקוה שהוא צודק. מדוע בעצם שרשת טלויזיה ישראלית לא תקנה ותקרין את הסרט, או שבישראל משדרים רק סרטים ששגרירות גרמניה ומכון גיתה ממליצים עליהם ומממנים אותם, מאחר שהם מיטיבים יותר לקלוע לרגשותיהם האנטישמים, סליחה, האנטי-ציוניים?

קצת עצוב וקצת מצחיק שיואכים שרדר, שמנסה נואשות לגרום להקרנת סרטו ברשתות הגרמניות, ביקש המלצות ממי שהוא רואה כמומחים לאנטישמיות. למשל גץ אלי, היסטוריון דחוי באקדמיה אך מאד פופולרי בציבור הגרמני, שכבר התייחסתי אליו לא פעם, שהוגה ומפיץ הסברים אנטישמיים לשואה, למשל שהגרמנים רצחו את היהודים לא בגלל אנטישמיות, אלא מפני שקינאו בעושרם המופלג. עושרם המופלג של היהודים הוא כמובן מוטיב אנטישמי נוצרי מסורתי שמתבסס על תיאור דמותו של יהודה איש-קריות בבשורת יוחנן, פרק 12 פסוק 6: "כי גנב היה וכיס הכסף איתו ויישא את כל אשר ישימו בו" – דמותו של יהודה איש קריות מצוירת לרוב בלוויית שקיק כסף שתכולתו היא לסירוגין כספם של ישו והשליחים או שלושים שקל הכסף שקיבל יהודה תמורת הסגרת ישו לרומאים, והנאצים המירו בעיתוניהם דמות מסורתית זו לתיאור של יהודי אמריקני שמן, בעל אף ענק ומעשן סיגר, שנושא עמו שקיק של דולרים ומייצג את הלובי היהודי השולט באמריקה. גץ אלי הוא דוגמה עצובה נוספת להתמדתם של המוטיבים הנוצריים האנטישמיים המסורתיים בחשיבה הגרמנית על יהודים ועל השואה. באותו גיליון עצמו כותבת הפרופ' לחקר השואה סיבילה שטיינבכר, מנהלת מכון פריץ באואר, על ספרים חדשים של כריסטיאן גרלאך וגץ אלי, שבעבר שיתפו ביניהם פעולה, אך היא משבחת יותר את ספרו של גרלאך (שפורסם במקור באנגלית) "רצח יהודי אירופה", שמקיף יותר מספרו של אלי "אירופה נגד היהודים, 1945-1880", וכתוב באופן פחות מתגרה. אני רואה בעיקר את הדימיון בין שני ההיסטוריונים: שניהם נוטים לחפש לשואה מניעים כלכליים, שמגמדים את המניעים האנטישמיים, ושניהם מתאמצים לטשטש את ההבדלים בין הנאציזם הגרמני למשתפי הפעולה האירופים שלו. למרות שהיסטוריונים גרמנים מתחו על עבודתו של גץ אלי ביקורת נוקבת, וגם סיבילה שטיינבכר מבקרת את ניסיונו של אלי להציג את עושרם של היהודים והקנאה בו כמניע יחיד לרצח, ומציינת שלא בכל מקום היו היהודים עשירים, שבמקומות רבים היו היהודים דוקא עניים מרודים ומבוזים דוקא משום כך, גם היא מסיימת למרבה הצער את מאמרה בקבלת התיזה המרכזית של גרלאך ואלי: השמדת היהודים לא היתה מפעל גרמני בלעדי, אלא שיתוף פעולה בין גרמניה לשאר עמי אירופה, ועובדה שאחרי המלחמה איש מהם לא שש לשובם של היהודים. כן, אחרי שהנאצים אירגנו את רצח יהודי אירופה וגמלו ביד יפה לבני העמים הכבושים ששיתפו איתם פעולה, אלה לא ששו להשיב ליהודים את הבתים והרכוש שגזלו מהם בחסות מכונת הרצח הגרמנית. להסיק מכך שהשואה היא פשע משותף של גרמניה ומדינות אירופה, ולהציג את גרמניה כאילו היתה רק אחת מהאומות האירופיות שהשתתפו בשואה, זו בוודאי השקפה מאד נוחה לגרמנים, אבל בעיני זו רק התנערות מאחריותם האמיתית לאסונם של היהודים וגימוד אשמתם, שאלה צורות של הכחשת השואה.

Goetz Aly, Europa gegen die Juden 1880-1945, Fischer Verlag, Frankfurt am Main, 2017

Christian Gerlach, The Extermination of the European Jews, Cambridge University Press, 2016