אגם אונטריו

כששרון באה לשבת אמרתי לה שהמליצו לי על סרט והצגה, אבל שרון אמרה שהיא מסתפקת במה שיש בטלויזיה, ולא בא לה לצאת. כל השבוע היא מתלבשת ויוצאת לעבודה מהבוקר עד הערב, ובסוף השבוע היא רוצה לנוח, להישאר בבגדים של בית ולראות סדרות טלויזיה. ראינו את שני הפרקים האחרונים של דווינה. בעצם קוראים לזה "עור רגיש", אבל אני קוראת לזה דווינה, כי ככה קוראים בסידרה לדמות שקים קטרל משחקת, ואני מאד אוהבת את קים קטרל, במיוחד בסידרה הזאת, שהיא משחקת דמות עצובה שמנסה להתנהג יפה כל הזמן, וזה מאד קשה, במיוחד כשהבן שלה נהיה מאד דתי ומתחתן עם אשה בגיל של דווינה שכל הזמן מטיפה לדווינה מוסר, למרות שברור שהיא בעצמה רחוקה מלהיות צדיקה. העונה השנייה היתה לדעתי הרבה יותר טובה מהראשונה, העלילה היתה הרבה יותר מהודקת וזורמת, ואהבתי את זה שהיא עברה מדירת הפאר שלה בטורונטו לגור בסירה על האי באגם אונטריו, ובפרק האחרון היא גם מפליגה לבדה ללב האגם, שזה מסמל שיחרור, למרות שלפני כן היא שואלת את בעלת הסירה שתמיד חלמה לנסוע בה למקום אקזוטי אבל מעולם לא נסעה, היא שואלת אותה שאלה רטורית לאיזה מקום אקזוטי אפשר כבר לנסוע באגם אונטריו, שמבחינתי הוא כמובן מקום לגמרי אקזוטי ומסתורי, אבל בשביל מי שגר בטורונטו זה מקום די שגרתי, כמו הכינרת למישהו שגר בטבריה. כששרון היתה בטורונטו הציעו לה גם סיור באי, אבל היא ויתרה והסתפקה במפלי הניאגרה, שזה מקום יותר מסעיר. אני לא חושבת שאסע כל כך רחוק אי פעם, למרות שבשנים האחרונות התחלתי להתעניין בקנדה בגלל הסיפורים של אליס מונרו שקראתי כמעט את כולם, אבל בעיקר הרגשתי מהסיפורים של אליס מונרו שהצרות של הנשים בקנדה דומות בדיוק לצרות של הנשים בכל מקום אחר, כי כשאנשים היגרו לקנדה הם לקחו איתם לקנדה את כל  הצרות שלהם, כולל אלה שבגללן הם היגרו לקנדה כדי לחיות שם חיים אחרים. אני חייתי קצת באוסטריה וקצת בהונגריה ורוב הזמן רציתי לחזור לירושלים, למרות שנסעתי לשם כדי לברוח מירושלים. בכל זאת לירושלים אני מתגעגעת כשאני נמצאת במקום אחר, ולמקומות אחרים אני לא כל כך מתגעגעת. רק לבת ולחתן ולנכד שלי אני מתגעגעת, והם גרים באנגליה, אז אני נוסעת עכשיו רק לשם. כשהייתי ילדה יותר רציתי לנסוע לארצות רחוקות, למשל להודו, אחרי שקראתי את "טבעת המהרג'ה" של שמעון צבר. יחד עם "טבעת המהרג'ה" קיבלתי עוד ספר שמאד אהבתי ושכחתי את שמו, ספר על ילדים נורווגים שמבריחים זהב במזחלות בשלג, כמובן במחתרת נגד הנאצים. אז ספרים כאלה מאד הלהיבו אותי ולא עיצבנו אותי כמו עכשיו, כשאני יודעת כמה נורווגיה היתה רעה ליהודים ושהרבה מאד נורווגים תמכו בעצם בקוויזלינג. בכל אופן, כשהייתי ילדה וקראתי ספרים שאהבתי מכל מיני ארצות, רציתי מאד לנסוע לארצות האלה ולחיות בהן, לפחות לזמן מה. לאוסטריה נסעתי בגלל המחקר שזנחתי בסוף מבלי לסיים, ואהבתי מאד להסתובב בעיר העתיקה של וינה, אבל אני לא מתגעגעת לשם, וגם הרבה דברים השתנו שם דוקא בשנים האחרונות, כי גם לוינה היגרו הרבה פיליפינים ותאילנדים, והחליפו בעבודות הכי שחורות את המהגרים ממזרח אירופה, שכבר התקדמו קצת בסולם החברתי, ורובם לא דיברו בשפות שאני יודעת והיה לי מאד קשה לתקשר איתם, ורבים מבתי הקפה שהתקיימו עוד מהמאה ה-19, הוחלפו ברשתות בינלאומיות, וכשהייתי שם בפעם האחרונה, גם מאז כבר עברו כמה שנים, חשבתי בעיקר כמה הכל השתנה שם בשבילי, ויותר מהכל אני השתניתי, כי אני כבר אשה מבוגרת ואני כבר לא מצפה לאיזשהו עתיד שיהיה שונה, ושכבר לפני הרבה שנים הבנתי שהוא לא יגיע, ומה שיש זה החיים שיש, והם חיים לא קלים אבל גם לא רעים. לפעמים אני חושבת שהקשר שלי לבית הגביל אותי ומנע ממני לעשות דברים שאולי היו מועילים לי, אבל כשבעלי עזב אותנו פחדתי מאד לאבד את הבית, ורק רציתי לשמור על הבית, והרגשתי שאם נאבד את הבית נאבד את כל המשענת שלנו בחיים. אני תמיד פוגשת אנשים כאלה שמספרים סיפורים כאלה שבגלל משהו כזה או אחר הם לא עשו משהו כזה או אחר, אבל למרות שברור שבן אדם צריך גם הרבה מזל בחיים, בכל זאת אני חושבת שבן אדם בעיקר עושה מה שהוא רוצה, גם אם הוא מוצא לזה כל מיני סיבות ותירוצים אחרים. יש אנשים למשל שאומרים שהם רוצים לכתוב אבל לא יכולים בגלל כל מיני דברים, ואני כשרציתי לכתוב תמיד כתבתי, באמצע הלילה או באמצע היום, כשרציתי לכתוב כתבתי גם אם לא יצא לי כלום מזה או שהיו לי צרות מזה, וגם אם הייתי צריכה לעשות דברים אחרים, אז אני לא כל כך מאמינה לאנשים שאומרים שהם לא כותבים בגלל משהו כזה או אחר שמפריע להם לכתוב. תמיד יש בחיים המון דברים שמפריעים לכל דבר, אבל בסופו של דבר אנחנו כן עושים את מה שאנחנו ממש רוצים, ולא עושים את מה שאיננו רוצים לעשות או שפעם רצינו לעשות ואיבדנו בו עניין, שגם זה קורה בחיים, כמו שאני איבדתי עניין במסעות לארצות רחוקות, דווקא אחרי שחייתי קצת בארצות רחוקות ובעיקר התגעגעתי הביתה. עכשיו אני חושבת הרבה אם הייתי יכולה לחיות באנגליה, ואז הייתי יכולה לטפל בנכד שלי. הייתי מאד רוצה לטפל בנכד שלי, גם בשביל לעזור לבת שלי וגם בגלל שהייתי רוצה להיות קרובה אליו ולראות איך הוא גדל. אבל אז אני אהיה רחוקה מהבת הגדולה שלי וגם מכל הדברים שאני מכירה ואוהבת בישראל. בסרטים יש לאנשים כל מיני שאיפות אקזוטיות לנסוע למקומות רחוקים ושונים, אבל בחיים האמיתיים הרבה יותר קל לחיות במקום שאתה מכיר ומבין, והדברים שמתגעגעים אליהם הם דברים די פשוטים, כמו המיטה שלך בבית שלך, הנוף מהחלון, לשבת לפני השקיעה על הדשא בגן העצמאות ולהרגיש את הרוח ולהסתכל בעצים שמתנועעים. אני תוהה אם זה מעיד על מוגבלות או דוקא על הבנה עמוקה של החיים, לא כל כך קל לדעת. אבל אחרי שאחי חלה בסרטן וראיתי שהוא רק רוצה לחיות, לא ללמד באוניברסיטה או לכתוב ספרים, אלא לחיות, הרגשתי שמה שחשוב בחיים זה לא לעשות דברים חשובים אלא לחיות, וזה לא באמת משנה אם חיית בהרבה ארצות או רק בארץ שלך, רק משנה איפה אתה יכול לחיות, ובדרך כלל זה באותו מקום שבו אתה ממילא חי, ולא צריכים לנסוע בשביל זה לשום מקום. בעצם דווינה לא באמת משתחררת, היא נתקעת באמצע האגם ונרדמת שם, אבל בבוקר היא מצליחה להתניע ולחזור הביתה, כלומר לסירה שהיא גרה בה, ושם מחכה לה הכלב שלה, שבגללו היא הפליגה לאמצע האגם. גם לי הלך פעם כלב לאיבוד וחיפשתי אותו בכל ירושלים ולא מצאתי, אבל אחרי יום וחצי הוא חזר לבד, מלוכלך ומפוחד, ומעולם לא גיליתי איפה הוא היה בזמן הזה. הוא מזמן כבר לא בחיים הכלב הזה, אבל אני עוד מתגעגעת אליו וחולמת עליו לפעמים, ובחלומות אני רואה אותו ואת אושר ביחד, למרות שבחיים האמיתיים הם בטח היו רבים, וממילא הם לא היו יכולים להיפגש, כי קאיקאי מת שנתיים לפני שאושר נולד. קשה לחבר במקום אחד ובזמן אחד את כל מי ואת כל מה שאוהבים, ובגלל זה צריך חלומות.