הסרט של הסופר ניר ברעם והבמאי מיכאל אללו נקרא כמו הספר של ניר ברעם על
הגדה המערבית בשלטון ישראל "הארץ שמעבר להרים", וזה שם מטעה, כי הסרט לא
מתאר את הגדה המערבית ואת החיים בה או אפילו את האנשים החיים בה, הוא בכלל לא סרט
תיאורי, הוא סרט שחוקר את הסיכסוך הישראלי-פלשתיני כפי שהוא נתפס בעיני הצדדים לסיכסוך,
ואת הפער בין הדרך שבה כל אחד מהצדדים תופס את הסיכסוך, ובמיוחד הוא חוקר את האופן
שבו השמאל הישראלי מפרש לעצמו את הסיכסוך ומדמה לעצמו את פיתרונו האפשרי בדיאלוג
עם עצמו בלבד, מבלי להקשיב בכלל לפלשתינים ולמה שהם חושבים ורוצים. כמובן שגם
הימין הישראלי, כפי ששרה העצני למשל מייצגת אותו בסרט, מדבר עם עצמו בלבד ומתייחס
לפלשתינים כאילו כלל אינם בני אדם, אבל בזה למרבה הצער אין שום דבר מפתיע במיוחד.
יש בסרט שיחות קשות של ניר ברעם עם אנשי חמאס שרוצים שהיהודים יסתלקו מארץ-ישראל
ויסעו לאמריקה או ילכו לעזאזל לפי בחירתם, וכל הפלשתינים מדברים על זכותם ועל
חלומם לשוב לכפרים החרבים שמהם גורשו או נמלטו ב-1948, והכיבוש של 1967 שהשמאל
הישראלי מעדיף להציב כקו השבר הגדול של הסיכסוך, הוא מבחינתם המשך של הגזל היהודי
של אדמותיהם ולא הבעיה העיקרית שאם תיפתר הכל יסתדר. הפלשתינים גם לא כל כך מדברים
על מדינה או על ריבונות, הם מדברים על אדמה, ונדמה שניר ברעם מאד מופתע מזה
שהפלשתינים מדברים על אדמה, והוא מייחס את הדיבור הפלשתיני על אדמה לטראומה של 1948
שבה איבדו את בתיהם ואדמותיהם בשטח שהפך למדינת ישראל. בעצם ניר ברעם תופס את
הטראומות הפלשתיניות כשני אירועים מבודדים שקשורים במלחמות של 1948 ו-1967, שזאת
תפיסה אופיינית לישראלים את הטראומה הפלשתינית, כקשורה אך ורק למלחמות בין היהודים
והפלשתינים. ליהודים שמזהים את גזל אדמות הפלשתינים עם מלחמות שהפלשתינים פתחו בהן
נגד ישראל, נוח לראות כך את הדברים, כי אז אפשר להגיד שהפלשתינים אשמים בכל, הם
פתחו במלחמות ונענשו על כך, וזה נכון במידה מסוימת, אבל לא לגמרי, כי היהודים
התחילו בגזל אדמות הפלשתינים הרבה לפני קום המדינה ומעולם לא חדלו ממנו, ואדמות של
כפרים ערבים הופקעו לא רק בעקבות המלחמות, גם בתוך הקו הירוק וגם מעבר לו. ההפקעות
והגזל של אדמות פלשתיניות הן תהליך נמשך ולא משהו חד פעמי, ואי אפשר להבין את
הפלשתינים, אלה שהם אזרחים ישראלים ואלה שלא, מבלי להבין את החוויה הנמשכת של גזל
אדמותיהם בידי היהודים, שאיננה קשורה בהכרח לימי מלחמה, כי מדינת ישראל המשיכה
להפקיע באכזריות את אדמות הפלשתינים ולגזול אותן מהם גם בימי שלום, ובלי שום סיבה,
רק מפני שיכלה.
למשל הכפר עין מאהל ליד נצרת. כבר כתבתי עליו כאן ואני אכתוב עליו שוב
ושוב, כי אני חייבת את זה לזכר אבי, השופט יוסף מרגלית המנוח, שמשום מה השמיטו
באתר בתי המשפט מתולדות חייו את השנים שבהן כיהן כשופט מחוזי בנצרת, לפני שעבר
לבית המשפט המחוזי בעיר מגוריו חיפה. עוד הייתי ילדה ואבי לקח אותנו פעם לביקור
בביתו של עמיתו השופט והמשורר חאמד נימר הווארי, לפנים מפקד הנג'אדה, ארגון לוחם
פלשתיני במלחמת השיחרור. ראיתי במקום אחר שכותבים את שמו בצורה שונה, אבל כך אני
זוכרת את שמו מילדותי, כפי שכתבתי. הוא הקריא לנו כרוז שכתב בערבית שאני זוכרת רק
את כותרתו שהיה גם השורה החוזרת, דארז' יא ר'זאלי, שפירושו צְעַד עופר איילים, אבל
אינני זוכרת על מה היה הכרוז, רק את קולו העמוק מקריא אותו וחוזר שוב ושוב על
השורה הזאת שנשארה צרובה בזיכרוני. הורי דיברו איתו בערבית ולא הכל הבנתי. אבי היה
מיודד עימו אבל היה לי ברור אפילו במבט של ילדה שמשהו חוצץ ביניהם, למרות שנהגו זה
בזה בכבוד רב. הזיכרונות האלה שלי אינם קשורים לעניין עין-מאהל, הם רק עולים בי
בכל פעם שאני נזכרת בכהונתו של אבי בנצרת, ובביקורים שלנו בנצרת. יום אחד שב אבי
הביתה כועס מאד וחזר ואמר שהפקיעו לעין-מאהל את האדמות עד לבתים, עד לבתים הפקיעו
להם את האדמות. אני לא זוכרת אם זה היה בזמן כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש
ממשלה או עוד קודם לכן, ורק הרבה יותר מאוחר הבנתי את הקשר בין ההפקעות האלה ליום
האדמה ב-30 במרס 1976, שאז התקוממו הערבים על ההפקעות האלה וצה"ל והמשטרה ירו
במפגינים והרגו ששה מהם. יום האדמה הוא יום מכריע בתולדות הסיכסוך הישראלי-פלשתיני
ואי אפשר לדון בסיכסוך בלי להזכיר אותו, וזה לא קרה בזמן מלחמה או אחרי מלחמה,
ועין מאהל לא היה בשטחים שנכבשו בששת הימים אלא בלב מדינת ישראל. אם ניר ברעם רוצה
להבין למה אין שלום ויש שנאה בינינו לפלשתינים הוא לא חייב לנסוע לגדה המערבית,
הוא יכול לנסוע לעין-מאהל שזה בלב מדינת ישראל שבקו הירוק ליד נצרת, ויום אחד
מדינת ישראל פשוט גזלה מאנשי עין-מאהל את כל האדמות שלהם וכפי שלמדתי לא מזמן לא
עשו איתן כלום, רק גזלו אותן מאנשי עין-מאהל ובכך גזלו גם את מטה לחמם, כי קודם הם
היו חקלאים ואחר כך הם נאלצו לצאת לעבוד מחוץ לכפר כי גזלו את אדמותיהם ומנעו מהם
לעבד אותן בלי שום סיבה, רק מפני שהם ערבים, וראיתי שמישהו כתב באינטרנט שהם היו
במאה התשע-עשרה כפר של רועים ולא של איכרים, שזה נשמע לי כמו ניסיון עלוב להצדיק
את גזילת האדמות שלהם. אני לא יודעת מה הם עשו במאה התשע-עשרה כי עוד לא הייתי אז,
אבל במאה העשרים כשכבר הייתי הם עיבדו את האדמות שלהם, עד שמדינת ישראל גזלה אותן
מהם.
הדברים שכתבתי פה יכולים להישמע כאילו יש לי ביקורת על ניר ברעם, אבל
אני דוקא חושבת שהסרט שלו מצוין, שהוא דוקא שם את האצבע בדיוק במקום הנכון, שזו
שאלת גזל האדמות, אבל זה שהוא בכלל לא מזכיר בסרט במלה את יום האדמה ואת הסיבות
ליום האדמה ואת המימשל הצבאי שמשל בערביי ישראל עד שנת 1966 ואת הפקעות האדמה
המסיביות והבלתי פוסקות מערבים הן בתוך הקו הירוק והן מעבר לו שמעולם לא פסקו ונמשכות
עד היום, וזה שהוא מדבר רק על 1948 ועל 1967, כאילו שהבעיות בינינו לפלשתינים
נעוצות רק באירועים שתחומים לשתי נקודות זמן במשך ימים או חודשים או שנה, יוצר
תמונה מאד חלקית של העוול שמדינת ישראל גרמה לפלשתינים, שחלק ממנו היה בלתי נמנע
כדי להקים ולקיים את מדינת ישראל, אבל הרבה ממנו, כמו ההפקעה האכזרית של שני שליש
מאדמות עין-מאהל, הוא סתם גזל מרושע מערבים בגלל שהם ערבים ואין לו שום הצדקה. מי
שרוצה שלום עם הפלשתינים צריך להתחיל לא בגדה המערבית אלא עם אזרחי ישראל הערבים,
למשל להחזיר לעין-מאהל את האדמות שלהם, שזה לא יגרום למדינת ישראל שום נזק ולא
יגרע ממנה שום דבר, גם אף אחד אחר לא גר שם, אלה אדמות חקלאיות. מה שמדינת ישראל
צריכה לתקן ביחסיה עם הפלשתינים הרבה יותר גדול מכיבושי 1967 וממפעל ההתנחלויות,
והסרט של ניר ברעם הוא התחלה טובה להבין את זה, אבל רק התחלה. יש הרבה יותר מעבר
לכך להבין וללמוד. אני מאד מקוה שמדינת ישראל תיסוג מכיבושי 1967 ושתקום מדינה
פלשתינית, כי זה דבר צודק, אבל אי אפשר לבוא לפלשתינים ולקבוע בשבילם שאסור להם
לבקש יותר מזה ושעל כל השאר הם חייבים לוותר. הם לא חייבים לוותר על אדמות בתוך
הקו הירוק שנגזלו מהם בלי שום סיבה. זכותם כאזרחי ישראל וגם כבני אדם לדרוש את
האדמות האלה, וזכותם לקבל אותן חזרה, והשמאל הישראלי לא עושה להם שום טובה כשהוא
אומר להם תיקחו מדינה פלשתינית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים וחוץ מזה תסתמו את
הפה. הקו הירוק מעולם לא הפריד בין אזרחי ישראל הערבים לאזרחי פלשתין מבחינת יחסה
של מדינת ישראל אליהם, אלה ואלה נעשקו ועדיין נעשקים ללא כל סיבה והצדקה, ואי אפשר
לקחת כל כך הרבה מאנשים ואז לומר להם למה אתם לא מוותרים על שום דבר, כשבעצם מדינת
ישראל ותושביה היהודים הם אלה שלקחו מהם כמעט הכל, ועכשיו מבקשים מהם עוד ויתורים.