אני מנסה לחשוב בקור רוח אם באמת חלה הרעה, או שרק ההרגשה רעה. השינוי בחוק האזרחות שמונע איחוד משפחות בישראל עם בני זוג תושבי השטחים שבג"ץ אישר כעת תוקן בשנת 2003, בצלה של אינתיפאדת אל-אקצה, ואני ידעתי אז, בכל בוקר שבו הדלקתי את הרדיו בידיים רועדות מפחד, ששום דבר בישראל כבר לא יהיה אותו הדבר, שהקרע בין היהודים והערבים הפך בעקבות האינתיפאדה הזאת לבלתי ניתן לאיחוי, וזה ישנה הכל. לא תמיד נזקקתי להדליק את הרדיו. לפעמים זה היה קרוב, קרוב מאד, כמעט מתחת לבית, ומה שהעיר אותי הן צפירות האמבולנסים הבלתי פוסקות, לפעמים במשך שעה שלמה. כשהתפוצץ קו תשע-עשרה עשרות מטרים בלבד מהבית, פחדתי מאד שבתי ניצן נמצאת עליו, ורצתי לבית שבו התגוררה אז, וכשראיתי את כלי המיטה שלה במרפסת פרצתי בבכי, אבל היא עוד היתה בבית שלמה ובריאה, ואמרה לי רציתי באמת לעלות על האוטובוס הזה, אבל איחרתי, ואמרתי לה יופי, תמיד תאחרי, אבל גם אחר כך המשכתי לבכות ולצחוק לסירוגין, ואחר כך קלטתי שאלה סימנים של טראומה, אמנם סימנים קלים של טראומה קלה וקצרה, אבל עדיין סימנים של טראומה, ועד היום קשה לי מאד לשמוע אמבולנסים, וגם הצפירות והמהומה שמקימה שיירת ראש הממשלה מוציאות אותי מדעתי. כשהתפוצץ קו תשע-עשרה הייתי בגינה עם הכלבים וממש עפתי מרוב ההדף, למרות שהייתי כמה עשרות מטרים מהאוטובוס המתפוצץ, וההדף הזה נשאר בנשמה. כשקפה מומנט התפוצץ לא שמעתי את ההדף, רק את צפירות האמבולנסים שלא היה להן סוף. בהתחלה התנגדתי לגדר ההפרדה וחשבתי שאי אפשר לנתק ככה את הפלשתינים ממרכזי החיים בישראל, במיוחד ממזרח ירושלים, אבל בסופו של דבר רציתי בעצמי את גדר ההפרדה וכעסתי מאד על חברים שחיים רוב הזמן בחו"ל שהתנגדו ואמרו שגדר ההפרדה גורמת לפיגועים, כי אני לא סובלת שמשקרים והופכים את הדברים על הראש. ביום שתושבי בית-שאן, שבצבא שירתתי בה כמורה חיילת והרבה זמן הלכנו לישון עם ארון גדול שהזזנו בכל לילה לפני הדלת מפחד המחבלים שנכנסו באותה שנה לדירות בבית שאן והרגו אנשים, ביום שתושבי בית-שאן יצאו אחרי הפיגוע והניחו קונצרטינות בגבול בינם לגדה המערבית ידעתי שזהו, הונחה אבן הפינה לגדר ההפרדה, וגם ידעתי שהגדר הזאת תהיה חזקה מאד, כי כמו הכותל המערבי היא נבנתה בדמעות העשוקים. האינתיפאדה היתה בעיקרה המלחמה של העניים: של נוסעי האוטובוסים, של קוני השווקים. רק הפיגועים במסעדות הרחיבו מעט את מעגל הנפגעים. לא ממש. חשבתי אז שבעקבות האינתיפאדה תהיה לא רק מלחמה בין יהודים וערבים אלא גם מלחמה בין העניים, שהרגישו יום-יום ושעה-שעה שכל העם חזית, לבין העשירים, שבכלל לא הרגישו שיש מלחמה, והמשיכו לחיות חיים די רגילים.
כשהאוניברסיטה העברית החליטה בעקבות הפיגוע ב-2002 שאין יותר כניסה לשטח האוניברסיטה בהר הצופים למי שאינם תלמידים או עובדים אלא באישור מיוחד, ניסיתי הרבה זמן להילחם בכך לשוא, ואחר כך נואשתי והחלטתי שכף רגלי לא תדרוך שם יותר. מכיוון שהאוניברסיטה מעולם לא מילאה תפקיד משמעותי בחיי, הניתוק ממנה היה מאד קל, ומבחינות מסוימות אפילו נעים – הפסקתי להרגיש חובה ללכת לכנסים ואירועים שהתקיימו שם, כאילו התקיימו מעבר להרי החושך. כשפרופסור אחד צעק עליי שאני מטומטמת ושעדיף שאלה מעיסאוויה לא ייכנסו לשטח האוניברסיטה, הבנתי שאין שום הבדל בין המוכרים במחנה יהודה שצעקו מי רוצה תות, שערפאת ימות, לבין הפרופסורים באוניברסיטה שמצביעים למר"ץ, חוץ מהעובדה שהפרופסורים באוניברסיטה הרבה יותר צבועים. בסופו של דבר גם התמיכה במר"ץ ואפילו במפלגת העבודה שהשתדלה להישאר ממלכתית ולא נסעה להתנשק עם ערפאת ירדה פלאים.
החוק הזה שמונע איחוד משפחות מתושבי השטחים הוא תוצר מובהק של אינתיפאדת אל-אקצה ושל תחושת הפחד והיאוש שהיא עוררה בלבבות הישראלים, תחושה שאף פעם לא התפוגגה ואף פעם לא נדונה לעומקה, כי אנשים לא אוהבים לדבר על כמה שהם מפחדים, ואנשים מפחדים להודות שאין שום דבר רציונלי בחוק הזה, ולפחות היו צריכים להימנע מלהחיל אותו על נשים פלשתיניות שנישאות לגברים ישראלים, ואי אפשר להניח מראש שכל פלשתיני ופלשתינית שמתחתנים עם ישראלים עושים את זה כדי להשיג תעודת זהות כחולה שתקל עליהם לבצע פיגועים. זאת איננה חשיבה רציונלית אלא חשיבה פוסט-טראומתית. זה כמו להכניס אנשים חפים מפשע לכלא כדי להיות בטוחים שהם לא יבצעו פשעים.
קשה לי מאד עם האישור שבית המשפט העליון נתן לחוק הזה, או להוראת השעה הזאת שהיא בעצם סוג של חוק, למרות שכבר בדיון הקודם בג"ץ אישר, אמנם בהסתייגויות מסוימות, אבל בעצם זה המצב מאז 2003, והוא לא השתנה כעת לא מעשית ולא עקרונית, ובכל זאת הַרְגָּשַׁתִּי רעה מאד. מאד קשה לי לקבל שמדינת ישראל מונעת עקרונית מאזרחיה הערבים שנישאו לבני זוג מהרשות הפלשתינית לחיות עם בני זוגם בישראל. זה חוק שפוגע רק באזרחים ערבים, ואסור למדינה לחוקק חוקים שפוגעים רק בקבוצה מסוימת של אזרחים בגלל שהם בני עם אחר ואפילו אם הם בני עם אויב, וזה שערבים עשו פיגועים קשים זה לא תירוץ לחוקק חוק מכליל כזה שפוגע בהמון חפים מפשע, אחרת צריכים לחוקק גם חוק שימנע מיהודים לעלות על האוטובוס לשפרעם, או חוק שימנע מתלמידי ישיבות לחיות בהתנחלויות. יש חוקים שיש להם סיבה טובה ובכל זאת הם בלתי אפשריים ולא ראויים.
ברצוני להקדיש רשימה זו לזכרו של זאב סגל, שבימים אלה מלאה שנה למותו, וקולו, כפי שכתבו רעייתו ובנו במודעת האבל שפירסמו, אכן מאד חסר לי בימים אלה, ואני חשה צער רב על לכתו מאיתנו של אדם זה ועל קול מצפונו שנדם, קול שהזכיר לי תמיד שאין ולא צריכה להיות סתירה בין צדק לבין אנושיות.
