נכתב לפני מספר שנים ונערך כעת מחדש
כדאי לקרוא קודם את הרשימות:
"גלן גולד של תומס ברנרד"
"עם תומס ברנרד בוינה"
א.
את הספר "כפור" של תומס ברנרד מצאתי מתפורר במכירת ספרים של הספרייה הלאומית, שרוב הספרים בה התפוררו, ועכשיו כשאני קוראת אותו כל כך הרבה זמן לאט לאט הוא הולך ומתפורר בידיי, והיום נקרעה לגמרי חתיכה מן העטיפה שהיתה תלויה על בלימה, אבל לבד מן העטיפה הספר בסדר גמור, ואינני יודעת מדוע אני קוראת אותו לאט כל כך, אולי מפני שהוא עצוב, והוא מספר על סטודנט צעיר לרפואה שנשלח לעקוב אחרי הצייר הגוסס שטראוך, שזה בגרמנית שיח, אבל אני לא יודעת אם יש לכך משמעות, והצייר שטראוך הוא אחיו של הכירורג שטראוך שאצלו מתמחה הסטודנט בכירורגיה, אבל השהות בכפר הקטן וֶנג בהרים, שאליו נמלט הצייר שטראוך מביתו לאחר שהתברר לו כי מחלתו סופנית, מנתקת את הסטודנט מלימודיו וגם גורמת לו לחשוב על הכל באופן שאדם אינו חושב על דברים במהלך חייו הרגיל. ליד הכפר בונים סכר שהוא הגדול ביותר באירופה. בשנות החמישים בנו כאלה דברים וחשבו שהאדם יכול לגבור על הטבע. עדיין אנשים בונים בניינים גדולים מדי, אבל עכשיו זה רק התחנה המרכזית הגדולה בעולם או המגדל הגבוה בעולם, דברים כאלה, שהם מיותרים כמובן, אבל הם כבר לא מנסים לעשות ים יבשה ויבשה ים. מזה האנשים כבר נגמלו, ועכשיו הם מפחדים שהים יעלה על היבשות ויציף אותן, ולפעמים זה קורה באחת והאנשים מתמלאים פחד וקוצר יד. עדיין אינני יודעת אם הסכר ממש חשוב בסיפור או רק ברקע, כי קראתי רק קצת יותר מהאמצע. יש שם ערוץ תלול שאנשים מנסים לטפס עליו והרבה נופלים, וקר מאד מאד רוב הזמן. הצייר שטראוך נמלט לפונדק קטן שבו שהו הוא ואחותו בזמן המלחמה, ומיד כשקראתי את זה אמרתי לעצמי: זהו ורטהיימר ואחותו של וורטהיימר מ"האובד", שהוא גם הפרופסור ב"הלדנפלאץ", ואולי כל חייו ברנרד שב וחזר לאותה דמות חידתית של ניצול שואה יהודי שהוא ניסה לפענח ועכשיו אני מנסה לפענח בעקבותיו, וגם הפונדק ובעלת הפונדק הם אנשים אמיתיים ויש דברים שחוזרים בסיפורים, ומוזר שהחוקרים לא כתבו יותר על הספר המוקדם הזה שהוא ספר כל כך נפלא, כי סופרים גדולים הם גדולים מלכתחילה, ומכיוון שלא כל כך הרבה התייחסו לספר הזה באירופה אינני יודעת אם יתרגמו אותו אי פעם לעברית, אולי כן, כי בינתיים כבר תירגמו די הרבה ספרים של ברנרד לעברית, אבל נדמה לי שאת כולם תירגמו רק אחרי שהוא מת, ונדמה לי שהתרגומים לעברית הלכו מן הסוף להתחלה, קודם "הלדנפלאץ", הספר האחרון, ואחר כך הספרים האחרים, עד שאולי יגיעו פעם לספר הראשון.
בכפר הקטן וֶנג בהרי האַלְפִּים, בסוף שנות החמישים או תחילת שנות הששים, כשהייתי ילדה, הצייר שטראוך רואה הכל ומספר לסטודנט כל הזמן את הדברים שהוא ראה ואת הדברים שהוא ידע, שלמרות שהסטודנט נמצא באותו מקום עצמו הוא לא יכול לראות או לדעת, אלא דרך הסיפורים של הצייר שטראוך, שהוא מקשיב להם כל הזמן:
לפני הצהרים, הייתי שם בדיוק כדי לצחצח את הנעליים – לא מצחצחים את הנעליים בסדירות, ותמיד צריך להבריק אותן לבד במטלית – ראיתי, איך בעלת הפונדק מכה את בתה הבכורה. פתאם שמעתי את ההתעללות. היא בוודאי היכתה את בתה עם חפץ קשה על הראש, כי ראיתי את הילדה רצה למטה עם ראש מדמם. תחת עץ הערמון היא התמוטטה. היא אחזה את ראשה בשתי ידיה. כנראה היא היתה חצי לילה למטה עם עובדי מסילת הברזל. גיליתי בשלג עקבות דם, כשירדתי מאוחר יותר מן הבית למטה, כי לא יכולתי לסבול יותר בחדרי. שברי מלים היכו בחלון. הם היו כבר בדרך לדואר, אבל אני ראיתי הכל. קפצתי לחלון. כל הסצינה היתה מלוכלכת. כנראה הילדה בילתה את הלילה עם בנו של שומר המסילה. "זונה!" אני שומע, "זונה!" בעלת הפונדק האמינה כנראה, שכבר הסתלקתי, כי אחרת היא לא היתה משתלחת בצורה כל כך נבזית. מרוב כאב הילדה התפתלה תחת עץ הערמון. היא עוד לא בת ארבע עשרה. הוא בוודאי מצא חן בעיניה, הבן של שומר המסילה, בחור צעיר וגדול. הוא עובד במפעל הצלולוזה. הוא בא לפונדק רק כשבעלת הפונדק איננה. כעת כבר ימים רבים אינני רואה אותו יותר. אז, כשפושט-העור והמהנדס שרו יחד, הוא היה שם: חזק, שחום. היא בוודאי ראתה אותו. בצהרים שמענו, שהילדה הסתלקה ונסעה. היא עלתה עם אהובה על רכבת. זה עשה עלי רושם מחריד, קודם כל חוסר האונים של הילדה החריד אותי. בעלת הפונדק היכתה אותה בידית המחתה, אתה יודע. היא התנפלה עליה כמו שוחֵט.
נדמה לי שפושט העור הוא דמות די חשובה בסיפור. הוא מנהל רומן עם בעלת הפונדק, שהיא בוודאי דמות חשובה בסיפור. לפושט העור אין שם וכל הזמן קוראים לו רק פושט העור:
במלחמה לא חסרו פה פשעים. עוד אחרי המלחמה, כשכבר הייתי בבית, שברו לאנשים את הראש בשביל אופניים או בשביל פרוסת לחם. ותאר לעצמך: הצרפתים שיחררו את האסירים מבית הסוהר, והם הציפו את כל הארץ, ובכל מקום היו מקרי רצח בגלל שמיכה או בגלל סוס זקן. ואז גם פעולות נקם!" אמר פושט העור. "הצייר לא סיפר לך על כך?" הוא היה במלחמה ואחרי המלחמה עם אחותו בוֶנג. באותם ימים האיכרים לא התנהגו אליו יפה." לפעמים נאלץ הצייר לישון על גג הפונדק, "כי כל החדרים היו תפוסים בחיילים." הם תפסו את בעל הפונדק, העמידוהו לקיר ורצו לירות בו, "לא יודעים למה. אבל ברגע האחרון הם לא ירו בו." בית החרושת לצלולוזה עבד בשנות המלחמה רק עבור התחמושת. "מטוסים ניסו להפציץ אותו, אבל הפציצו את פסגות ההרים, או שנאלצו לחזור שוב ושוב, משום שלא יכלו לראות דבר. בשובו מן המלחמה נאלץ להתחבא שבועות בבקתות קש. "ישנתי ימים רבים בשדות תירס. התירס היה אז גבוה. אכלתי סלקים צעירים טריים ותירס," הוא אמר. "היה לגמרי שקט בעמק." פה ושם עוד שמעו יריות. שום רכבת, כלום. "הגשרים שכבו כולם במים." גושי סלעים שכבו על רציפי הרכבת. לפני הבתים הוצבו עמדות שמירה." כאשר הן נעלמו יום אחד, הוא התרומם משדה התירס והלך לכפר. הוא השיג לעצמו מכנסיים ישנים ומעיל ישן, פשט את מדיו וגלש לתוך המכנסיים הישנים והמעיל הישן. אז הוא נרשם במשרד ראש העיר, היכן ששמחו על כל גבר. הם נזקקו לקברן מתים. "מיד מצאתי את עבודתי."
פושט עור הוא נהיה שבוע מאוחר יותר. כשגילו ביער הארזיות את מאתיים הסוסים הירויים, שכבר ימים רבים הפיצו ריח מחריד, שעליו הם בפירוש לא ידעו, מאין הוא בא, הרוח באה מהכיוון ההפוך, אחרת הם לא היו יכולים לסבול את הריח. "נאלצתי לעבוד יום ולילה. להפריד בין החיילים שנורו לבין הסוסים שנורו. את הסוסים פשוט הדלקנו. אש גדולה", אמר פושט העור. "את החיילים קברנו בערימות. על מאה האנשים הצעירים, שרכבו על הסוסים האלה, לא ידענו מאיפה, ולא ידענו מי ירה בהם. משערים שמכונות יריה צרפתיות... כן, זה מה שמשערים". כאשר נפרדתי ממנו בכיכר הכפר, הוא אמר: "הכל מלא ריח גוויות!" ואני הלכתי לדואר.
הדואר קצת מחבר את הכפר הקטן וֶנג עם העולם, אבל רק קצת, והכפר הקטן וֶנג קצת מחבר את אנשי הפונדק עם העולם, אבל רק קצת. בשלג התמיד כמעט בלתי אפשרי להבחין בין העונות. לפעמים כשהסטודנט יורד לכפר הוא נזכר במה שקורה בעולם, אבל רק לזמן קצר, כי מיד קורה משהו ששיך רק לעולם הסגור שבו הוא נמצא:
בחנות ידעתי פתאם, ששוב התחילו הלימודים. כל החנות הקודרת היתה מלאה ילדי בית-ספר, שכולם קנו מחברות וספרים ועפרונות, ומבוגרים חיפשו עבור ילדי כיתה א' נוצות וקסתות-דיו וניירות ציור ואיימו והתלוצצו, צחקו והשליכו ערימות שלמות של מטבעות על דלפק החנות. הילדה הקטנה בשמלה השחורה , בתה של בעלת החנות, לא עמדה בספירת המטבעות הרבים, שהילדים חסכו כנראה במשך כל מחצית השנה. "ועוד עיפרון!" – "ועוד נוצה!" – "ועוד מחברת כזאת!" – "לא, לא עם שורות!" – "לא, לא כחול, אדום!" רציתי עיפרון ונדחפתי קדימה, אבל אז לא התחשק לי, לחכות זמן כה רב, עד שיגיע תורי. איך התערב בחלל הצר, הקטן, הכמעט אפלולי, ההבל המתוק והמבחיל של הילדים והמבוגרים! למטה יש חור הצצה, שדרכו אפשר להתבונן החוצה על השלג. לקחתי את העיפרון שלי ויצאתי שוב לאויר הצח. שם פגשתי את פושט העור, שגרר אחריו עור פרה גדול. את עור הפרה העניק לו הקצב, הוא אמר, הוא מביא אותו הביתה ומוסר אותו לעיבוד, ואז יפרוש אותו לפני מיטתו. "עור פרה הוא שטיח מחמם במיוחד לפני המיטה", הוא אמר. בבוקר הוא היה באתר הבנייה למטה, היתה לו פגישה עם המהנדס, שסייר איתו באתר הבנייה. הם הלכו יחד לקנטינה ואכלו שם טוב. "גם הרבה יותר זול שם מאשר בפונדק." הוא רצה לשמוע ממני, אם הצייר לא נראה לי מוזר." "לא", אמרתי, "הוא בן-אדם כמו היתר." אולי אני צודק. בעיניו הצייר משוגע. מאז שהוא שב לשם משהו לא בסדר איתו. "כאילו קרה לו אסון בְּוִינָה", אמר פושט העור. "כן", אמרתי, "הוא אמנם יוצא דופן, אבל לא יוצא דופן בצורה חריגה." הוא ראה את הצייר אתמול יושב בכנסייה, "בספסל הקדמי", ראשו נד. פושט העור הסתתר, כדי שיוכל להמשיך להתבונן בצייר. בכמה צעדים מהירים קרב הצייר למזבח והניף את אגרופו כנגד לחם-הקודש. "אז יצא מן הכנסייה וירד לבריכה למטה." פושט העור אמר: "ובמנהרה גם היה משוגע." אני מניח לו ללכת עם עור הפרה שלו, שמותיר אחריו כתמי דם על השלג, בלתי שוים בגודלם, והולך לאופה, שם אני מחליף שטר של מאה שילינג, שאיתו שילמתי על הבירה ששתיתי בימים האחרונים. בחוץ פגשתי את הצייר, לובש את מעיל האמן האדום שלו. "אני רוצה היום עוד פעם לזעזע", הוא אמר, "לזעזע את עצמי ואת העולם. כשאני לובש את המעיל האדום הזה, אני נראה כמו הטיפש הגדול בכל הזמנים. והאנשים מאמינים לי, שאני הטיפש הגדול בכל הזמנים. בוא, נלך מהר לארוחת הערב."
בתחילת הקטע הזה נזכרתי איך כשבאתי לוינה עם הילדות הלכנו בתחילת שנת הלימודים לחנות, שהיתה דוקא גדולה ויפה, אבל מלאה עד אפס מקום ילדים והורים, ואני לא ידעתי לבקש דבק בגרמנית. אמרתי "דבק" באנגלית ובצרפתית, אבל זה לא עזר, מפני שאף אחד לא הבין מה אני אומרת, או מפני שלא אוהבים אנשים שלא מדברים גרמנית. כמה אבוד בן אדם יכול להיות בחנות של צרכי כתיבה בתחילת שנת הלימודים. אחר כך למדתי לומר "אוּהוּ-קְלֶבֶּר", שזה מקל של חומר דביק להדביק ניירות. את המלה הזאת אני לא יכולה לשכוח למרות שאין לי שום צורך מעשי בה מזה שנים רבות.
שמתי לב שתוך כדי קריאת הספר התחלתי לעקוב גם אחרי האנשים האחרים, שבהתחלה לא הייתי בטוחה אם הם גיבורים או רק דמויות מישנה, כמו פושט העור. התחלתי לחפש את פושט העור, כמעט לארוב לו, ולראות מה יקרה איתו. אני מודאגת מהרומן שלו עם בעלת הפונדק, כי הצייר סיפר לסטודנט:
"גם לשוטר הכפר יש יחסים אינטימיים עם בעלת הפונדק", הוא אמר. "התבוננתי בהם. הם מתאימים למה שחשבתי. אני קם והולך לחלון ורואה את השוטר. אני שומע למטה חילופי דברים, שהעירו אותי. חילופי דברים בין בעלת הפונדק והשוטר. תחילה חשבתי, שהשוטר בתפקיד, שבעלת הפונדק הזעיקה אותו בגלל משהו. אבל לפי לבושו אני רואה, שהוא בילה את הלילה עם בעלת הפונדק. המדים שלו בכלל לא היו מכופתרים. הוא הלך לכפר עם הרובה על כתפו. כבר עלה בדעתי פעם, שבין בעלת הפנדק והשוטר נוצר מתח גדול. לא התאכזבתי. הלבוש הבלתי מסודר וכל ההתנהגות של השוטר הם ההוכחה, שהלילה קרה משהו בינו לבין בעלת הפונדק. אני מתעורר מהרעש הקל ביותר. לכן אני רואה יותר מאחרים. זה מאד בלתי נעים. החשד שלי אֻשַר: שכשפושט העור נעדר, השוטר ממלא את מקומו. זה ראוי לציון, מה גורם לאנשים למצוא זה את זה ולהתחבר. מאמינים עליהם, שהם בוודאי דוחים זה את זה, אבל לא, הם נמשכים זה לזה. השוטר עדיין מאד צעיר, צעיר ממנה."
אני כבר מכירה את שוטר הכפר הזה, הסטודנט כבר פגש בו בימיו הראשונים בפונדק. אני חוזרת איפוא אחורה. קודם אני מוצאת את פושט העור והמהנדס, פושט העור גדול ושחרחר, והמהנדס קטן ממנו בראש, שערו חום והוא דברן, שונה לגמרי מפושט העור, שבעיקר חוזר כהד על מה שאומרים לו, ובמהרה אני מוצאת גם את שוטר הכפר:
אני הולך כברת דרך עם שוטר הכפר. הוא מושך אותי מיד לשיחה. הוא חייב למלא את שירותו ואינו רואה לו סוף, אין כל שינוי. כעידוד העלו את דרגת השכר שלו, אבל מה שיש לעשות, תמיד אותו הדבר. בהתחלה הוא רצה ללמוד. ההורים שלחו אותו לחטיבת הביניים, ואז שנתיים לגימנסיה, שממנה הם הוציאו אותו, כי אבא שלו פחד, שהוא עלול להיטמטם שם. "הוא שנא את זה שאני הולך לגימנסיה", הוא אומר. את טיסות המרומים בלטינית החליפה משרת שוליה אצל נגר, את היוונית שולחן הנסורת. זה היה אסונו. מכאן ואילך הכל הידרדר. מהרגע שבו הוצא מן הגימנסיה וידע: לכאן לא אכנס עוד. כלומר: לא יהיו לי עוד חיים טובים יותר. הכל היה חסר סיכוי, יום קודר ואפור ללא סוף מלא מחשבות התאבדות גבוה על פסגת ההר, שמתרומם מעל העיר, שממנו רצה להתרסק למטה. אבל אז הוא בא לבחינה אצל הנגר. למחרת כבר החליק אל תוך בגדי העבודה וארבע שנים לא הסיר אותם עוד. אם קודם היה זה אוצר המלים הלטיני, שכילה את עיניו, היו אלה ליויוס, הורציוס ואובידיוס, כעת היו אלה שבבי המַקצוּעָה, הנסורת, גילופי אמן. אבל הוא עבר את הבחינה ונשאר עוד שנה. ואז בעקבות מודעת גיוס למשטרת הכפרים בעיתון, תלה את הנגרות על מסמר, "רק כדי לצאת מהכל", הוא נכנס למשטרת הכפרים. במהרה עטה מדים והתעורר באולם שינה ענק עם שלושים ושניים אחרים, שייעדו עצמם לאותו ייעוד. הוא התנדב אז, לאחר סיום הבחינות, לשרת בהרי האַלְפִּים. תחילה בא לגולינג, ואז לוֶנג. לפני שנה ירש את מקומו של בן ארבעים שמת מהרעלת דם: "הוא נשרט מעצמות עופר איילים". – ללמוד רפואה, זה יכול היה להיות ייעודו. להיות רופא. זה היה לי מוזר, היכה בי כברק. ראשי קדח: "ללמוד רפואה", אמרתי. "כן, ללמוד רפואה", אמר שוטר הכפר.
הסטודנט נבהל, כי אסור היה לאיש לדעת שהוא סטודנט לרפואה אצל הכירורג שטראוך, ששלח אותו לעקוב אחרי אחיו הגוסס הצייר שטראוך, אבל נדמה לי שסודו מתגלה מעט מעט, זאת אומרת בינתיים זה לא ברור לי, אולי יתברר כשאסיים את הספר, אבל אני מתקשה לסיים את הספר הזה, כי אני קוראת אותו בכל הכיוונים, קדימה ואחורה, וכל הזמן חוזרת לאחור, להצליב מידע, לבדוק פרטים, כאילו הסיפור הזה היה חידה בלשית גדולה או פרשייה היסטורית שרציתי לפענח עד תומה, ואני מחפשת משהו, שאולי אמצא עד סוף הסיפור ואולי לא. בינתיים המתח הולך ועולה, כי יום אחד בעלת הפונדק אומרת לסטודנט:
"אתה מאמין, מה הצייר שטראוך אמר לי היום?" בשאלה הזו, שאיננה כלל שאלה, הפתיעה אותי בעלת הפונדק היום בחדרי, שאליו נכנסה אחרי שדפקה בדלת, כדי לסדר את מיטתי. בהזדמנות זו נטלה את הכר והשליכה אותו כמה פעמים באויר ותפסה אותו שוב. את שמיכת הנוצות היא ניערה דרך החלון הפתוח. "מה אתה חושב?" היא אמרה, כשסידרה את המיטה וניגבה את שולחן הרחצה, מילאה מים רעננים בקנקן ובכוס שלי על השולחן. היא השתהתה במעשיה, כדי לומר לי לבסוף, מה היה הדבר, שהצייר שטראוך – "שכוב במיטה, עוד לא לבוש, למרות שהשעה כבר היתה תשע!", אמר לה. "הוא אמר, שהוא יעשה לי פעם הפתעה, שהוא ישכב במיטה מת". היא צחקה על זה וחשבה, שהצייר מתבדח איתה. אבל אז ראתה בפניו, שהוא התכוון ברצינות. "אתה יודע, את זה אני לא רוצה בבית שלי, מת", היא אמרה. אז היא יצאה מחדרי, אבל מיד שבה פנימה ואמרה: "שכחתי לסגור את החלון." היא סגרה את החלון ואז נעמדה לפני הדלת, כאילו ציפתה ממני להסבר. האין זה קומי, להפחיד מישהו באופן כזה?" היא אמרה: "בכלל הפעם הצייר כל כך מוזר. מה יש לו? אתה יודע משהו?" אני לא יודע כלום, שום דבר אני לא יודע. לצייר יש דאגות, אבל איזה דאגות, אין לי מושג. "כמה שהוא הפכפך", היא אמרה, "אבל יצער אותי, אם הוא אולי מאד חולה", היא אמרה. אז היא עזבה לבסוף את חדרי, שמעתי אותה למטה במסדרון קוראת לאחת מבנותיה. כשירדתי מאוחר יותר כדי לעשות סיבוב, רק מסביב לבית, כי היתה לי הרגשה, שבלי להיות קודם באויר הצח, לא אוכל להירדם אפלו לרגע, ורציתי, מכיוון שלפתע קפצה עלי עייפות, לשכב שעה כדי שכאשר הצייר יקרא לי, אהיה שוב רענן, ובכן כשירדתי למטה, הלכתי למטבח, בתירוץ, שאני חייב לשתות כוס מים חיים מן הבאר שבמטבח, ושם היא עמדה, לבושה רק בחלוק, כשכאשר שמעה אותי בא, דחפה לתוכו במהרה את כותנתה, ואני אמרתי, בשעה שהנחתי לכוס להתמלא מן הבאר, שהיתה באר שמוצאים רק בחזיתות של בתי איכרים, לא במטבח, אמרתי: "הוא דיבר על התאבדות?" – "על התאבדות?" היא אמרה, "לא, לא על התאבדות. זה יהיה אפילו יותר גרוע. הוא רק אמר, שבוקר אחד אני עלולה למצוא אותו מת במיטה. אולי יש לו הרגשה, שיכול לתקוף אותו שבץ. גם קודם הוא תמיד פחד משבץ." – "פחד משבץ?" – "אז הוא לא יתאבד בבית שלי? אני חושבת שזה היה רק שעשוע", היא אמרה, ואז היה לי ברור, שבטוח שזה לא היה שעשוע, אלא רק ההתבטאות שהתבטא באוזניי בכל יום, שתיתי את המים ועשיתי את הסיבוב שלי.
ובכן, התאבדות? כמו ורטהיימר ב"האובד"? אחרי ששמע שוב את גלן גולד מנגן את ואריאציות גולדברג? האם הצייר שטראוך הוא ורטהיימר, גלגול מוקדם שלו, וגם הוא יתאבד בסוף? או ימות משבץ? או מה? שהוא עומד למות ממחלה סופנית אני יודעת, ובכל זאת המתח: האם הוא יתלה את עצמו על עץ ביער הארזיות, כמו שורטהיימר תלה את עצמו ביער? או משהו אחר יקרה? לא הצצתי בסוף הספר כמנהגי, ואני צריכה לסיים אותו בשביל לדעת, וגם אצל ברנרד הסוף וההתחלה לא תמיד ברורים, לפעמים הסוף הוא די בהתחלה ולפעמים הסוף הוא בעצם ההתחלה, אני צריכה לסיים לקרוא את הספר, אבל אני לא מצליחה, כי אני קוראת קדימה ואחורה בכל הכיוונים, מתקדמת לאט ושוב חוזרת על עקבותי, ועכשיו אינני יודעת: מה יעלה בגורל הרומן בין בעלת הפונדק לפושט העור? ובגורל הרומן בין בעלת הפונדק לשוטר הכפר? האם הם יצאו לדו-קרב ביניהם עד שיפלו מצוקי הערוץ הגבוה אל מותם? או ישתו בירה יחדיו בפונדק ויבלו עם בעלת הפונדק לפי התור? האם המהנדס יסיים לבנות את הסכר הגדול באירופה, או שהכל יטבע במים כמו שקורה בטרגדיות גדולות וגם בעולם האמיתי, שהוא המקום של הטרגדיות הקטנות והגדולות, ואיך הצייר שטראוך ימות, אם הוא ימות בכלל בספר, אולי דוקא לא? אני צריכה לקרוא עד הסוף ואחר כך אוכל לספר לכם מה היה, ואם פתרתי את כל החידות, או שמא נוספו לי חדשות.
יש מרכז של כאב, ממרכז הכאב הזה הכל יוצא," הוא אמר, "הוא נמצא במרכז הטבע. הטבע בנוי על הרבה מרכזים, אבל בעיקר על מרכז הכאב. מרכז הכאב הזה הוא, כמו כל מרכזי הטבע האחרים, בנוי על כאב העל, הוא מבוסס, אפשר לומר, על כאב אדירים. אתה יודע," אמר הצייר, יכולתי להזדקף, אבל זה בלתי אפשרי עבורי. אני מתעקם מעל הממוצע, לא כן? סלח לי, שאני מתעקם כל כך חזק. אני נראה כנראה מעורר רחמים. אבל אין לך שום מושג כמה מפלצתי הכאב שלי. כאב ועינוי דוחקים בי זה את זה, והזרועות והרגליים מתגוננות, אבל הופכות יותר ויותר לקורבנות החפים מפשע. בנוסף לכך גם השלג הרטוב, כמויות השלג המפלצתיות האלה! ישנם רגעים שבהם אינני מסוגל לשאת את ראשי. כזה מאמץ: עשרה אנשים נורמלים אינם מסוגלים להרים את ראשי, אם לא אומנו לכך. וכעת אתה חושב: יש לי הכוח של עשרה אנשים אתלטים מאומנים במשקל ראשי, כדי להיות מסוגל להרים את ראשי לפעמים. לו יכולתי לפתח לי כוחות כאלה! אתה רואה, איך אני מכלה את כוחותי בדבר חסר טעם: כי אמנם דבר חסר טעם הוא להרים ראש כשלי. לו יכולתי להשקיע אחוז אחד מכוח זה בי עצמי, שם, במקום שבו תהא לדבר מלוא המשמעות... הייתי מסיר את כל הכללים וההכרות. כל תהלת עולם הרוח היתה מתאחדת בי. אחוז אחד מכוח זה, והייתי נהיה מעין הבורא השני!האנשים לא היו יכולים להתנגד. בהינף יד הייתי מגלגל אחורה אלפי שנים ומניח להן להתפתח שוב בכיוון אחר, טוב יותר. אבל כוחותי מרוכזים בראשי, בכאב הראש שלי, והכל חסר טעם. הראש הזה, אתה חייב לדעת, חסר יכולת. באמצעו זוהר כדור הארץ הבלתי נושע עדיין, וכולו הרמוניות לגמרי מפורקות!
ברנרד השתמש במלה Schmerz, שמשמעה כאב וסבל וגם צער. בקול המוסיקה שרו "מדוע לבי עצב", או "מדוע לבי כואב" של יוהאן כריסטיאן באך, אחד מבניו של יוהאן סבסטיאן באך, ובשיר התחרזו זו בזו המלים Herz, לב, וSchmerz, כאב, שהן באמת מלים שייכות זו לזו. הכפור והשלג מילאו את הספר "כפור" וכמו ב"אנקת גבהים" נדמה היה שלקור ולכפור ולשלג יש רצון משלהם, ושהם עצמם מטילים אימה ומודעים לכך. בתוך הכפור נמצא גם ברנרד עצמו כאדם צעיר ונוגע ללב, כמו הצייר האומלל שהוא מתאר, והוא שר, ואז משתתק:
המקרה הוביל לכך, שפגשתי את הצייר כבר לפני יער הארזיות ולא רק למטה במנהרה, שם נדברנו ושם דימיינתי אותו כבר, כאשר רק קרבתי ליער הארזיות כעשרים או שלושים צעדים, דימיינתי אותו כבר לפני יער הארזיות צץ פתאם מאחורי עץ ואוחז במקלו כך, כאילו רצה לסגור בפני את הדרך. כל הזמן מן הכפר לשם שרתי לי נעימות שלא ידעתי את מקורן, אחת התגלגלה ברעותה, והוא אמר: "אתה יודע לשיר! מדוע הינך שר רק כשאתה לבד? מעולם לא שרת, כשהיית יחד עמך. יש לך קול ראוי לציון, לא בלתי נעים." הייתי נבוך ולא ידעתי מה עלי לומר. הוא אחז בזרועי והוביל אותי, מתנשף בכבדות, אל יער הארזיות. "שיר שוב, אינך צריך להתבייש. זה בהחלט קול יפה." אבל לא שרתי עוד. אפילו לו היה לי הרצון לכך, שום צליל לא היה יוצא ממני עוד. הוא החליט להמתין לי כבר לפני יער הארזיות, "כי במנהרה בוודאי מאד קר". הלכנו מהר יחסית, אבל הוא נראה כבר עייף, ומדי רגע נעצר. "הדמיון הוא ביטוי של אי סדר", הוא אמר, "חייב להיות. במצב של סדר הדמיון איננו אפשרי, הסדר אינו סובל שום דמיון, הוא לא יכול לשאת שום דמיון. כל הדרך שאלתי את עצמי, מהו הדמיון. אני בטוח, שדמיון הוא מחלה. מחלה שאדם אינו יכול לחלות בה, כי היה חולה בה תמיד. מחלה שעל מצפונה מוטל הכל, לפני הכל המגוחך והמרושע. אתה מבין את הדמיון? מהו דמיון? שאלתי את עצמי ובה בעת שאלתי את עצמי, האם אפשר להבין את הדמיון. אבל את הדמיון אי אפשר להבין." הוא משך במקלו ענף כבד, כך שהשלג נפל עלינו. נאלצתי לנער אותו. "אדם שאינו יודע דבר, האם זה אפשרי? הוא שאל. "אדם שמעולם לא ידע דבר?"
תמיד כשברנרד מדבר בספרים על הקול הנעים של המספר או על כל דבר שקשור בשירה אני חושבת על כך שהוא רצה מאד מאד להיות זמר אופרה, אבל לא היה זמר מספיק טוב כדי להיות זמר אופרה, ותמיד תמיד כשכתב על מוסיקה כתב על כישלון.
ב.
חשבתי שאולי הצייר שטראוך מ"כפור" הוא ורטהיימר מה"אובד", אבל בניגוד לוורטהיימר שהוא פסנתרן טוב אבל לא אלוהי כמו גלן גולד, הצייר שטראוך הוא צייר שהמבקרים משבחים, למרות שזה לא ממש עוזר לו להתפרנס, והוא נאלץ לעבוד בכל מיני עבודות איומות, כמו לשמש מורה מחליף למורים חולים בשכר מקוצץ, שזה דוקא דומה לחיים האמיתיים של הרבה אמנים, והוא לא דומה לוורטהיימר בן העשירים שיכול לחיות מהונו ולא צריך להתפרנס מלחם עוני ולחם עמל. אבל בעצם הצייר שטראוך והפסנתרן ורטהיימר שניהם מעונים לא בגלל מה שאחרים אומרים עליהם, אלא בגלל מה שהם חושבים על עצמם ועל אמנותם, ובזה הם דומים, ואולי כל האמנים הגדולים וגם הפחות גדולים הם אנשים מעונים. גם גלן גולד היה אדם מעונה וגם תומס ברנרד, שניהם חלו ומתו בטרם עת, והספר שברנרד כתב על גלן גולד הוא כמו נבואה על עצמו. וכך הוא מספר ב"כפור" על הצייר שטראוך שאיננו מצייר כמו כל הציירים, ובכל זאת הוא תמצית הווית הצייר:
היום הוא סיפר לי איך צייר פעם במשך ארבעה חודשים יד. ואז, אחרי ארבעה חודשים, הוא שרף את התמונה. "תמונה לא רעה, אבל היד לא הצליחה לי. חוץ מזה ציירתי אחר כך לגמרי אחרת." בניגוד לציירים אחרים, שחייבים לעבוד בחללים מוארים, הוא יכול היה לצייר רק בחללים חשוכים לגמרי. "מוכרח להיות חשוך, אז אני יכול לצייר. רק בחשכה גמורה. אסור שתיכנס אפילו טיפת אור. אבל עכשיו אני לא מצייר יותר." לפני שהתחיל לצייר תמונה, שוטט במשך ימים בעיר, מבית קפה אחד למשנהו, מרובע אחד למשנהו, נסע במשך שעות ברכבת המהירה או בחשמלית, באוטובוסים, מתחנה סופית אחת לאחרת, צעד צעדות ארוכות בחולצה ומכנסיים, התערב בפועלים ובאנשי שוק, פה ושם אכל לחם עם חתיכת נקניק, שוב התיישב בבית קפה, שוב הלך הלאה, לאורך מגרשי גרוטאות, דרך גשרים, דרך מגרשי משחקים של ילדים, לתוך מחלבות ומגרשי חניה. "לעתים קרובות נחתי בשירותים", הוא אמר, החלפתי שם בגדים. החלפתי בגדים שלוש ארבע פעמים ביום, תמיד סחבתי בתיק המסמכים שלי שלוש מלתחות, כדי שאוכל להחליף בגדים בכל עת." אחרי צהרים שלמים רבץ בתחנות רכבת והביט באנשים, ברכבות. "עבורי תחנות רכבת, ודוקא תחנות רכבת ישנות, מכוערות, היו תמיד חויה גדולה, עוד מילדותי." אז עלה במעלית ונסע מעלה לאטליה שלו, ישר פנימה לאפלה. כאשר צייר, ראה רק את תמונתו, כי היה חשוך. בטרם החל, הוא ניתק את פעמון הדירה, נעל כל מה שאפשר לנעול, התפשט עד שנותר בכותנתו לבשרו. "התמונה נוצרה מעצמה דרך האמנות שלי", הוא אמר. יממות שלמות לא עלה עוד על משכבו, אלא רק נח על שתי הכורסאות הגדולות שלו. אף פעם לא ידע, אם בחוץ חשוך או לא, זמן רב לא ידע כמה זמן עבר, ולא אם אביב או סתו או קיץ או חורף. כשחשב שהתמונה מוכנה, פתח את הוילונות בעוצמה כזו, שהאור היכהו בסנוורים ולא יכול היה לראות דבר. "רק לאט לאט ראיתי, שלא קרה כלום," הוא אמר. " ששוב זו רק התחלה למשהו, שקלקלתי כמו כלב, שזה היה אֶפֶס, אֶפֶס, אֶפֶס, אֶפֶס!" את כל התמונות האלה הוא תחב אז מאחורי הקיר, שם חבריו – "חבריו?" – פה ושם הגיע זה או אחר כדי להעביר אותן לסוחר אמנות, לצלם אותן, לבקר אותן. "התמונות שלי תמיד קיבלו ביקורת טובה, רק לא ממני", הוא אמר. "אף אחד הוא לא ביקורתי ביסודו, והיום האנשים שעוסקים באמנות חסרי ביקורת כפי שלא היו מעולם. אולי הרגיזה אותי העדר הביקורתיות של המבקרים, ועקב כך לא נהייתי צייר טוב?"
הדברים שהצייר שטראוך דובר מלבו הקרוע, מעולמו המעורער, מערערים וקורעים גם את עולמו של הסטודנט הצעיר, מפרקים אותו לרכיבים ולא מותירים בו אבן על אבן, כאבני בליסטראות הנוחתות על ראשו:
איזו מין שפה זו, השפה של שטראוך? מה אני מבין בשברי המחשבות שלו? מה שנראה לי בתחילה קרוע, נטול קשר, היו בו "קשרים נוראים באמת". כל זה הוא עֵרוּי-מלים מזעזע לעולם, לתוך האנשים, "טיפול חסר-התחשבות נגד ריפיון השכל", כדי לדבר איתו עצמו, "על יסוד נעימה בלתי נפסקת שמשחזרת את עצמה", כיצד לכתוב? אלו הערות? עד כמה אוכל להיות סכמתי, סיסטמתי? התפרצויות אלה נשפכות ממני כמו מפולות סלעים. לפתע שוב נתלשים דבריו מזעקת הגיחוך, שהוא "ממציא את עצמו ואת העולם". שפתו של שטראוך היא שפה של שריר הלב, ש"פועמת נגד דופק המוח", מרושעת. זוהי השפלה עצמית קצובה, תחת "קורות הגג התת-קוליות הקורסות". המושגים שלו, התחבולות שלו, בהרמוניה עם נביחת הכלבים, שעליה רמז לי מיד בהתחלה, שעמה הוא "כתש אותי באויר הפתוח". האם גם זו היא עדיין שפה? כן, זו התחתית הכפולה של השפה, הגיהנום וגן-העדן של השפה, זהו מרד זרמי המלים, "נחירי המלים המהבילים של כל המוחות, המיואשים ללא בושה וללא גבול". לפעמים הוא מדקלם שיר, מיד מפרק אותו שוב, מרכיב אותו עם "תחנת כוח", "קסרקטין לטיפוח עולם המחשבות של הגזעים חסרי המלים", הוא אומר. "העולם הוא עולם של טירונים, צריך ללמד אותם להכות, לירות ולחדול מלירות." הוא קורע מתוכו את המלים כמו מקרקעית בִּצָּה. בקריעת המלים הזו הוא קורע את עצמו עד זוב דם.
עכשיו כשאני מתרגמת את הקטע הזה עד תומו הוא מזעזע אותי, ואני חושבת על המושג "לקרוע קריעה" בעברית, שהוא מושג כל כך נורא, מושג שמסמל מות אבל גם יוצר מות כשקורעים קריעה בטרם עת, כשקורעים קריעה מתוך תהומות הנפש כנגד החיים, והקריעה הזו במלים היא נוראה. כשקראתי את הקטע בפעם הראשונה נכנסו ללבי בעיקר המלים "שפה של שריר הלב". כל כך אהבתי את הביטוי הזה "שפה של שריר הלב", ובגללו רציתי לתרגם את הקטע הזה, ורק עכשיו אני חושבת כמה הוא נורא. אולי בגלל זה אני קוראת את הספר הזה לאט, כי לוקח לי זמן להבין, זאת אומרת, אני צריכה לחזור שוב ושוב על עקבותי בשביל להבין, כי נדמה שבכל משפט ובכל פיסקה טמון סוד שהולך ומתגלה אבל תמיד נשאר בחלקו סוד, ולפעמים הוא כמו דימום שאתה יכול לראות את הדם, אבל אתה לא מבין מה גורם לו לדמם.
ג. נדמה לי שכל ספריו של ברנרד מתבוננים במוות. אולי בגלל מחלת הריאות שלו, אולי בגלל שבעצמו הוא כמעט מת כמה וכמה פעמים ולבסוף נפטר ממחלתו בטרם עת, תמיד הוא מתבונן במותם של אנשים, ותמיד הוא מתאר אנשים שמתבוננים במוות, וזה חוט מקשר לאורך כל ספריו, ההתבוננות במוות, ועד כמה שברומן הראשון הזה "כפור" עדיין סגנונו איננו מגובש, כשהוא מתאר את התבוננותו של הצייר שטראוך במוות אפשר כבר לזהות בספר המוקדם הזה את הסגנון הברנרדי, שתמיד מותיר אותך מבולבל אם לצחוק או לבכות.
"אני רוצה לקחת אותך פעם לבית העניים", אמר הצייר, "אולי זה טוב שאדם כמוך, שעוד אין לו ניסיון – ואני צודק, לא?" – הוא אמר, "יעיף פעם מבט באחת העליבויות האנושיות המדכאות ביותר שישנן, באובדן היכולת המגמגם עוד רק לעצמו של הזיקנה. אני לא מאמין שזה יבהיל אותך במידה שאיאלץ לתפוס את ראשי ולומר לעצמי: הו, אבל את זה לא הייתי צריך לעשות, לקחת לשם את האיש הזה, לעמת אותו עם ראש המים, עם פני השכרות, עם רגל המעשן הנפוחה, עם הטפשות של קתוליות הגימלאים. הזיקנה היא רק יותר רעבתנית", אמר הצייר, "הגברים הזקנים הם גימלאים אצל השטן, והגברות הזקנות יונקות פטמות השמיים! וכל זה ללא הגנה עצמית! הריח הזה", אמר הצייר, "כשאתה נכנס לבית העניים, אינך יודע האם אלה תפוחים או חזות רקובים של סוחרי מכולת. הכי טוב שתעצור את הנשימה", אמר הצייר. "על כל מה שלא יבוא, תרשה לעצמך את החוצפה לעצור את הנשימה! אבל מיד החזה מתמלא רקב. בבת אחת אינך יכול עוד לנשום, אי אפשר לנשום יותר את הלכלוך, את הזיקנה, את סירחון הגודש הנורא, את האד המלנכולי של המֻגְלָה. כן, כן", אמר הצייר, "אקח אותך עמי. אקח אותך לשם. תכרע ברך לפני אם הבית. היא תספר לך את הסיפורים שלה, סיפורי החיים שלה, ואחד תקבל גם על הראש. יקרעו אותך! הזקנים, אלה גונבי הגופות מן הצעירים. הזיקנה היא גניבת גופות. הזיקנה ניזונה מן הנעורים", הוא אמר. "פעם אני בא לבית העניים ומתיישב", אמר הצייר, "והם מביאים לי לחם וחלב, והם רוצים גם, שאשתה שנאפס, אבל אני אומר שאני לא רוצה שום שנאפס, לא, לא, שום שנאפס, אני אומר, בשום אופן לא שנאפס, ואני מתגונן, בכל זאת הם ממלאים לי כוס, ואז אני לא שותה, אני אומר, לא, לא, אני לא שותה, ואם הבית שופכת את השנאפס חזרה לבקבוק, ואני יודע, שהם רוצים כסף, כולם כאן רוצים כסף, כל הכפר רוצה ממני כסף, כל האנשים, כולם רוצים משהו, כולם חושבים שאני מטומטם, ביסודו של דבר כולם חושבים שאני מטומטם, מטומטם ללא תחתית, כי האבסתי את כולם, במשך שנים האבסתי את כולם, בעצות, הצעות, רמזים, במענק, בעזרה, בכסף, כן, גם בכסף, הרבה כסף שפכתי, שפכתי לתוך החור המלוכלך הזה... אז אני בא הנה", אמר הצייר, "דוחה את השנאפס ושומע את הקבצנות הזאת, שומע שאני צריך לתת סיוע, "סיוע ממש קטן", ש"אדוננו יזקוף לזכותי" (איזה אדון?), ואני שומע את כל זה ואני מסתכל על אם הבית, ואני שומע איך היא מתניעה את מכונת התפירה עם הרגליים, היא מפעילה את המכונה ומושכת חולצת גבר קרועה מתחת למחט אל חֲזָהּ, ואז גם מקטורן, אני רואה בפניה, בפנים הרחבים, הספוגיים, בידיים הנפוחות שלה, בציפורני האצבעות הגדולות והמלוכלכות שלה, אני רואה אותה תחת השביס, תחת השביס הלבן כשלג, אני חושב, אח, זהו איפוא הערב בבית העניים, שהוא תמיד אותו ערב, מזה מאה שנה, חמש מאות שנה, זה תמיד אותו ערב, הערב הזה, לתפור ביחד ולגמוא ביחד ולאכול ביחד ולהתפלל ביחד ולשכב ביחד ולישון ביחד ולהסריח ביחד, זהו הערב הזה, אני חושב, שאיש לא חשב לשנות ואיש לא חשב עליו, זה הערב של גועל הנפש שנדחה מן העולם. אתה יודע," אמר הצייר, "אני יושב שם שעה אחת ומכריז שאני מוכן לתת תוספת לזקן אחד, פסבינדר אחד, אתה יודע, לפסבינדר זקן אחד עם שער לבן, עם מכנסי עור ועם מקטורן ציידים, עם חולצת פשתן, עם כובע פרוה על הראש, אני מכריז שאני מוכן לקנות מאם הבית את לוח השנה של סוורין הקדוש, אחת מן העדויות המבחילות האלה לטמטום הקלריקלי, ושם אני מבחין, שאיש שוכב על הספסל ליד הקיר, לגמרי ללא נוע, אתה יודע, עם לוח השנה של סוורין הקדוש על החזה – האיש שוכב מאחורי אם הבית, ואני חושב, האיש הזה מת, פשוטו כמשמעו, האיש מת, הלואי שהייתי צוחק, אני שואל את עצמי, האיש בוודאי מת, ככה נראה איש מת, איש זקן ומת, אני חושב, איך זה, שכל הזמן לא ראיתי אותו, לא ראיתי את האיש המת הזה, הוא שוכב פרקדן, עם רגליים נוקשות, כחושות, כאילו נדחפו ללועו של הַנֶּצַּח. אבל איש מת לא יכול לשכב כאן! לא כאן! לא עכשיו! בחשכה כל הזמן לא הבחנתי באיש הזה, גם משום שאם הבית משכה אליה את כל תשומת לבי, עם פטפוטי לוח סוורין שלה. "לוח סוורין הקדוש שלנו", אמרה כל הזמן, "לוח סוורין שלנו לטובת העניים בקונגו, העניים בקונגו..." אני שומע את זה כבר שעה שלמה, אני חושב, כמו שהאיש זז, פתאם האיש זז על הספסל ומושך למעלה את לוח סוורין שמונח על בטנו, עד לסנטרו, כדי שיוכל לקרוא בו. כן, אז האיש איננו מת! אבל עדיין, הוא נראה כמו מת, ככה נראים מתים, האיש הזה הוא מת! אני רואה, איך הוא מניע את זרועו, איך הוא מדפדף בלוח השנה שלו, מדפדף בלהיטות בלוח הזה, אבל הגוף שלו לגמרי חסר תנועה, שוב אני חושב: כן, איש מת! אבל אז אני שומע נשימה, נשימה ראשונה של ה"מת" הזה. אני נבהל, קודם כל אני נבהל מעצמי, כי כל הזמן לא הבחנתי באיש הזה. אם הבית לא אמרה מלה, שבחדרה נמצא עוד איש. בחשכה לא יכולתי לראותו. פתאם, אחרי שעה, ראיתי את הגוף, את הראש, אולי את הרגליים, כי בעצם, אני לא יודע איך, משהו התבהר, לא ברור, אבל מספיק, כדי שאוכל לראות את האיש, אולי מפני שעיניי התרגלו לפתע לחשכה (העיניים אינן רואות, זמן רב, אתה יודע, העיניים אינן רואות, ולפתע העיניים רואות). פתאם ראו עיניי את האיש, ראו עיניי את המת הזה. הוא שכב שם כמו בול עץ. ושם נשם בול העץ, בול העץ נשם ודיפדף בלוח שלו. עכשיו אמרתי לאם הבית: "מישהו שוכב שם!" אבל היא בכלל לא הגיבה לזה. היא תפרה חזרה שרוול, שקודם הִפְרִידָה. "שוכב שם איש!" אמרתי בהדגשה. היא ענתה, מבלי להביט בי: "איש, כן." זה היה מפחיד, איך שהיא אמרה את זה. רציתי לומר: "הוא שוכב שם כמו ילד!", אבל אמרתי: "האיש הזה שוכב מאחורייך כמו כלב. מה הוא עושה כאן?" איש כזה איננו שומע, חשבתי מיד, ולכן יכולתי לדבר עליו עם אם הבית בחופשיות. "הוא קורא את לוח סוורין", אמרתי, "למרות שחשוך, כמעט חשוך." "כן", אמרה אם הבית, "הוא קורא את לוח סוורין". הייתי מוכרח לצחוק! צחקתי, פרצתי בצחוק, קודם כל מפני שעלה בדעתי, שחשבתי את האיש למת, כל הזמן חשבתי אותו למת, וגם אמרתי: "חשבתי את האיש למת!" מרוב צחוק הייתי חייב לקום, הייתי חייב להסתובב. "למת!", קראתי, "למת!" אז נבהלתי פתאם, אתה מבין, מהפרצוף הזה, ששכב בחשכה, כמו על פני המים של בריכה מלוכלכת. "האיש הזה קורא בחושך", אמרתי. אם הבית אמרה: "הוא יודע הכל, הוא יודע כל מה שיש בלוח. הוא למד הכל בעל פה", היא אמרה. היא לא זזה ממקומה ודיוושה במכונת התפירה. "הוא מפחד, אם הוא לא על ידי", היא אמרה. אז הוא צועק ומקים מהומה בכל הבית. אם אני עוזבת אותו פה, הכל רגוע, גם הוא עצמו רגוע. זה לא יימשך עוד זמן רב, עד שהוא יסתלק סופית." "יסתלק סופית", היא אמרה. היא רצתה, שאני אשלם גם על עוד כמה מטרים בד פלנל לכותנות עבור הזקנים, אבל אני אמרתי, שאחשוב על זה, שאני צריך לחשוב על זה. הרגשתי שזה חוסר בושה, להעמיס עלי עוד כמה מטרים של בד פלנל לכותנות. אז היא תיארה, ללא נוע על מכונת התפירה שלה, אתה יודע, את חייה בילדות. את זה אני תמיד שומע ברצון. את אביה מחץ טרקטור, אתה יודע, אחיה, עוזר הצייד, ירה לעצמו כדור בראש מרוב מיאוס מהעולם. מחיי היומיום. היא נוטה להאריך בדברים", אמר הצייר. "אבל אני חייב לומר לך עוד את החשוב ביותר: ישבתי שם ורציתי כבר ללכת, כשרעש מחריד הקפיץ אותי לפתע. הזקן נפל מן הספסל – והיה מת. אם הבית עצמה את עיניו וביקשה ממני לעזור לה, להניח אותו שוב על הספסל. עשיתי את זה רועד. עכשיו אני נושם את אויר המת, חשבתי ונפרדתי לשלום. כל הדרך הביתה היתה לי הרגשה: הריאות שלי מלאות מאויר המת. לא טעיתי, כל הזמן לא טעיתי: האיש היה מת, האיש היה כל הזמן מת. אולי התנועות שלו שראיתי, היו רק מחשבות דימיוניות שלי, הוא היה תמיד מת, לא כאילו מת, כל הזמן, בזמן שאם הבית תפרה את המקטורן שלו, ואת הכתונת שלו, כי זה היה המקטורן שלו וזאת היתה הכתונת שלו שהיא משכה אנה ואנה מתחת למחט, עם הבעה כעסנית על פניה. והוא היה כבר, זמן רב בטרם נכנסתי, מת. את זה אני מניח בוודאות." הצייר צעד צעד אחורה וצייר במקלו משהו בשלג. במהרה ראיתי, שזה שרטוט של חדר אם בית העניים.
הצייר שטראוך שנוטה למות רואה את הזקן שעומד למות, וכשאם הבית אומרת לו שעוד מעט הוא יסתלק, הוא חושב ואנחנו חושבים שגם הצייר שטראוך עוד מעט יסתלק. גם ב"אחיינו של ויטגנשטיין" (פורסם בעברית בהוצאת "עם עובד") המספר רואה את רעו לחדר מת, וכשמוציאים אותו הוא רואה את מותו שלו. אצל תומס ברנרד האנשים תמיד משתקפים זה בזה כמו מראות שמוצבות זו כנגד זו, ומשתקפות זו בזו עד אינסוף.
