יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

זֹהַר עָנָו - על לאה גולדברג



סיימתי את קריאת ספרה של עמיה ליבליך "אל לאה", שהיא הגדירה כ"פסיכוביוגרפיה של לאה גולדברג", ואני מרגישה בעיקר כעס, שאינני יודעת אם עדיין יש בו טעם, כי הספר התפרסם לפני עשרים שנה, בשנת 1995, ואינני יודעת אם עדיין מרבים לקרוא בו, ומאז פורסמו מסמכים חשובים מן העיזבון, יומניה ומכתביה, יצירותיה, הידועות והגנוזות, כונסו והתפרסמו לראשונה או מחדש, ונכתבו עליה מחקרים חשובים, של חמוטל בר-יוסף, יפעת וייס, גדעון טיקוצקי ואחרים. לקורא העברי קל היום הרבה יותר להתוודע לעולמה של לאה גולדברג - כמובן שאין בכך כדי לפוגג את חידת אישיותה - ובוודאי נודע לספרה של עמיה ליבליך ערך מסוים בקירוב הקוראים לאישיותה של לאה גולדברג, אם יש טעם בהתקרבות שכזו, שעיקרה חפירה בסיפורי אהבותיה הנכזבות של לאה גולדברג, מבלי לומר על כך שום דבר מעניין באמת. הדברים המעניינים המובאים בספר הם תיקה של לאה גולדברג בארכיון האוניברסיטה, שמוכיח עד כמה נאלצה להילחם על מעמדה באוניברסיטה, שסירבה להכיר בדוקטורט שכתבה בגרמניה ובעצם התכוונה להעסיק אותה רק כמורה מן החוץ, וכמו כן יש בספר ראיונות מעניינים מאד עם אנשים שהיו קרובים ללאה גולדברג, אבל כל המסמכים האלה מובאים בספר פחות או יותר כחומרי גלם, ללא הצלבת מקורות, או עיבוד מושכל של המידע הנאסף, או עריכה מארגנת ומחכימה, או ניתוח מעמיק ומעורר מחשבה, ולעומת זאת יש בו המון תיאורים מיותרים של חוויות המחברת, שלפי דבריה בהקדמה חלקם בדויים, כדי לשוות לדבריה אופי ספרותי, ניסיון שאיננו צולח, או להקביל בינה לבין לאה גולדברג – כשהדבר עשוי להחמיא למחברת, או להתנשא על לאה גולדברג, שלא היה לה ניסיון בחיי נישואים כפי שהיה למחברת ("בחיים עם בני-אדם – ולא בדימיונות – יש לי, השבח לאל, ניסיון רב משלה", כותבת ליבליך בעמ' 238). פסיכולוגים אי אפשר להם בלא התנשאות על מושאי ההתייחסות שלהם. אבל גם ללאה גולדברג, שחיתה כמעט כל חייה יחד עם אמה, היה ניסיון בחיים עם בני אדם אמיתיים. האם עמיה ליבליך היתה מסוגלת לחיות כל חייה בבית אחד עם אמה? כמה מאיתנו בכלל מסוגלים לכך? אמנם האם שיחררה אותה לרוב מעבודות הבית, ואמרה אחרי מותה של לאה כי טוב שנשארה אחריה, כי לאה לא היתה מסתדרת בעצמה. ובכן זו אמירה של אם שמנסה לנחם את עצמה על מות בתה הקרובה אליה כנפשה, אחת משלושה ילדים שאחד מת בילדותו ואחד בלידתו, הבת היחידה וקרובת המשפחה היחידה שנותרה לה ומתה אף היא בטרם עת. אבל האמת היא שלאה גולדברג עזבה את הבית בהיותה צעירה מאד, כדי ללמוד בגרמניה, והסתדרה לבדה יפה מאד, ככל הנראה בילתה שם את השנים היפות בחייה, שלרוע מזלה הסתיימו במהרה עקב עליית הנאצים לשלטון ולא מסיבה אחרת. כלל אין זה בטוח שהיתה עולה לישראל בנסיבות אחרות. אמנם התחנכה לציונות ולטיפוח היצירה העברית, והשקיעה מאמצים אדירים בשיפור לשונה העברית וכתיבתה הספרותית בעברית, אבל כשהיא כותבת על עלייתו לארץ של משה פרנק, המורה לספרות בתיכון שהתאהבה בו ואף התמידה באהבתה זו שנים לא מעטות, בשונה מרוב אהבות הנעורים, נדמה שאיננה חושבת כלל על אפשרות שתעלה בעצמה לארץ ותוכל לפגוש בו. נפשה יצאה לכרכים הגדולים של אירופה, לחיות במרכז ולא בפרובינציה, שלכן שנאה את ליטא מולדתה, ואחרי המלחמה אמנם לא היתה מסוגלת לשוב לגרמניה, אבל הירבתה לנסוע לפריס, לרומא, לציריך, התענגה על חמדות האדריכלות והאמנות של אירופה, והחליפה את תחום התמחותה – הבלשנות השמית – בדבקות, כמעט דיבוק, בתרבות האיטלקית של ימי הביניים והרנסאנס, בשינון ותרגום של דנטה ופטררקה, כאילו ניסתה לחזור בזמן לעידן אירופי אחר, שלא ידע לאומנות ופאשיזם, ומחמת ריחוקו בזמן הפך קסום ונכסף.
לאה גולדברג היתה אשה שמרנית, מיושנת, רומנטית, בעלת רגשות עזים שהיקשו עליה לעתים לשמור על האיפוק שהתאמצה לשמור עליו בכל עת, ביקורתית מאד ולכן גם אמביוולנטית מאד ביחסה לאנשים, גם אלה שאהבה מאד, ובעלת רגישות וחיבה מיוחדת לילדים, שנבעה מן הסתם גם מזיכרון עצבונה כילדה, שנאלצה להתמודד עם מעבר מן החיים ברוסיה הגדולה לחיים בקובנה הפרובינציאלית, בתרבות ליטאית ובית ספר עברי, ועם היותה בת יחידה להורים שכולים ואב חולה-נפש שאמה נפרדה ממנו. אלו די והותר סיבות כדי לפתח אישיות דיכאונית ועצבנית שהיתה לה על פי כל התיאורים. האם משהו מכל זה מסייע להבין את שירתה? אינני יודעת. הדבר היחיד שאני חשה בשירתה בעוצמה גדולה הוא הקשר העז לנופיה של ליטא, ליערותיה, לשדותיה, לבעלי החיים, לכנסיות הגבוהות עם חלונותיהן היפים, לישו הנוצרי ולמריה אמו, שהיו חלק בלתי נפרד מעולמה, למרות שהיתה מודעת תמיד ליהדותה, לכך שאין בביתה אותם הצלמים של מריה וישו שהירבתה לראות בסביבתה הנוצרית, וגם אצל המשוררים שאהבה מאד לקרוא, כמו רילקה, היו נוכחים מאד. כאשר היא כותבת ביומנה, ב-15 במאי 1937, "אגב, מדוע בזמן האחרון חדלתי לאהוב את ישו הנוצרי?" אני תוהה איזו סערת נפש מסתתרת מאחורי האמירה הזו. לפעמים נדמה לי שעברה מין תהליך של המרה בארץ-ישראל, התנתקה מן התרבות הנוצרית שהיתה כה משמעותית עבורה. אבל בכל זאת הוסיפה לאהוב כנסיות, ויותר מכל הערים באיטליה אהבה את פירנצה, זו שבסמטאותיה ובכנסיות שלה אפשר להחזיר בקלות את גלגל הזמן לאחור, ולהתבונן בג'וטו מצייר את דמויותיו המלאכיות שכה נגעו ללבה. אבל לפני האמירה המסקרנת הזו על כך שכבר איננה אוהבת את ישו הנוצרי, מתפרץ ממנה צדה השני של אהבת היופי, ההתנשאות והבוז לפשוטי-העם: "הלכתי ברחובות וראיתי את ברדיצ'ב עם תוספת עדות המזרח. אם אלה הם הלקוחות, המורים והשופטים, אני מתחילה להופיע בקונצרטים לזמרה. הדמוקרטיה שלי – תיאורטית. אינני יכולה לראותם אפילו מרחוק – את אנשי המעמד הבינוני הללו. אף על פי שמבינה אני כי כל אחד מהם יכול לבכות כמוני". ואם אפשר לחשוב שמדובר רק בשנאה עצמית יהודית, הרי לא כך. ברשימותיה על הטיול באיטליה אין היא חוסכת את שבטה מתייר גרמני שהזמין אותה לטייל במכוניתו, כמה הוא זעיר-בורגני, וכמה טיפשה תיירת גרמניה ששוחחה עמה. ואולי כבר לא יכלה לאהוב את ישו הנוצרי, משום שמאסה באהבת החלכאים והנדכאים שלו, משום שרצתה לאהוב את היפים והאצילים ובעלי הטעם המעודן, ולא לחבוש את פצעי הקבצנים? לאה גולדברג, שבניגוד למצטייר מן העיסוק האובססיבי בחייה הפרטיים, לא חסרו לה אוהבים ומחזרים – היא מזכירה אותם מדי פעם, בוודאי לא את כולם, היתה סנובית נוראה כבר בצעירותה, כשכתבה בגיל תשע-עשרה את סיפור האגדה "גן השושנים" על הנסיכה שיכלה לגדל שושנים מופלאות, אבל רק בגנה שלה המוקף חומה גבוהה. הדבר המדהים הוא שהיתה כל כך אהובה על רבים. כמובן ייתכן שאין זה מדהים כלל. היא היתה חביבה מאד לאנשים שאהבה, והיתה לרוב מאד מנומסת גם כלפי האחרים. היא לא נישאה לדעתי לאיש גם מפני שהנישואים לא היו חשובים לה ביותר, רק האהבה, היא אהבה מאד להיות מאוהבת, אבל גם מפני שהיתה סנובית נוראה וביקורתית מאד כלפי אנשים בכלל וכלפי הגברים שאהבו אותה בפרט. לסנוביות הזו היה גם צד שובר-לב: היא כמהה לרומנטיקה האירופית שמלחמת העולם השנייה חיסלה כליל את מה שנותר ממנה, אחרי שנפלה קורבן למודרניות. בכמיהתה הזו לרומנטיקה, שבגללה הזדהתה כל כך עם אברהם בן-יצחק וגם עם אלזה לסקר-שילר. נמשכה לגברים אירופיים, דוברי צרפתית ואיטלקית, שפות ששלטה בהן פחות מבגרמנית, ולכן היתה פחות רגישה למשקעים הפשיסטיים והאנטישמים המשוקעים בהן משהיתה רגישה לנוכחותם של אלה בשפה הגרמנית. כשהיא מתארת את אהובה ז'אק אדו מביא לה אפונה ריחנית סגולה כהה, צבע המלכות שיש המזהים אותו עם הpurpur הרומי, הארגמן המלכותי, והוא אומר לה שזה צבע המחשבות שלו, היא צוחקת ומחליפה את בגדיה השחורים בבגדים אדומים, כדי שלא להיות כמו מדאם בובארי "דגל שחור מעל הבית", והרי לכם הארגמן והשני, Purpur et Fenicia, לובשים מלכות זו כנגד זה, והרי זהו שיח ללא מלים שאפשרי רק למי שמעוגנים בתרבות הנוצרית הרומנטית, וכשקראתי את הדברים חשבתי שבוודאי הייתי אף אני, שאינני נוחה להתאהב, מתאהבת בגבר שמסוגל לבטא כה הרבה במחוה שכזו, ושאולי גם סנוביות איננה רק התנשאות דוחה אלא גם סוג של אומללות, סוג של כלא בעולם שאיננו קיים מחוץ לתודעה, עולם שבו הנסיכה פחות מוגנת בגן השושנים ויותר כלואה בו, בתוך אותה החומה שהיא מבקשת לה למגן. אין תימה שמי שכבשו את לבה של לאה גולדברג היו מי שטבעם להתרחק מן ההמון, ובמיוחד מי שהיו גם דיכאוניים ואולי ממש חולים בנפשם, כפי שהתברר לה לימים לגבי ז'אק אדו, וכפי שחשבה לימים גם על אברהם בן-יצחק, ואולי חשה בכך גם בזמן אמת, אבל לא הניחה לדברים להתנסח בפירוש בתודעתה. היא לא הלכה לבקר את ז'אק אדו בבית החולים. זה היה מן הסתם למעלה מכוחה, ובבית המשוגעים אין כל טעם ללבוש אדום.
ועל כך אין לפסיכולוגית עמיה ליבליך דבר לומר, לבד משלוש נקודות, שלוש נקודות אומרות לעג. אכן הסיפור שבדתה לאה גולדברג על תרזה די מון שמאוהבת במורה הצעיר של ילדיה חושף הרבה את נפשה, אבל הוא חושף גם את נפש אהובה. שורת המפתח בו בעיניי היא "עת בדידותי נגעה בבדידותך". לאה גולדברג נמשכה לאנשים קרועים, לאנשים שזיהתה בהם משהו שברירי מאד, דיכאוני מאד, בדידות כבדידותה שמקורה איננו במרחק הפיזי מאנשים, אלא במרחק הנפשי מהם. אבל לא רק באנשים כאלה היא מתאהבת. יש לה גם אהבות צפויות ומובנות לגמרי, כמו אהבתה לצייר אריה נבון, שותף ליצירה ולתחומי עניין רבים, וגבר יפה-תואר. אף זו אהבה שאיננה הדדית, אבל דומה שגם איננה נואשת. קשה לדעת. יומניה קטועים, ומספרים מעט. לפחות מה שברשותנו, אבל גם מדבריה שלה עולה שלא כתבה יומן ברציפות, ושכתבה בעיקר כשהיתה במצב רוח רע וחיפשה לרגשותיה מוצא. ובכל מקרה יש להבחין בין המציאות לבין ההבניה הפואטית שלה בתוך היצירה. בפועל היה ז'אק אדו צעיר ממנה רק בשנתיים או שלוש, ורומן ביניהם כלל לא היה מתקבל בהרמת גבה. תיאורה כאם מבוגרת המתאהבת במחנך הזר של ילדיה הוא הבניה ספרותית של רומן שלא צלח כרומן בלתי אפשרי, ולפיכך דרמטי מכפי שהיה במציאות.
כל דבר שקורה בחייו של אדם יכול להיות מקרי ויכול להיות משמעותי, לא תמיד קל להבחין בין השניים, אבל קשה לי מאד העיסוק האינסופי, ולא רק בספר הזה, במראה החיצוני, האם היתה יפה. בצעירותה היתה נחמדה ובוודאי לא מכוערת. נדמה לי שיותר מדי נתפסו לדברי השיר "את אשה לא יפה". אנשים נוטים להיתפס לדברים כגון אלה, ובפרט אם הם מכירים בעיקר את דיוקנה של המשוררת בשנותיה האחרונות, כשכבר היתה מבוגרת וחולה. אבל גם "את אשה לא יפה בת עשרים ושתים" הוא הבניה פואטית של עצמה כדמות ספרותית רוסית, כמו הנשים שמתאר צ'כוב, כמו מאשה ב"דוד וניה", שהיא "כל כך לא יפה". אני משוכנעת שלאה גולדברג הזדהתה מאד עם הדמות הזו, שכלואה בפרובינציה, עם גברים שמחבבים אותה ומוקירים את חכמתה, אך לעולם יתאהבו נואשות בעירונית יפהפיה ומטופשת, ולו רק מחמת השיעמום הפרובינציאלי. כמה אומץ צריכה אשה צעירה כדי לכתוב את השורות האלה: "את אשה לא יפה בת עשרים ושתים, נר כבוי על שולחן-שבת", והרי אומץ הוא הדבר הראשון שדרוש לאדם כדי לכתוב ספרות, לא הכושר לבדות עושה את הסופר כפי שחושבים בטיפשותם הבורים, אלא אומץ הלב להיחשף במערומיך, ולו גם תהיה כל ימיך ללעג. כשעמיה ליבליך חופרת במראה פניה של לאה גולדברג, זה ממש לא נעים. בשיריה של לאה גולדברג היא לעתים מכוערת ולעתים יפה, ביומניה היא מרגישה לרוב מכוערת, אבל אין לכך הרבה קשר למראה האמיתי. נדירות הנשים שמרגישות את עצמן יפות, ועל כך כבר העירו רבים. אני מסופקת אם אפשר להבין מכך הרבה על החיים או על השירה. נדמה לי שהיה ללאה גולדברג קל יותר להיות יפה באירופה, אולי לו חיה היום היתה עוזבת את הארץ וחיה באירופה, אבל היא לא יכלה באמת לחיות באירופה אחרי המלחמה. היו לה יותר מדי זיכרונות מאירופה הנאצית, ואלה היו זיכרונות שיותר מדי הכאיבו לה, והתפרצו מעת לעת בדברים שכתבה. קשה להסביר מדוע קל יותר להיות יפה באירופה, דבר שחוויתי מבשרי ולא ידעתי להסביר, אולי מפני שפחות מגוחך באירופה, כלומר בכרך גדול באירופה, ללבוש הדר ולהתעטף בזוהר, מה שקשה לעשות בפרובינציה, ששם מיטיבים הכל להכיר אותך. הרי עצם היותך מוכר וידוע לכל הוא כלא שאין דומה לו, שמגביל מאד את האפשרות ואת החירות לחיות את חייך כרצונך.
ובכל זאת נדמה לי שכתבה את "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה", לא רק על ליטא, אלא גם על ארץ ישראל, למרות שהיא מתארת שם ארץ ברוכת גשם. אל הנוף הצחיח של ישראל התחברה דוקא, אהבה את החוחים והדרדרים, "שתמתק דקירתם", כמה אהבה יש במלים האלה. עם הנוף התפייסה יותר בקלות מאשר עם האנשים. העדיפה את אלה שלא הסתגלו טוב מדי, שנותרו זרים. גם היא היתה ונותרה עולה חדשה, כמהה לחיבוקו של ההמון שבזה לו. אבל האם יש מלכה בעולם שאיננה כמהה לאהבתו של העם שהיא בזה לו? ומה טעם ללעוג למלכה שאין לה כתר?
האם באמת חשוב כל כך לחפור בפרשיות האהבה העלובות, הנכזבות, המדומות שלה? והרי רוב אהוביה אינם ידועים לנו כלל, ואהבתם היא פרי דימיונה, ואם אינה פרי דימיונה, הרי היא פרי דימיונם של הכותבים עליה, כמו רעה ההודי ללימודים פדקה, שברישומי היומן שלה וגם בסיפוריה המבוססים על דמותו, "בסמטת העכברים" ו"נכר" ו"מכתבים מנסיעה מדומה", היא מתארת כיצד נחשבו בעיני הגרמנים הלועגות לזוג, ליהודיה גבוהה שהתאהבה בהודי נמוך קומה וכהה-עור, אבל "מה היו אומרים אילו ידעו שאני מעולם לא אהבתי את סונדהיר, שהוא אינו אוהב את אנמי ואותי," ובעצם זו רק ידידות בין זרים שרחוקים מביתם וממשפחתם, והוא איננו נרתע מלפלרטט למול פניה עם צעירות גרמניות, לא משום שהוא רוצה להכאיב לה, אלא משום שיחסיהם כל כך אינם רומנטיים שהוא איננו מרגיש שום פסול לנהוג כך, והוא רוחש כלפיה חיבה וגם רחמים, בגלל שזו שנת 1932, והנאצים כבר עושים את דרכם לשלטון, חבורותיהם המאיימות משוטטות ברחובות, והוא שנהנה לכאורה ממעמד של "בן הגזע הארי", על פי תורת הגזע הנאצית. אבל מסתובב בגרמניה עם פרצופו הכהה וסופג נאצות, חש קרבת נפש וגם חמלה כלפי חברתו ללימודים היהודיה, שאדמת גרמניה כבר בוערת תחת רגליה. כתבה על כך יפה יפעת וייס בספרה "נסיעה ונסיעה מדומה". כמה מכעיס הצורך הזה שיש לאנשים למצוא ללאה גולדברג המתה זיווג בכל מחיר, שגדול הפיתוי לראות בו חטטנות יהודית, לולא עלה בדעתי דוקא הדיון האובססיבי משהו של היינריך בל ב"תמונה קבוצתית עם גברת", האם שכבה לני עם אהובה בטרם נהרג במלחמה. יחסי מין הם דבר שאנשים מייחסים לו משמעות מיתית, אבל אין לו משמעות מיתית שכזו בחיי האנשים במציאות, וקשר מיני יכול להיות גם קשר שאין בו דרמטיות וגם לא אהבה, ולאו דוקא מקור לשירה, כפי שהיו לה אהבותיה הנכזבות. הרי גם גברים נשואים חיזרו אחריה, כפי שעולה מיומנה, חיזורים שלפחות באחד המקרים שהיא מזכירה, לא נעמו לה והביכו אותה, אולי גם הכעיסו אותה. כנראה שהיתה לה אהבת אמת אחת, כי היא מדברת על כך שהיא רוצה עוד פעם אחת לאהוב ולהיאהב, דגש על "עוד פעם אחת". אבל גם אם נחפור בכל כתביה לא בהכרח נמצא את אותותיה ופשרה של אותה אהבה שהיתה או לא היתה. לאה גולדברג שמרה את פיה וגילתה לנו רק מעט. את עיקר סודותיה שמרה לעצמה.
וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר
עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי
וְלִבְלוּבוֹ שֶׁל גַּן בְּטֶרֶם פְּרִי
בְּלֹבֶן תִּפְרַחְתּוֹ יְפַת-הַתֹּאַר.

השורות האלה היו בראשי כל העת כשכתבתי, ולראשונה חשבתי היום על הצירוף המופלא הזה: "זֹהַר עָנָו". לרוב אנחנו חושבים על השורה הראשונה "ולא היה בינינו אלא זהר" ולא על ההמשך, על   "זֹהַר עָנָו", וחשבתי שהמלים האלו יכולות לתאר היטב את שירתה של לאה גולדברג, "זֹהַר עָנָו", כמו אשה יפהפיה שלבושה מאד בצניעות, ומראה לבדו צריך להרתיע את כל מי שמבקש לגעת בה, שייזהר מאד, שלא ישלח ידו -