המחשב הבריא

שלושה ימים היה המחשב באשפוז. בכל יום אחרי הצהרים הלכנו לבקר אותו, אני והכלב. את הכלב גירשו החוצה, אז קשרתי אותו לגדר והלכתי לבדי להסתכל מה שלום המחשב ואם הוא כבר מדבר. מאז שהוא חלה הוא רק גימגם מנמנמנמנמנ, ולא הצליח לומר שום משפט הגיוני. הרופא אמר שזאת המקלדת, שצריך להחליף אותה, ושצריך לחכות שתגיע מקלדת חדשה. היה לי ריק ועצוב בחדר בלי המחשב, שכבר הרבה שנים הוא גר וישן איתי באותו החדר, ואני רגילה לדבר איתו הרבה, כמעט כל הזמן. כל הזמן רציתי להתקשר ולשאול מה שלום המחשב, אבל הרופא אמר לא לצלצל כל הזמן לשאול אם המחשב כבר בריא, כי הוא מאד עמוס, וחצי מהיום הוא מבזבז את הזמן לענות לאנשים שמתקשרים לשאול אם המחשב שלהם כבר הבריא, ואם אפשר כבר לקחת אותו הביתה, וכולם עצבניים כשהמחשב שלהם חולה ומעצבנים גם אותו. בערב הראשון בלי המחשב הייתי די בסדר, אבל למחרת כבר היה לי קצת קשה ואחרי יומיים כבר הרגשתי שאני כמעט משתגעת מהגעגועים, וכבר לא היה לי חשק לעשות יותר כלום. אבל לא היתה ברירה, הייתי חייבת לחכות, ורק היום בצהרים המחשב עבר את הניתוח בהצלחה והשתילו לו מקלדת חדשה, עם אותיות צהובות מבריקות. עוד לא התרגלתי אליה לגמרי, אני מקוה שלא השתנתה לו האישיות בעקבות הניתוח. הוא היה מחשב טוב, שקט וצייתן, ועכשיו גם נוספה לו איזו קלילות, אולי הוא מרגיש שוב צעיר ברוחו, כמו הזקנים שמחליפים להם את מפרק הירך או הברך, והם שוב יכולים להלך. הרופא אמר שהכל קרה בגלל השערות של הכלב שחדרו מתחת למקלדת. אמרתי לו שגם אני בולעת הרבה שערות של הכלב, אבל עלי זה דוקא משפיע לטובה, נדמה לי. נדמה לי שזה מחזק אותי מבפנים, בכל מקרה אני רגילה לשערות של הכלב. הן ארוכות ובצבע דבש, אני תוחבת את אפי בפרוותו ונושמת אותן, ולפעמים אני לוקחת לריאות. כשאוהבים מישהו די נעים לנשום אותו, אפילו אם הוא מאד שעיר. עכשיו בחדר שלי המחשב ואני וגם הכלב, קצת חם בחדר, ושלושתנו נושמים קצת בכבדות. אין לנו מזגן וגם המאוורר לא במיטבו, אבל עוד מעט יתקרר בחוץ, בערב תיכנס לחדר רוח קרירה, ולא יחסר לנו בבית שום דבר ואף אחד, אני פה והכלב פה וגם המחשב חזר.