יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

תומס ברנרד / בטון



כשסיימתי לקרוא את "בטון" של תומס ברנרד שכחתי לגמרי שהסיפור מתחיל בזה שרודולף כותב את הדברים, ככה כתוב במשפט הראשון ובמשפט האחרון, רודולף כותב, אבל כל הסיפור באמצע מסופר בגוף ראשון, ואני שכחתי לגמרי שאת כל זה רודולף כותב, וכשהגעתי למשפט האחרון לא הבנתי למה כתוב במשפט האחרון רודולף כותב, כי שכחתי מי זה רודולף, זכרתי רק שכל הסיפור מסופר בגוף ראשון, והייתי צריכה לחזור להתחלה כדי להבין. הסיפור לא מספר מי זה רודולף כי ממילא כל הסיפור זה מה שרודולף כותב, כלומר מספר על עצמו, שזה דוקא נשמע כמו דיבור ולא כמו משהו שמישהו כותב, ולרודולף יש המחלה של תומס ברנרד, מורבוס בק, שזאת מחלה נוראית של הריאות שכמעט הרגה אותו כמה פעמים, ובסופו של דבר הרגה אותו באמת בטרם עת, ורודולף גם לוקח את כל התרופות שתומס ברנרד לקח, ומשבח את התרופות שבלעדיהן הוא כבר היה מת שלושים שנה, ומספר שעוד מעט הוא ימות בכל מקרה, אבל בינתיים הוא נוסע לנופש באי פאלמה, שחם שם בחורף, לא כמו באוסטריה עילית שהטמפרטורה שם בחורף הרבה מעלות מתחת לאפס והשלג כבד. בפאלמה חם ושם אמורים להבריא ולהיות מאושרים, אבל מה שרודולף מגלה בפאלמה, שלשם הוא נוסע לשכוח את הדברים שמרגיזים אותו באוסטריה ולהינות מהשמש, זו אומללות נוראה של אנשים אחרים, שמבלי לרצות בכך הוא נסחף לתוך גורלם הנורא, וזה מאד מפתיע, כי הוא אדם חולה מאד שבקושי חי בכלל ולרוב מסתגר בביתו ובולע המון תרופות ולא מתרוצץ בכל מיני מקומות, או אולי רק בבית הוא איש חולה מאד שלא מעורב בחיים של אנשים אחרים, אבל בעצם אי אפשר לומר שרק בבית הוא חולה, כי גם בפאלמה הוא מרגיש מאד רע ורוב הזמן שוכב סגור בחדרו במלון, אבל בכל זאת בפאלמה הוא חווה את גורלם של אנשים אחרים, וזה גורל נורא, שמטיל עליו אימה וגם על הקורא. נורא מוזר המעבר הזה מהקור של אוסטריה עילית לחום של פאלמה, כאילו הסיפור בעצמו, שקודם ישב עם רודולף בכורסה בבית המאד מחומם וקישקש לעצמו, מתחיל פתאום להתרוצץ ולהתרוצץ.
בסיפור הזה היהודים לא במרכז – הגיבורים אינם יהודים, אבל היהודים במוזיקת הרקע, שהיא של המלחין מנדלסון ברתולדי, שרודולף מנסה כבר עשר שנים לכתוב עליו ספר אבל לא מצליח לכתוב את המשפט הראשון. הוא רק מדבר כל הזמן על הספר שהוא רוצה לכתוב וגם אוסף המון ספרים ומאמרים ומסמכים, שזה מאד הזכיר לי את עצמי, שתמיד אני אוספת המון חומרים לכתוב ספרים, אבל את רוב הספרים אני לא כותבת, ובמקום זה אני כותבת, כמו רודולף, דברים אחרים לגמרי. כשאני קוראת את הסיפור שתומס ברנרד כותב בתור רודולף באמת אני חושבת לעצמי כל הזמן, ממש כמוך הרודולף הזה, כל הזמן אוסף חומר ומסמכים ובסוף לא כותב את הספר, רק שאני דוקא כן מתחילה כל הזמן לכתוב את הספרים שאני לא גומרת, ויש לי דוקא המון התחלות ופרקים וקטעים, אבל את הספר השלם אני לא מסיימת, כאילו זה למעלה מכוחי לסיים את הספר, ואולי זה באמת למעלה מכוחי, ובינתיים מצטברים לי בבית המון ספרים ומסמכים וכל הזמן אני חושבת לעצמי, את צריכה לעשות עם זה משהו, משהו יפה ושלם, אבל אז אני מתחילה לכתוב סיפורים שבאים אליי, כי החיים כל הזמן מביאים אליך דברים שלא תיכננת, ואפילו אם תסגור את עצמך בבית ולא תפגוש בכלל אנשים, עדיין הסיפורים של האנשים יגיעו אליך מכל מקום, לפעמים הם פשוט יפלו לך על הראש, ולמרות שהם סיפורים של אנשים אחרים, מבלי שאתה מתכוון בכלל הם נהיים הסיפורים שלך, אתה נסחף לתוכם ואתה לא מצליח יותר להיפטר מהם. ואני דוקא לא התכוונתי להיתקע בקיץ הזה בבית, אבל החום הגדול עשה את שלו, או אולי דברים אחרים שאני מרגישה אבל לא מבינה לגמרי, בכל אופן מצאתי את עצמי כמעט לא יוצאת מהבית, למעט הטיולים עם אושר, שהחזירו אותי בכל פעם הביתה עוד יותר עייפה ובלי שום רצון לעשות דברים, וניסיתי לשטוף ממני את החום במקלחת, אבל זה עזר רק לזמן קצר, ואמרתי לעצמי אם אין לך כוח תעשי מה שאת יכולה, אולי תקראי לפחות את הספרים ששוכבים לך בבית, לפחות שלא ישכבו כמו אבנים, ואולי תעשי עם זה משהו. באמת חזרתי לקרוא את תומס ברנרד, שכבר שנים לא קראתי רומן שלו מהתחלה עד הסוף, נדמה לי שהאחרון היה "חוטבי עצים" שקראתי בוינה כשנסעתי לשם לחפש מסמכים למשפט של עזבון מכס ברוד עם כתבי קפקא שנותרו בו, וחשבתי איך כשנסעתי לזלצבורג קראתי את "האובד" שמספר על זלצבורג וכשנסעתי לוינה קראתי את "חוטבי עצים" שמספר על וינה, על זלצבורג כמושג ועל וינה כמושג, אבל את "בטון" קראתי על הספה בסלון מול המאוורר עם הרגל השבורה שהצבתי מאחורי הפוטון כדי שלא יפול, ובהתחלה הוא היה מניע את ראשו מצד לצד אבל אחר כך רק הסתובב סביב עצמו ועדיין מסתובב, והתחלתי לקרוא את "בטון" כדי לעשות משהו, אבל בסוף לא יכולתי להפסיק לקרוא ובמשך יומיים או שלושה שקראתי בו כמעט לא ישנתי, בסוף סיימתי אותו בשתיים וחצי בלילה והיה לי כמובן קשה להירדם אחר כך, ולמחרת שכבתי שוב על הספה בסלון מול המאוורר ורק חשבתי על "בטון", שרק בשלב מאד מתקדם ברומן מבינים למה מתייחס השם, בהתחלה, כשקוראים על המחלה של רודולף והבית שלו באוסטריה עילית ואיך הוא מנסה לכתוב את הספר שלו על מנדלסון ברתולדי אבל בכלל לא מצליח, אי אפשר בכלל לנחש מה יקרה בהמשך הסיפור, בכלל לא נראה היה שהוא באמת ייצא אי פעם מהבית שלו בסיפור הזה, ודוקא היה לי כיף לשכב על הספה ולהקשיב לדיבורים שלו, אני אוהבת להקשיב לדיבורים של תומס ברנרד, אם כי בהתחלה חשבתי שזה עוד ספר שהיהודים במרכז ולא ממש התחשק לי שככה זה יהיה, ואחותו אומרת לו איך אפשר לאהוב את מנדלסון ברתולדי כשיש מוצרט ובטהובן, והיא אומרת לו אתה אוהב אותו רק בגלל שהוא יהודי, והוא חושב שאולי היא צודקת. הרגשתי מאד לא נעים לקרוא את זה, למרות שחשבתי בדיוק ככה לפני שהגעתי לקטע של חילופי הדברים האלה, שהוא בחר בדמות של מנדלסון ברתולדי רק בגלל שהוא יהודי, או לא בדיוק יהודי במושגים של יהודים, כי הוא הוטבל לנצרות וחונך כנוצרי וחי כנוצרי ומת כנוצרי, אבל בתרבות הגרמנית יהודים הם יהודים גם אם נטבלו לנצרות, ואפשר להשליך עליהם את כל התסביכים שיש לחניכי התרבות הגרמנית כלפי יהודים. ממש לא התחשק לי שזה יהיה עוד סיפור של תומס ברנרד על יהודים ובאמת זה לא, אפילו לא הצלחתי באמת להבין מה מנדלסון ברתולדי קשור לסיפור האמיתי שקורה בכלל בפאלמה, באקלים חם, שהוא חושב שאולי שם הוא יצליח לכתוב את הספר על מנדלסון ברתולדי, אבל הוא כותב את הספר "בטון", שהוא אחד הרומנים היפים של תומס ברנרד, ומאד שימח אותי שרודולף כתב אותו במקום את הספר על מנדלסון ברתולדי, המלחין שהוא אהב כי היה יהודי. על יהודים שהתנצרו תמיד כותבים באוסטריה ובגרמניה "יהודים" בלי שום הסתייגות, למשל על פליכס מנדלסון ברתולדי או על קרל מרכס. אבל על יהודים אמיתיים, למשל פרנץ קפקא, כותבים תמיד שהם "ממוצא יהודי" כאילו הם בעצם גרמנים, ולא כותבים שהם יהודים, למרות שהם באמת היו לגמרי יהודים ולא העלו על דעתם מעולם להיחשב למשהו אחר, אפילו בתור ג'וק קפקא נשאר לגמרי יהודי, מה שאי אפשר לומר על מנדלסון ברתולדי, או על קרל מרכס. לגרמנים יש שפה מיוחדת בשביל לדבר על יהודים, וזאת שפה שקרית ביסודה, כי היא נועדה להסתיר ולהעלים יותר מאשר לספר, וקשה לי עם השפה השקרית הזאת, לכן אני תמיד מעדיפה שאוסטרים וגרמנים יכתבו על עצמם ולא על יהודים, למרות שהתרגשתי מהמחזה "הלדנפלאץ" (כיכר הגיבורים) של תומס ברנרד, שבו אשת הפרופסור שומעת כל הזמן את הצעקות של האוסטרים בכיכר הגיבורים מריעים להיטלר שפלש לאוסטריה, כל הזמן, עשרות שנים אחרי המלחמה היא שומעת את הצעקות האלה מהלדנפלאץ. בכל זאת לא נוח לי עם הכתיבה של ברנרד על יהודים, אני מעדיפה שהוא יכתוב על אוסטרים או גרמנים, כמו בסיפור הזה, סופסוף גם להם יש צרות, ואת הצרות שלהם הוא מכיר באמת.
וחשבתי על מה שלא אמורים לחשוב עליו כשקוראים סיפור: מה אמיתי ומה לא אמיתי, כי המחלה אמיתית, התרופות אמיתיות, הבית בכפר באוסטריה עילית אמיתי, החבר שלו בוינה פאול ויטגנשטיין, שעליו הוא כתב באותה שנה את הספר "אחיינו של ויטגנשטיין" שגם אותו אני מאד אוהבת, הוא אדם אמיתי, וזה מתחיל להטריד, כי אולי גם יואנה הציירת שהוא מזכיר בספר הזה היא אשה אמיתית, ועליה מבוססת הדמות של יואנה שמתאבדת ב"חוטבי עצים" שהוא כתב שנתיים אחר כך, אם כי יואנה ב"חוטבי עצים" היא שחקנית ורקדנית שמלמדת תנועה, לא ציירת, הבעל היהודי שעזב אותה וברח לדרום אמריקה הוא צייר, סוג של. בספר הזה זה הבעל של אחותו שבורח ממנה לדרום אמריקה, לפרו, אבל היא דוקא מצליחנית ולא כישלון מהלך כמו הדמות של יואנה שהתאבדה. אולי באמת היו לו כמה חברים שהתאבדו והוא כותב עליהם, יואנה הציירת והדמות של וורטהיימר ב"האובד", אולי מאחורי כל הדמויות אנשים אמיתיים? זה מטריד כי זה עושה את ההתאבדויות ברומנים שלו הרבה יותר מפחידות, כשיודעים שמאחורי הסיפור על התאבדות יש אדם אמיתי שהתאבד כמעט בלתי נסבל לשאת את זה. ואנה הירדל? האם גם היא אמיתית? כמעט בלתי נסבל לחשוב את זה. ולמרות שמכירים את הדמות של אנה הירדל פחות מאשר את הדמות של וורטהיימר, בכל זאת הסיפור שלה הרבה יותר שבר לי את הלב. דברים כאלה כמובן קשה להסביר.
שרון אמרה לי שזה הספר הראשון של תומס ברנרד שהיא קראה, וראיתי שבאמת זה הספר הראשון שתירגמו לעברית. כבר תירגמו די הרבה, אבל את "חוטבי עצים" אני חושבת שלא, למרות שהוא אחד היפים והאהובים, וב"חוטבי עצים" המלה הזאת רק נאמרת, ונשמעת מוזרה ולא מובנת, אבל ב"בטון" הוא מספר באמת על חוטבי עצים, שפעם הוא אהב אנשים פשוטים כמו חוטבי עצים, היה לו אמון בהם וגם הם נתנו בו את אמונם, והוא בילה חצאי לילות עם חוטבי עצים. זה גורם לי להבין משהו על דמות השחקן ב"חוטבי עצים", שגם הוא אומר שהוא אוהב דברים פשוטים, יערות וחוטבי עצים, שגם לדמות השחקן ב"חוטבי עצים" שבהתחלה הוא שונא, הוא נתן משהו מעצמו, ובאמת לאט לאט הוא התחיל לאהוב אותו ולהזדהות איתו. בכל זאת אני רוצה לדעת למה הוא ייחס את "בטון" למישהו בשם רודולף, שהוא נתן לו את הזהות שלו עצמו, את הבית שלו, המחלה שלו, התרופות שלו, קוצר הנשימה שלו, וגם החברים שלו. אולי כדי שלא יזהו את הסיפור יותר מדי איתו, ויחשבו שהכל אמיתי ושזה בכלל לא סיפור אלא זיכרון, ורודולף שכותב צריך להזכיר לאנשים שזה רומן ולא זיכרון, ומצד שני רודולף חולק עם תומס ברנרד כל כך הרבה דברים שזה שוב מבלבל מה סיפור ומה זיכרון. אולי לא טוב לדעת יותר מדי על הסופר, אבל כשקוראים הרבה ספרים של סופר הדמות שלו נחשפת בהכרח מספר לספר, כמו חידה שהולכת ונפתרת, או אולי כמו מין מפתח שפותח דלתות לא רק לסיפור שבו הוא נמצא אלא גם לסיפורים האחרים, ולאט לאט משרטט מאחורי הסיפורים הספק בדויים, סיפור אמיתי בתכלית.