בין שני תינוקות

הנכד שלי דין הוא קטן מאד, והלחיים שלו רכות מאד, כל העור שלו רך מאד ונעים למגע, וכשמחזיקים אותו על הידיים, מרגישים את הלב שלו דופק חזק ומהר, ומרגישים את חום הגוף שלו, שהוא קטן מאד אבל חזק, ולפעמים הוא מקמט חזק את המצח, כי החיים מחוץ לרחם הם קשים ומאתגרים, אבל כשטוב לו נדמה שהוא מחייך. הייתי איתו רק כמה ימים, ועכשיו אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת להחזיק אותו ולהביט לו בפנים, ולראות אותו כמעט מחייך, ואני מבקשת שיראו לי אותו בסקייפ, ואני רואה אותו ישן בשלוה בבגד הכחול שלו בעריסה הקטנה שלו, ואני יכולה להביט בו אבל אני לא יכולה לגעת בו, כי הוא גר מאד רחוק. נסעתי הרבה שעות במכונית ובאוירון ושוב במכונית כדי לראות אותו, ולפעמים היה נדמה לי שלא אגיע לעולם, ואחר כך הייתי צריכה לחזור באותה דרך ארוכה מאד, כי הכלב שלי אושר היה מאד עצוב שנסעתי, וחזרתי כדי לטפל בו. גם אושר הוא סוג של תינוק, למרות שהוא במשקל חמישים קילו בערך, ובכלל החיים שלי פה בישראל, אבל עכשיו אני מאד מתגעגעת לדין הקטן שהוא עוד תינוק קטן מאד, ואי אפשר לדבר איתו בסקייפ או בטלפון כדי להפיג את הגעגועים, אפשר רק להביט בו, ואני רוצה להחזיק אותו. אתמול בבוקר התעוררתי מוקדם מאד והצצתי מרחוק לעריסה שלו והוא ישן בשלוה. גם בתי ניצן ישנה, ורק אני הייתי ערה וחיכיתי שכולם יתעוררו, למרות שידעתי שעדיף בשבילם שימשיכו לישון, שהם זקוקים לשינה הזאת, אבל רציתי שהם יתעוררו ואני אחזיק את דין על הידיים עד שהנהג יבוא לקחת אותי, ובאמת הספקתי עוד להחזיק אותו על הידיים ולראות איך הוא כמעט מחייך, ואז מסרתי אותו לניצן ונסעתי הרבה שעות לחזור הביתה, ואושר כל כך היה מאושר שחזרתי וקפץ עלי וליקק אותי, כי הוא כל כך עצוב כשאני נוסעת, והוא כלב, אי אפשר להסביר לו שאני נוסעת רק לכמה ימים ועוד מעט אחזור, ושרון קנתה לו גלידה ועוגה אבל הוא לא התנחם, ורק בים הוא נרגע, כי גם הוא תינוק, למרות שהוא שוקל חמישים קילו בערך, ואני כבר רגילה להתגעגע, אבל עכשיו אני צריכה להתרגל לגעגוע חדש, שלא היכרתי קודם, געגוע לנכד, שהוא געגוע קשה מאד, געגוע כמעט גופני, כי רוצים להחזיק אותו ולהרגיש אותו ואת הלב שלו דופק מהר וחזק. אני חושבת עכשיו כל היום על דין הקטן שגר בבית עתיק מאד שבנו לפני שש מאות שנה בערך, ובחצר הפנימית שלו יש באר קטנה, שהישקו ממנה את האנשים והסוסים, כי לפני שש מאות שנים בערך הבית הזה היה בית חולים, אבל עכשיו הוא בית דירות, ונשאר בו חרך ירייה אחד שבתוכו מתחבא יאנוש החתול שפעם היה חבר שלי ועכשיו הוא בורח ממני ומתחבא, אולי מפני שאני מדיפה ריח של כלב שמפחיד אותו ואולי מסיבה אחרת. כשאפגוש את דין שוב הוא יהיה הרבה יותר גדול, כי תינוקות גדלים מהר, וכל יום בחייהם הוא כל כך חשוב ומשמעותי, והייתי מאד רוצה להיות לידו ולראות איך הוא גדל ומשתנה ולחבק אותו ולהחזיק בידיים הקטנות שלו ולגעת בכפות הרגליים הזעירות שלו שבועטות באוויר, אבל זה בלתי אפשרי, כי הוא מאד רחוק, אוכל לראות אותו רק לפרקי זמן קצרים, ועכשיו אני צריכה ללמוד איך לחיות עם הגעגועים, עם השמחה ועם הגעגועים, כי המון שנים חיכיתי מאד לנכד, ורציתי שהוא יהיה קרוב אבל ידעתי שהוא יהיה רחוק, ואני אומרת לעצמי שהעיקר שהוא ישנו ובעוד כמה שנים הוא יגיד לי שלום בסקייפ וידבר איתי, וכמה שהוא רחוק הוא תמיד יהיה מאד קרוב ללב.