האמת על מלחמת ששת הימים

עוזי ברעם, שאני מאד מעריכה את יושרו וכנותו, פירסם אתמול (7/6/17) מאמר ב"הארץ", שעורר בי מחשבות מטרידות. במאמרו אתמול טען ברעם שלא נלחמנו במלחמת ששת הימים כדי להרחיב את גבולות ישראל ולהקים התנחלויות, אלא כדי להסיר איום קיומי על ישראל, ושעל מי שחי באותם ימים לומר את האמת. אבל מהי האמת? האם היא כל כך פשוטה וברורה?

אני הייתי במלחמת ששת הימים רק בת אחת-עשרה, ואינני יודעת עד כמה הפרספקטיבה המצומצמת שלי יכולה לתרום למישהו. אני יכולה להעיד בכנות שבסביבתי הקרובה, במשפחתי ובקהילת ידידיהם של הורי, הכל היו משוכנעים שהכיבושים במלחמה הם זמניים ביותר, וכמו שכמה חודשים אחרי מבצע סיני ישראל נסוגה מסיני, כך ניסוג במהרה מהשטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים, ולכן אבי מיהר לקחת אותנו לטיולים בגדה המערבית ואחר כך גם בסיני, בטרם יחזירו אותם, כפי ששיער. אבל זו היתה תחושתו של אבי, שאני זוכרת גם שהוא היה לגמרי בטוח בניצחון ישראל במלחמה, ושכאשר נשמעה באחד הבקרים אזעקה, אבי אמר לאמי לקחת אותנו הילדים למקלט, אבל הוא עצמו סירב לרדת בטענה ש"הם לא יגיעו לפה", קרי לחיפה, והוא התכוון למטוסים הסורים שכולנו פחדנו מהם, כי לפני מלחמת ששת הימים היו תקריות רבות של התקפות מטוסים סוריים על חקלאים בכינרת וקרבות אויר בינם למטוסים ישראלים, שבאותם ימים אלה היו המיראז'ים הצרפתיים שהקסימו אותנו. האמת היא שהם לא הגיעו ורק ישבנו במקלט שעה ויצאנו ושמענו ברדיו את "נאצר מחכה לרבין, אי-אי-אי" שאז נתפס יותר כניסיון לעודד את הציבור המפוחד מאשר כביטוי ליוהרה. אני גם זוכרת היטב שהדבקנו על כל החלונות, לפי ההוראות שקיבלנו, בריסטולים שחורים, ושברחוב סידרו שקי חול. רק בשירותים הורי לא הדביקו בריסטול על החלון וביקשו מאיתנו לא להדליק בלילה את האור בשירותים, אבל אני שכחתי והדלקתי, ואיש הג"א שעבר ברחוב לבדוק שכולם שומרים על האפלה, צעק: 45 למעלה לכבות את האור – גרנו אז ברחוב הילל 45 בחיפה, בקומת הגג – ואבי רץ אלי וצעק עלי למה הדלקתי את האור ודי נבהלתי.

עוזי ברעם מתאר את אווירת הנכאים והחרדה הקיומית בימים שלפני המלחמה, והוא יודע יותר ממני, כי היה בנו של השר משה ברעם ובעצמו חבר צעיר במזכירות מפא"י, אבל האם הוא יודע הכל? אני שואלת את השאלה הזאת לגבי הטענה שלו שלא היתה כוונה להרחיב את גבולות ישראל המאד קטנה עם המותניים הצרים ליד נתניה. הרי ניהול המלחמה לא היה ספונטני. כיבוש הגדה המערבית התנהל לפי תוכניות שהוכנו מראש לכיבוש הגדה המערבית. ידוע שנמסרה אזהרה לחוסיין שלא יצטרף למלחמה והוא כן הצטרף, וכמו ברעם גם אני מאמינה שלולא הצטרף חוסיין למלחמה למרות שישראל הזהירה אותו שלא לעשות כן, ישראל לא היתה כובשת את הגדה המערבית. אבל מרגע שחוסיין הצטרף למלחמה כל המה היה אילו איננו ממש משנה. ומה שיותר חשוב: רוב הציבור ואולי גם חלק מהפוליטיקאים לא ידעו על כך, אבל העובדה היא שלצה"ל היו תוכניות לכיבוש הגדה המערבית והן בוצעו במלחמה, וזה אומר שכן היתה מחשבה מראש על כיבוש כזה, וגם האנשים שאמרו הר הבית בידינו הרגישו שחזרנו למקום ששייך לנו ונלקח מאיתנו שלא בצדק, ובשום אופן לא חשבו שהגענו לשם במקרה. עם כיבוש הכותל היתה התרגשות עצומה שחשתי אותה היטב, התרגשות עד כדי בכי. וזה שחיינו אז וחוינו את הדברים מאפשר לנו לזכור אירועים ותחושות, אבל לא מאפשר לדעת מה באמת חשבו האנשים שהכינו את תוכניות המלחמה וביצעו אותן. האם באמת היה הכרחי לכבוש את כל הגדה המערבית כדי לסלק את האיום על ישראל? האם היה הכרחי לכבוש את כל ארץ ישראל המערבית עד הירדן? או שכן היתה מחשבה, לפחות אצל חלק ממעצבי תוכניות המלחמה, שאלה גבולות נוחים יותר להגנה, שעל כך קשה להתווכח, מאשר הקו הירוק שהותיר את ישראל מפוחדת תמיד מצבא ערבי שיבתר אותה לשניים במרכזה. ברור לי שמטה הצבא,שאכן היה אז, כפי שמציין ברעם, לגמרי חילוני, חשב במושגים צבאיים ולא במושגי גאולה דתית משיחית, אבל זה לא משנה את העובדה שהיו מי שחשבו על הירדן כגבולה המזרחי של ישראל לכל אורכו.

וכיבוש ירושלים, שהתחבטו בו, אבל ביצעו, והרס השכונה שלמרגלות הכותל המערבי כדי ליצור את רחבת הכותל, כל זה נעשה כל כך מהר. האם באמת המחשבה עלתה בספונטניות, או שהיה מי שכבר תיכנן מראש וחיכה להזדמנות? מצד אחד הניצחון המהיר הפתיע והדהים את כולם, ומצד שני, קשה להאמין שכל הדברים שנעשו מיד לאחר הניצחון, וכל כך מהר, שכולם היו ספונטניים. מישהו חשב על זה קודם. אפילו בשיר ירושלים של זהב נאמר שאין יורד אל הר הבית בעיר העתיקה, וכולם שרו את השיר הזה שנכתב זמן קצר לפני המלחמה, שרו בהתלהבות, אז כן היה מי שחשב על זה, שהר הבית צריך להיות בידינו. ובוודאי היו כאלה שמיד עם כיבוש הר הבית חשבו שהוא יישאר בידינו ושכך צריך.

כוונתו של ברעם טובה: לא להעניק לכיבושים במלחמת ששת הימים הילה של קדושה, שתסכל כל הסדר. מבחינתו זו גם האמת: נאצר חסם בפני ישראל את מיצרי טיראן ואיים לפלוש אלינו יחד עם סוריה וירדן ומדינות ערביות נוספות. היו דיבורים בישראל על מלחמה קשה ואלפי הרוגים, והניצחון המהיר היכה את רובנו בתדהמה. אבל דוקא ממרחק הזמן, מתוך הפרספקטיבה של מי שמביטה חמישים שנה אחורה, ולא מפרספקטיבה של ילדה בת אחת-עשרה שחוותה מלחמה מסעירה למדי, עם תקופת המתנה מורטת עצבים לפניה, ופחדים ממטוסי אויב, וישיבה במקלטים עם השכנים או עם ילדי בית הספר, שיותר הסעירה אותי מאשר הפחידה, והתרגשות עצומה מכיבוש הכותל, פשוט קשה לי להאמין שהכל היה כל כך מקרי וספונטני, שפשוט נתקענו עם השטחים הכבושים מבלי להתכוון ואפשר בן-רגע לתקן את זה. נדמה לי שלא יכול להיות שהכל קרה במקרה ושאף אחד לא חשב על זה קודם, על מדינת ישראל שמשתרעת מהים עד הירדן ובאמצע ירושלים השלמה. מישהו חשב על זה קודם ורצה את זה קודם ולכן זה קרה, ולכן גם כל כך קשה לשנות את זה כבר חמישים שנה.