אגי משעול / מה לך נשמונת

הספר הזה נורא עצוב. כל השירים שלו מכווצים לי את הלב, ואני חושבת אם זו אני ברגע זה, בתקופה זו של חיי, אבל הנה המשוררת מודה בעצמה:

הַלַּיְלָה עוֹטֵף אוֹתִי

בְּדֻבּוֹן שֶׁל עֶצֶב.

עִם הַקַּפּוּצ'וֹן.

הכל עטוף בעצב. וזאת אולי הזיקנה, אני תוהה. היום אחרי הצהרים, בטיול עם הכלב, חשבתי על כך פתאם. או לא פתאם. האם אני מאושרת, האם אני אומללה. כשחיית כבר כל כך הרבה שנים אתה אמור לדעת, יש לך איזו פרספקטיבה. אבל לא. ממש אינך יודע לחוות דיעה על חייך. האם הזיקנה בעצמה עצובה? העתיד המתקצר והולך? המחשבה על המוות? אבל זו ליוותה אותי תמיד, גם כשהייתי צעירה פחדתי ממנו. אולי אפילו פחדתי יותר. אם זה בכלל הפחד מהמוות, או בעצם הפחד מהסבל, מההשפלה:

מוֹתִיר לָנוּ

סִימָנֵי דֶּרֶךְ מִשֶּׁתֶן

בִּפְרוֹזְדוֹר הַמַּחְלָקָה

הַגֶּרִיאַטְרִית.

ההיעלמות של מי שהיינו עוד בטרם המוות, מי שאנחנו הופכים להיות במסדרונות בתי החולים, הלא אנחנו שאנחנו נהיים לפני שאנחנו לא נהיים, לפני שאנחנו נהיים לא. האנשים שמתים סביבנו וכבר אינם מבוגרים מאיתנו כל כך, לפעמים צעירים מאיתנו כל כך, שלפעמים איננו יודעים במה זכינו לשרוד אחריהם.

וּכְשֶׁגָּרִים בְּמָקוֹם קָטָן, כְּמוֹ כְּפָר מָרְדְכַי –

בְּכָל הָלוֹךְ וָשׁוֹב

אֲנִי חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי בֵּית הַקְּבָרוֹת

שֶׁל הַכְּפָר

לְשָׁם בַּסּוֹף אַגִּיעַ.

בוודאי הייתי כותבת "לשם אגיע בסוף", כדי שיסתיים בחולם ובעיצור חרישי כמו "קברות". אבל לא. לשם בסוף אגיע. מוזר לגור במקום קטן. תמיד גרתי בערים גדולות. תקופות קצרות בכרכים. עד כמה זה משנה את החיים? הסיכוי שאראה את מקום קברי המשוער ביומיום איננו בגדר האפשר. אבל אגי משעול גרה ליד בית הקברות שבו תגור לעולמים. בינתיים היא מעל לאדמה, ונדמה לה שהאדמה פוערת את פיה לבלוע אותה, או סתם ממתינה לה בפה פעור. האדמה היא טורף גדול. לפעמים אני מקנאה במי שיש לו מקום בבית קברות כפרי קטן, שאיננו צריך להילחם על מקומו בעיר הקברים של ירושלים שמאיימת לבלוע את עיר החיים. אבל לגור ליד בית הקברות שבו תגור לעולמים? ובכלל, כל חייה חיתה במעגל כל כך קטן: מגיל ארבע גדלה בגדרה, חיה בכפר מרדכי, שם היא מצפה להיקבר. האם כשמעגל החיים כה קטן מתחברים לאדמה יותר, נושמים את האדמה, כמו צמח? האם מעגל החיים במקום קטן, בין גן הילדים למרפסת הוורדים של הנעורים ועד לבית הקברות שקוף יותר, מנכיח את הזמניות שלנו בעולם הזה, מטיח בפנינו את קוצר ימינו, את המעגל הקטן של נשמתנו, שכמו הנמלים והפרפרים משרטטת את מחזור חייה הקצר בין בית הילדות לבית הבגרות לבית העלמין, ומה שנותיר אחרינו מצטייר כשביל נמלים בשדה, חותם זעיר שלא תבחין בו עין זר? האם משום כך קשה לנו כל כך מוות של חיה אהובה, או מוות של חיה לא מוכרת, קשה ונורא? כמו מות החמור משכם, זה שנשא את חומרי הבניין מקומה לקומה עד שנפל אל מותו. כמה שובר את הלב החמור הזה, שחייו היו אולי גרועים ממוות, ובכל זאת מותו בלתי נסבל. הפחד והענות של החיות האילמות שובר את הלב שוב ושוב בספר הזה, הכלבה הרועדת מאימת הטילים ואיננה חדלה לרעוד, כל היסורים בספר הם יסוריהם של חסרי האונים, ואולי הכל הם חסרי אונים כשמותם קרוב, כשהזיקנה הופכת אותם לחסרי אונים. ואלה שבינתיים נמלטו לא ימלטו לעד. יומם יבוא. זאת הידיעה שרוחשת בין הדפים האלה. היום אני מטפלת בחולה ומחר אהיה במקומו, לבושה בחלוק המבזה, שכובה במקום לעמוד על רגלי. הכל רק עניין של זמן והזמן הולך ומתקצר. והגוף המזדקן, שאי אפשר להסתיר אותו, שהוא שם, מביך בזקנתו, אפילו בתוך הבגדים הוא ניצב בחולשת עירומו וממתין למשפטו שיבוא. אבל כמו עץ הלימון הזקן, זכר נעוריו עוד בתוכו, והוא מתאמץ עדיין להצמיח לימון אחד אחרון, כמו חייל זקן הנושא את אותות הגבורה שלו כולם על חזהו, לימון אחרון לפרידה שריחו הוא ריח הזיכרון:

אֵינֶנִּי קוֹטֶפֶת

רַק בָּאָה כָּל יוֹם

לְהָרִיחַ

כָּל הַכָּבוֹד!

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ

אֵיזֶה לִימוֹן יָפֶה.  

אגי משעול / מה לך נשמונת, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018